ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בנפול אויבך אל תשמח

ע"י: הרב יובל שרלו

ופעמים שהמנצח היום נופל מחר, ומשלם את המחיר הכבד של חברה שמטפחת את השמחה לאיד כאווירה בסיסית בה. על כן, אין לנו לומר שירה בשעה שמישהו אחר טובע, על אף שאנו רשאים בוודאי לשמוח על מה שאנו עצמנו השגנו וזכינו בו.


תחרות עסקית מביאה פעמים רבות בכנפיה ניצחונות מתוקים על המתחרים. תחושת השמחה איננה מכנסת עצמה רק להשיג העצמי, כי אם גם לתבוסת המתחרה ולעובדה שמי שניסה להפיל - נפל בעצמו. פעמים הדברים גולשים אפילו לשמחה לאיד. פרשת השבוע שלנו היא הזדמנות מסוימת לעסוק במקומו של רגש זה, וביחס הראוי בשעת ניצחונות.


כיצד מתקשרת סוגיה זו לפרשת השבוע ? פרשתנו, פרשת בשלח, עוסקת בקריעת ים סוף. עם ישראל עמד בתחילת הפרשה על שפת ים סוף בתחושת אובדן מתקרב, שכן המצרים רדפו אחריהם בכוחות גדולים ועמדו להשיבם למצרים. והנה נהפכה הצרה לישועה - ים סוף נבקע לשניים, עם ישראל עבר בו, ואילו המצרים שרדפו אחרי היוצאים ממצרים שקעו בבוץ ובסופו של דבר טבעו בים. סיום חלק זה בפרשת השבוע הוא "שירת הים" המתארת את התודה הגדולה לא-לוהים בעקבות ישועה זו.


אחד המדרשים המפורסמים ביותר בנושאי הפרשה עוסק בדו-שיח שהתקיים כביכול בשמיים בין הקב"ה ובין מלאכיו. בעיצומו של הדיאלוג אמר ריבונו של עולם למלאכים "...בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה: 'מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?'". ויכוח זה אינו ברור כל צרכו, ורבים הפרשנים והחוקרים שדנו במדרש זה. יש שביארו כי המלאכים ביקשו לומר שירה שגרתית הנאמרת בכל לילה בשמיים בשעה שעמו האהוב של הקב"ה - בני ישראל - עדיין היו בצרה. על כן גער בהם הקב"ה ואמר להם כי בשעה שעם ישראל נמצא בצרה לא אומרים שירה. ברם, בתרבות הישראלית התקבלה הפרשנות האחרת למדרש זה: הביטוי "מעשי ידי" יוחס למצרים, ולפיכך המדרש אומר למלאכים: אמנם הרשעים הם הטובעים עתה בים, ואף על פי כן לא זה  הזמן לומר שירה. יש בנו שמחה באובדנם של רשעים, אולם יש להבחין בין תחושת סיפוק על כך שנגאלנו מצרה, ובין אמירת שירה שהיא הביטוי העליון ביותר של השמחה.


מובן כי מתחרה עסקי אינו רשע ובוודאי שאנו איננו מלאכים, ובכל זאת ניתן ללמוד גישה עקרונית דווקא מכוחה של אגדה זו. אין לנו כל בעיה בהישג העסקי עצמו, והמדרש לא מכוון לחיים בסכיזופרניה. להפך, כשם שביסודו של דבר בפרשת השבוע שלנו אנו שמחים על אובדן המצרים בים סוף אנו רשאים לשמוח בכל מצב בו אנו מגיעים להישג משמעותי. שירת הים המופיעה כאמור בסוף הפרשה אכן מלמדת כי אין אנו חיים בקרע פנימי בתוך עצמנו. ברם, גם לשמחה זו יש גבולות.


שלמה המלך החכם באדם כתב בספרו "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד, יז). נימוקים רבים נאמרו להצדקת עמדה זו. אחד מהם הוא ההכרה הגדולה בכך שביסודו של דבר לא זו המטרה. המטרה איננה להפיל את שונאינו, כי אם להפוך אויב לאוהב, ומתחרה לתומך. לא זו בלבד, אלא שגלגל חוזר בעולם, ופעמים שהמנצח היום נופל מחר, ומשלם את המחיר הכבד של חברה שמטפחת את השמחה לאיד כאווירה בסיסית בה. על כן, אין לנו לומר שירה בשעה שמישהו אחר טובע, על אף שאנו רשאים בוודאי לשמוח על מה שאנו עצמנו השגנו וזכינו בו.
המאמר יתפרסם בעלון 'השבת' של צוהר

 

 

בית המדרש