ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"רבדים המקיימים מתורתך לא נטיתי"

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב יובל שרלו מסביר מדוע הוא מתנגד לחוברת שיצאה נגד לימוד שיטת רבדים.


פילוג מתחדש בה למקומנו. לא די לנו בכל עולם הפיצולים והפילוגים שאנו מביאים על עצמנו, ובדרך כלל מכיוון אחד של המפה התורנית, אנו מוצאים החייאה מחודשת של מחלוקת "רבדים". שטן המחלוקת מוצא לו מקום לחגוג, ושוב מופקות חוברות ומוחתמים רבנים על החרמות והוצאות מבתי המדרש.


סהדי במרומים שאין לי כל נגיעה אישית בענייני "רבדים". בישיבתי לא לומדים בדרך של "רבדים", ולא אימצנו את קו המחשבה הלימודי הזה; לצערי איני חבר אישי של הרב היימן הי"ו; הרב היימן לימד בשנים הראשונות של הישיבה שיעורים שונים, ואשמח כשישוב מידי פעם ללמד כאן; אין לי כל נגיעה אישית מכל סוג שהוא. הדברים הבאים נכתבים בראש ובראשונה מתוך רצון להניס את שטן המחלוקת הרעה מתוכנו, ולהעמיד מחלוקות בין תלמידי חכמים בדרך הראויה לניהול מחלוקת אלו.


לא הייתי כותב דברים אלה אילולא יצאה לחושך חוברת "מתורתך לא נטיתי" - בעילום שם, ובדרך בה אין תלמידי חכמים מנהלים מחלוקת. מניסיוני במחלוקות אחרות אני למד כי שתיקה כהודאה, וכהפקרת שדה הלימוד לסגנון מעין זה ולדרכי ניהול לימוד תורה בדרך מסוכנת זו. כל מי שבידו לברר סוגיה זו ואינו מברר אותה נעשה שותף פעיל בדרך הנוראה שאנו מביאים על עצמנו. מדרך זו מרוויח רק צד אחד שכלל אינו מעורב במחלוקת אלא צופה בה בשמחה מהצד: שונאי התורה ושונאי תלמידי החכמים, אשר מוצאים עוד סיבה להתגדר בה. רצו אנשי "לא נטיתי" לאהב תורה על עם ישראל ולקרבם לתורת אמת על פי דרכם, וסופם שיביאו להתדרדרות מעמד התורה ולהתמוטטות מעמד לומדיה.


לא בקלות פנימית אני נחלץ לכתוב את הדברים כי אם בקושי גדול, וברצון עמוק להשיב את הדיון על "רבדים" לדרכיו הראויים לו.


 


א


מפני מה אין לנהל מחלוקת בדרך של "לא נטיתי" ?


א. ההבדל בין מחלוקת שהיא לשם שמיים ובין זו שאינה נעוץ בראש ובראשונה בדרכי ההתנהלות שלה. החולק לשם שמיים מעמיד ראשית את עמדת הצד השני כראוי ומבאר אותה, ולאחר מכן חולק עליה במלוא העוצמה. כך למדנו מבית הלל, שהיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם, ועל כן נפסקה הלכה כמותם. לעומת זאת, במקום בו מוצגת השיטה עליה חולקים בצורה מבזה ומעליבה, או בכלל אינה מוצגת - הרי שמדובר באש מחלוקת זרה שצריך לברוח ממנה. אנשי "לא נטיתי" לא טרחו להציג ולו במעט את עמדת אנשי "רבדים" ביושר ובנאמנות, כי אם בעיוות ובניסוח שנועד ליצור לעג ובוז.


ב. כיצד נוהג זה אשר רוצה לבטל את דברי הצד השני אך ירא מפני כבוד התורה ומפני היחס הראוי לתלמידי חכמים ? יש לו שתי דרכים פשוטות: הראשונה - לקבוע כי השני אינו תלמיד חכם, ועל כן דיני כבוד התורה לא חלים עליו. אין צורך אלא בהבל פה כדי לומר זאת. השניה - לקבוע שמדובר בחילול השם, ועל כן אין חובה לחלוק כבוד לרב. מדובר בשני כלים שהם בעלי פוטנציאל הרס של פצצה אטומית רוחנית, שמפרסמי החוברת "לא נטיתי" עשו בהם שימוש כלאחר יד !


ג. אם אספור את מספר העלבונות האישיים שיש בחוברת רק אמשיך את המעשה הנלוז בפרסום דברים מעין אלה. עלבונות אלה הם גם ישירים, וגם נרמזים בכל עת. לדוגמה: הקורא שאינו מתמצה בדבר יבין מתוך החוברת כי שינוי השמות בין "רבדים" לבין "ושננתם" הוא מעשה רמייה המנסה להסתיר את מעשיו החמורים של הכותב. לעומת זאת, אין בית מדרש בו לא נאמר כי בשעה שהמחלוקת מתדרדרת לפסים אישיים סימן מובהק הוא שאין היא לשם שמיים.


ד. מי שמבקש לחלוק ולייסד מאבק רוחני - ראוי לו שיחשוף את עצמו ולא יסתתר מאחורי "קרן ישועות".


ה. סנהדרין שראו כולם לחובה - פוטרים אותו.


ו. מדובר באימוץ סגנון המחלוקת אשר מהווה את אחד הנושאים המחפירים שמאומצים מהעולם החרדי. אוסף מכתבי רבנים המדבר באופן כללי, מכנה את אנשי "רבדים" בכינויי גנאי, פוסק שצריך לפטרם ושדבריהם דברי כפירה וכדו'. כך מנהלים מחלוקת על פי דרכה של תורת ארץ ישראל ? לו היה זה ויכוח בקוד פנימי של תלמידי חכמים - החרשתי. עתה שהפיצו אנשי "לא נטיתי" את המחלוקת ברבים, ופנו אל הציבור הרחב כדי שיראה הקהל וישפוט, התוצאות של מכתבי החרמה למיניהן הן הפוכות לגמרי, ואינן מוסיפות ולו גרם אחד של יראת שמיים ואהבת תורה. כשפונים לציבור מציבים בפניו בראש ובראשונה את המחלוקת, ולא מנסים לקנות את ליבו בדרך של אוסף מכתבים חריפים. בשל העובדה שהדבר לא נעשה כך יצאה מחלוקת לרשות הרבים כאשר הדבר היחיד שהציבור יודע הוא ש"רבנים רבים ביניהם".


ז. ערבוב עניינים: אין כל בעיה לכתוב דברי הסתה כוללים על עניינים שונים. לא מנעו עצמם אנשי "לא נטיתי" מלהאשים את אנשי "רבדים" גם בכל חטאי ביקורת המקרא, שהרי "אקדמיה - אקדמיה" לגזרה שווה. האמנם מותר לעשות כך על פי ההלכה ? האמנם מי שנהנה מפירות האקדמיה בענייני ניתוח דברי תורה שבעל פה מאמץ את המתודה בענייני תורה שבכתב ? במקום בו מערבבים עניינים שונים דומה הדבר לקורח ועדתו, שאחד מהמאפיינים היה צירוף טענות שונות שאין קשר הכרחי ביניהם.


ח. חלק מהכותבים בחוברת "לא נטיתי" פסלו גם את מידותיהם של בעלי "רבדים", והרחיבו בניתוח פסיכולוגי שעמדתם נובעת מתרבות המערב השמה את האדם במרכז, ועל כן קשה לו להקשיב לאחרים ולהתמסר ללימוד תורה ארוך טווח תוך הקשבה לדורות הקודמים. לעומת זאת, את הענווה ייחסו לעצמם, וקבעו למעשה כי הם עצמם מקשיבים לדבר ד', והקשבה זו היא שמפתחת את מידת הענווה. מהיכן למדנו כי מותר לעשות כך, בייחוס מידות רעות לאחר ומידות טובות לעצמך ?


לו זכינו, הייתה מחלוקת זו מבררת סוגיית אמת וכל הצדדים היו נשכרים. אנשי "רבדים" היו מנפים את תפישתם משגיאות - בין אם שגיאות בביטוי ובהתנסחות, ובין אם שגיאות מהותיות, ואנשי "לא נטיתי" היו מתברכים מההיבטים השונים של התייחסות לרבדי התלמוד. התורה עצמה הייתה מתברכת מכך שתלמידי חכמים שבארץ ישראל מעשירים אחד את השני ומתחככים בירך חברם. עתה שלא זכינו - זכה רק צד אחד בפרס הגדול. הזוכה הוא שטן המחלוקת והקטגוריא שבין תלמידי חכמים. כבוד תורה ואמיתותה לא צמח מזה. שני הצדדים הקשורים במחלוקת יתבצרו כל אחד בעמדתו, דרכי התנהלות המחלוקת תביא לכל צד עוד כמה תומכים ותחזק את ההתבצרות ההדדית, ותורה תיעשה כשתי תורות - ואנו מה יהיה עלינו ?


אדגיש כי בדברים הנכתבים כאן אין שלילה של המחלוקת לעצמה. להפך, תלמידי חכמים מבררים את דבריהם דווקא מתוך מחלוקת עצומה. לא זו בלבד, אלא שלעתים יש מקום וחובה לצאת נגד שיטה מסוימת הפוגעת ביסודות האמונה וההלכה. יש להעריך מאוד את מי שאינו יושב מנגד בשעה שתורת ישראל עומדת בסכנה, ויוצא למאבק רוחני על שיטה מסוימת. דבריי אפוא אינם נוגעים לעצם המחלוקת, אלא לדרכי התנהלותה, ולמחיר הכבד שאנו כולנו משלמים בשלה.


הרפו הרפו מחרחרי מחלוקות שהיסטוריה ארוכה יש להם בפילוגים ובהצבת מחיצות. נהלו את המחלוקת בדרך בה מנהלים מחלוקת בין תלמידי חכמים, ואל תביאו להרס התורה ולומדיה. הרחיקו גם את הסגנון המבטא עמדה כי כל האמת נמצאת במקום אחד, וכי מי שסובר אחרת ראוי להחרמה, פיטורים, הגדרה ככופר וניתוח מניעיו הפנימיים. אל תעברו על לאו ההחזקה במחלוקת, ואל תמשיכו להכניס למחננו את אורחות ההתנהגות של משמרות הטהרה והאמונה. אנו ראויים ליותר.


 


 


ב


קודם שנגדיר על מה המחלוקת יש לסמן את ההסכמה העמוקה בין כל העוסקים בנושא:


  1. תורה שבכתב ותורה שבעל פה ניתנו בהר סיני מן השמיים, ומחייבות כאחת את כלל ישראל תכלית החיוב. הדבר בא לידי ביטוי גם בהלכות ברכות התורה: יש לברך ברכות התורה על כל התורה שבכתב וכל התורה שבעל פה הנ"ל, כולל תורת התנאים, תורת האמוראים, שקלא וטריא, ודברי הגאונים, הראשונים והאחרונים עד חכמי ימינו ועד בכלל. ישנה מחלוקת עובדתית האם אכן הרב היימאן מאמין בכך, בשל קלטות ישנות מהן היה יכול מי שרוצה לטעון כי אין הוא מאמין בכך. אולם הוא חזר על כך כל כך הרבה פעמים, נוהג כך באופן אישי, וכל ספרי ופרסומי "רבדים" ללא יוצא אחד מן הכלל מעידים על כך. עברתי על פי הפרסומים השונים של "רבדים" שיצאו בנתיים לאור ולא מצאתי אפילו רמז לעמדה כזו. בוודאי שמוטל עליהם חזור והדגש לברר עניין זה עד תומו.

  2. הגמרא מורכבת מבחינה היסטורית מרבדים שונים. יש בה מקורות תנאיים מסוגים שונים, אמוראיים מסוגים שונים, ואפילו מעט מתקופת הסבוראים. החולק על כך אינו יודע דבר וחצי דבר על התהוות התלמוד הבבלי, המכנס מאות שנים של מסורת ויצירה.


ג


אם כן על מה אפוא המחלוקת ?


הקורא בין השורות של המכתבים שפורסמו בחוברת, ומתמסר להבנת המחלוקת העקרונית ולא ללשון הרע ולהלבנת הפנים, יעמוד על נקודות המחלוקת הבאות (אנו נחלק בין המחלוקת ה"מקצועית" בלימוד הגמרא, ובין מחלוקות בעניינים הסובבים את המחלוקת הישירה על דרכי הלימוד):


א. המחלוקת העיקרית היא האם לייחס לעובדה היווצרות התלמוד מרבדים שונים משמעות כלשהי. דרך הלימוד המקובלת מדורי דורות היא שאין לייחס לכך חשיבות, זולת מקומות ספציפיים שצוינו על ידי הראשונים. לפיכך טוענים אנשי ה"לא נטיתי" שאין לנטות כלל וכלל מדרך לימוד מסורתית זו. לא זו בלבד, אלא שבשל העובדה שמקור ההתייחסות לריבוד שבגמרא הוא האקדמיה יש לשלול את השיטה לחלוטין, ואין לתת לחשיבה האקדמית הביקורתית מקום בלימוד הגמרא. לעומת זאת, אנשי "רבדים" טוענים שיש לייחס לכך משקל משמעותי ביותר בדרכי הלימוד, שכן רק בדרך זו עומדים על טיבו האמיתי של התלמוד.


ב. האוקימתא: תירוצים רבים בגמרא מעמידים את המקורות התנאים באוקימתא, שלעתים הופכת את המשמעות העולה מפשט המקור התנאי. דוגמה לדבר: המשנה במסכת ברכות קבעה כי "אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק". מפשט המשנה משמע שאין להפסיק תפילה אפילו במצב של פיקוח נפש, כנראה בשל חילול השם שיש בדבר. ברם, הבבלי קובע כי משנה זו נאמרה רק במלך ישראל בו אין סכנת נפשות ובנחש לא ארסי.


כיצד ניתן להבין תופעה זו ? אנשי "לא נטיתי" טוענים כי האמוראים מכוונים בדיוק לתנאים. התנא אכן התכוון אך ורק למלך ישראל ולנחש לא ארסי, ויש לבאר מפני מה הדברים נכתבו בצורה שונה. ישנם הסברים שונים לכך, אולם המשותף לכולם הוא שדברי האמוראים מהווים פרשנות מדויקת לכוונה המקורית של התנאים.


לעומת זאת, פעמים רבות טוענים אנשי "רבדים" כי האמורא ידע שלא זו הייתה הכוונה המקורית של התנא, ואף על פי כן העמיד אותם אך ורק במציאות מסוימת. ישנם הסברים שונים מפני האמוראים עשו זאת: יש הטוענים כי האמוראים התייחסו למשנה עצמה כדבר מה הדומה לתורה שבכתב, וראו אותה כמי שניתנה להידרש; יש שביארו כי האמוראים חלקו על המשנה, אולם לא רצו לעקרה ממקומה, ועל כן "דרשו" את דברי התנא באוקימתא.


אנשי "לא נטיתי" טוענים כלפי אנשי "רבדים" כי לאור דבריהם האמוראים נקטו מעשה רמייה. לא זו בלבד, אלא שמדובר בעקירת היסוד בתורה שבעל פה שלפיו אמוראים אינם חולקים על תנאים, ולמעשה בסכנת התמוטטות של מסורת התורה שבעל פה כולה, עד שחלק מהמכתבים המצוטטים מגדיר את הדברים כדברי כפירה. אנשי "רבדים" טוענים כלפי אנשי "לא נטיתי" כי הניסיונות לטעון שזו הייתה הכוונה הראשונית של התנאים אינם עומדים במבחן הסבירות וההיגיון, ומבקשי האמת צריכים לומר אמת. אנשי "רבדים" מתבססים על דברי הגר"א המובאים בהקדמת הספר "פאת השולחן" - הגר"א אכן אומר כי זו המשמעות של "חסורי מחסרא" שבגמרא.


ג. סתמא דגמרא: כאמור לעיל, לא ניתן לחלוק על העובדה שחלקים בגמרא הם מדברי סתמא דגמרא. לא זו בלבד, אלא שאף מצינו במקומות ספורים התייחסות הלכתית לעובדה זו בדברי הראשונים. השאלה היא האם יש לתת לכך משקל. דרך הלימוד המקובלת מדורי דורות היא שלא להעניק לעובדה זו כל משקל, וכל דברי הגמרא נלמדים כחטיבה אחת, ללא ייחוס משמעות לעובדה זו. אנשי "לא נטיתי" טוענים כלפי אנשי "רבדים" כי הם טוענים שדברי סתמא דגמרא הם שעשועי תורה או דבר מה מעין זה, ושאין לראות אותם כמקור חשוב מבחינה הלכתית.


אם כן זו עמדת אנשי "רבדים" הרי שעמדה זו ראוי לה שלא תיכנס כלל לבית המדרש, שהרי המקומות הספורים והמועטים מדברי הראשונים אין בהם כדי להסיק שזהו היחס הכללי לדברי סתמא דגמרא. לטענתם של אנשי "רבדים" אין זו עמדתם כלל ועיקר, וכל דברי הגמרא מחייבים להלכה. יש להבחין בין הלימוד עצמו, שהוא לימוד מנתח ומבחין, ובין פסיקת הלכה, הרואה את כל הגמרא כולה כחטיבה אחת.


ד. משקלן של ראיות בודדות: אנשי "רבדים" כאמור, מתבססים הרבה להוכחות דבריהם על הערות הנמצאות בדברי ראשונים ואחרונים. את קיומן של ראיות אלה לא ניתן להכחיש, אולם השאלה היא מה משקלן - האם ניתן להפוך הערות ספורדיות ל"שיטת הראשונים" או שיטת הלימוד ה"ספרדית" (כנראה שכוונתם לשיטה שאינה רואה את התלמוד כהרמוני, כפי שלמדו בעלי התוספות), או שלא ניתן לעשות זאת כלל ועיקר, ועובדה היא שהראשונים עצמם לא עשו זאת ולא הפכו את דבריהם לשטיה כטענת אנשי "לא נטיתי".


 


ד


עניינים הסובבים את המחלוקת:


א. לימוד התורה כמקובל מדור לדור: אנשי "לא נטיתי" טוענים בצדק מוחלט שלא כך למדו תורה במשך דורות של לימוד תורה מתוך התלמוד הבבלי לא תשומת לב של ממש לשאלת הרבדים. על כך לא ניתן להתווכח. אנשי "רבדים" טוענים שאין בית מדרש בלוא חידוש, ו"כל זמן מאיר בתכונתו". דווקא הנאמנים באמת למשנת הרב קוק זצ"ל אינם יכולים לטעון טענות מעין אלה, שהרי הוא קרא להתחדשות דרכי הלימוד בכל ההיקף הראוי להם. מחלוקת זו לעצמה אינה נוגעת בדרכי הלימוד של התלמוד הבבלי בלבד, אלא בעניינים רבים אחרים.


ב. אקדמיה: ברוב הדברים המובאים בדברי "לא נטיתי" נמצא בוז עמוק כלפי האקדמיה, וכלפי ההישגים המחקריים שלה, והעמדת לימוד התורה בישיבות כאלטרנטיבה מוחלטת לדברי האקדמיה. גם אם יש מקום ל"גיור" האקדמיה לתוך גבול ישראל הוא חייב להיעשות על ידי גדולי ישראל בלבד. לעומת זאת, אנשי "רבדים" טוענים כי יש לקיים באקדמיה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" ולהוציא יקר מזולל. זו מחלוקת עמוקה המתנהלת במחננו זה זמן רב, והיא לא תוכרע במסגרת הדיון על "רבדים". במקומות מסוימים בחוברת "לא נטיתי"


ג. האם הטיעון כי לא למדו כך בעבר הוא טיעון רלוונטי: חלק גדול מהמכתבים המובאים בחוברת על ידי אנשי "לא נטיתי" מדגיש את העובדה כי לא למדו כך בעבר, ויש שכתב כי מדובר בבעיטה באלו שאינם בינינו כיום ובגדולי ישראל לדורותיהם. לעומת זאת, טוענים אנשי "רבדים" כי חדש אסור מן התורה רק עד ט"ז בניסן, ועיקרו של תלמוד תורה הוא דווקא בהתחדשות בכל דור.


ד.החשדות: החוברת מלאה חשדות באנשי "רבדים", שהם אומרים אחד בפה ואחד בלב, שהדרך לגהינום רצופה כוונות טובות, ועוד חשדות רבים הנמצאים בין השורות ובתוכן. יהי רצון שיקויים באנשי "רבדים" ברכת "החושדים בהם ואין בם".


ה.איהוב התורה על לומדיה: עיקר טענת של אנשי "רבדים" היא ששיטתם מאהבת תורה על לומדיה, והתלמידים לומדים יותר ברצון. טענה זו זוכה לשתי תגובות: ראשונה שבהן היא שהעובדות אינן נכונות או למצער אינן בדוקות, ושהדרך הראויה לאהב שם שמיים על הבריות היא ברמי"ם טובים בעלי אישיות תורנית שילמדו מתוך אמונה בחיונותה האלוקית של התורה. שניה בהן היא הקביעה שאין הצער שווה בנזק המלך, ושגם אם התורה מתאהבת בדרך זו על לומדיה - הנזק גדול יותר מהתועלת, שכן מתאהב דבר מה שאינו נכון.


 


דברי סיכום:


תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, וכל כך היה העולם יכול להתברך מביקורת ראויה על "רבדים" ואפילו משלילתה המוחלטת אם היה מתברר כי ראוי לשלול אותה. אולם לא כך הם פני הדברים: ראשית, יש בשיטה זו עניינים רבים שהם נכונים, וניתן להתברך גם מלימוד התורה שבעל פה בדרכים שהם מציעים, והיה טוב כי כל בחור ישיבה הלומד כל סוגיה יהיה מודע גם לדורות התנאים והאמוראים, ולדרכים שבהם התבררה התורה שבעל פה. אולם, גם אם שוללים את הברכה שיש בשיטת "רבדים" הדרך בה מנוהל המאבק נגדה בסופו של דבר ממוטטת את התורה, את לומדיה, ואת מעמדה בעיני הציבור.


ראויים אנשי "רבדים" לבחינה מדוקדקת יותר של דבריהם, לבחירת הטוב ולדחיית הפסול, ולא ליחס אליו הם זכו; ראויה התורה שהחולקים בה ובתוכה ינהגו בדרך הראויה למחלוקת, ולא ינהלו אותו בדרך שלא זו בלבד שלא תביא כל תועלת, אלא שרב נזקה, והאמת והשלום אהבו.

 

 

בית המדרש