ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הציונות הדתית בעקבות תוכנית ההתנתקות

ע"י: הרב יובל שרלו

אנחנו מעלים שוב את המאמר של הרב יובל שרלו שתורגם מאנגלית שנכתב לאור הפינוי מגוש קטיף והשלכותיו


לו הייתי צריך ללמד פוסטמודרניזם מהו, ובעיקר מהו משמעו של נרטיב (Narrative) סובייקטיבי, דומה שאין טוב מאירועי ההתנתקות כדי ללמד את התיאוריה בשלמותה. במדינת ישראל מסופרים שני סיפורים מנוגדים באופן קיצוני ביחס להחרבת גוש קטיף. שני הסיפורים כמעט ואינם חלוקים בעובדות, ודווקא משום כך בולטת מאוד התהום ביניהם. ההבדל מתחיל כבר בשם: אנו בציונות הדתית מכנים את מה שהתרחש כאן כ"חורבן", "גירוש" "עקירה" ו"טרנספר גזעני", ורוב מוחלט של הציבור החילוני מכנה אותה בשם "התנתקות"; אנו רואים בגירוש מעשה טראומטי שהדיו לא ישכחו ולא ייסלחו, וציבור אחר רואה את זה כדבר לא משמעותי שכבר נעלם מסדר היום (Agenda); אנו רואים בה מעשה דיקטטורי של גניבת שלטון בשחיתות ובנבזות, וציבור שלם רואה את זה כמעשה דמוקרטי חוקי, שאולי מלוכלך מעט, אולם זו דרכה של הדמוקרטיה; אנו חשים שלא זכינו בתמורה ובהכרת הטוב לעובדה שמשקלנו בצבא ובמקומות אחרים גדול בהרבה מגודלנו האמיתי באוכלוסייה, וציבור אחר רואה בנו ציבור שרמס את כל היקר והקדוש לו: את רשות המחוקקת והמבצעת הוא ביטל ולא הסכים לציית להוראותיה, הרשות השופטת אצלו בטלה ומבוטלת ושופטי בית המשפט העליון אינם הגונים, קודש הקודשים - הצבא - מבוזה על ידו והוא קרא לסירוב פקודה, וכל שלטון החוק כלל אינו מקובל אצלו; אנו טוענים כי הוחרב מפעל חיים של מאות משפחות ולמעשה של ציבור שלם, וציבור אחר רואה דווקא בנו מחריבי שני דורות במדינת ישראל, כיוון שאילץ את מדינת ישראל להתעסק עם נושאי ההתיישבות ביש"ע והשליטה בפלשתינאים במשך שלושים וחמש שנים מיותרות לדעתו.


שני הסיפורים האלה הם הסכנה האמיתית למדינת ישראל. שקיעת כל צד בסיפור שלו, בלי להבין את הסיפור של הצד השני, היא הסימן המובהק לפילוג מתרחש ובא. בשל כך, אפתח מעט בהבנת הסיפור הציבוריות הישראלית כפי שאני מבין אותו. לרוב מוחלט בציבור הישראלי נמאס לצערי מעיסוק בשאלת יהודה ושומרון. לו היו בחירות אישיות בישראל, והמצע של אחד המתמודדים היה גבולות מוכרים בינלאומיים ובטוחים בעלי רוב יהודי מוצק - הוא היה זוכה ברוב מוחלט בבחירות. אם במסגרת של עיסקת חבילה (Package deal) הייתה מוצעת גם חוקה שתגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית אך תיתן משקל מעשי מועט למונח "יהודי" הוא היה זוכה בכמעט כל הקולות החילוניים. בשל כך, לא ניתן לטעון כי התמיכה הציבורית בתוכנית נגנבה על ידי השלטון, שמניעיו היו הסטת דעת הקהל מהשחיתות, או שהוא מבקש לחסל את הציונות הדתית. בוודאי שהיו מרכיבים "שלא לשמה" בתוכנית זו, ויש קשר בין שחיתות שלטונית לבינה, אולם האמת לצערנו היא יותר פשוטה - יש רצון ציבורי רחב להגיע להסרת הנושא הביטחוני מסדר היום. בשל אי האמון בערבים ובהסכמים אתם מקבלת דעת הקהל בישראל תוכנית חד צדדית, שיש בה היגיון משלה. תוכנית זו התנהלה לדעת רוב הציבור דרך מערכות השלטון החוקיות - הממשלה אישרה אותה, בית המשפט אישר אותה, הכנסת אישרה אותה, והדבר חיזק לצערנו את מעמדה בעיני הציבור. הכשלים השונים שהתגלו בתהליך, כמו הפרת האמנה (Treaty) שבין בוחר לנבחר, פיטורי שרים, הימנעות ממשאל עם וכדו', נתפשים בציבוריות הישראלית כחלק מהמשחק הפוליטי ומנהגיו, ואף נטען נגדנו כי בעבר ההתנחלויות עצמן הוקמו בדיוק באותן שיטות, ואנו לא פצינו פה ומחינו. אותו אריק שרון פעל באותה דרך בשעה שהוקמו ההתנחלויות ובאותה דרך בשעה שהוא החריב אותן. אנחנו ניסינו להילחם נגד עמדה זו בדרכים שונות. התחלנו בדרך האידיאולוגית, בפסקי הלכה האוסרים הסגרת שטחי ארץ ישראל לגויים, ובמאבק ציבורי בו טענו כי התוכנית היא קריסת הציונות. המשכנו מאוחר מידי בניסיון לטעון לפגמים הקשים מבחינה דמוקרטית שהיו בתהליך, ודברינו התקבלו בחוסר אמון בשל העובדה שלא הסכמנו מלכתחילה לקבל את ההכרעה הדמוקרטית, ובאנו עם פסקי הלכה שונים העומדים מעל הדמוקרטיה, ועל כן בשעה שטענו את הטענות הדמוקרטיות הן לא נשמעו אמינות. לאחר מכן עשינו את החמור מכל בציבוריות הישראלית: ניהלנו את המאבק נגד ההתנתקות על כתפי הצבא - בין בניסיון לפורר אותו מבפנים על ידי קריאת לסירוב פקודה, ובין בניסיון למנוע את יכולתו למלא את הפקודות על ידי תכנון הזרמת עשרות אלפי איש לגוש קטיף. בסופו של דבר, והרבה בזכות העולם הרבני והרוחני, עברה התוכנית הרעה הזו ב"ה ללא פגיעה בגוף, אך עם הרבה מאוד פגיעה בנפש. בשעה שנכתבים דברים אלה יושבות עדיין מאות משפחות ללא פיתרון, מובטלות ומושפלות, ומדינת ישראל שהתכוננה בצורה מושלמת להריסה לא הכינה את הנדרש כדי לבנות מחדש והפקירה את עתידן.


כאמור לעיל, אנו רואים את כל מה שאירע בדרך שונה לחלוטין. התוכנית הזו מבוארת על ידינו כקריסת הציונות והמשך התמוטטותה בעזיבתה את ארץ ישראל ובהריסתה את ההתיישבות; היא חרפה מבחינה מוסרית, הן בשל הריסת הגוש וצפון השומרון וגירוש אנשים מהבית, והן בשל העובדה שהמדינה כלל לא נערכה לדאוג לאנשים; הן סכנה עצומה מבחינה ביטחונית; היא כישלון דמוקרטי קשה ואובדן האמון בשלטון החוק, ויש בה עוד ליקויים רבים. חלק מאתנו טוען טענות קשות מאוד כלפי הצבא, ומכנה אותו מכאן ואילך "צבא הגירוש", ובודדים מאתנו אף קוראים שלא להתגייס.


הרבה דברים יש לי לומר על התיקון שמדינת ישראל צריכה לעשות, ועל הכישלון הגדול של המערכת המשפטית והחברתית שהתגלה בתוכנית ההתנתקות. למעלה מכך, הרבה צביעות התגלתה בתוכנית זו, מצד אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם, אך כיוון שהשחתת ההליך הדמוקרטי תאם את תפישת עולם המדינית-שמאלנית, הם שתקו ולא מחו. הקוראים לחשבון נפש בציונות הדתית אינם מוכנים להחיל קריאה זו גם על עצמם, ולבחון את התנהגותם המבישה בתוכנית ההתנתקות. ברם, מאמר זה בא לבחון את דרכה של הציונות הדתית בתוך הסערה הגדולה, ועל כן הוא יתרכז דווקא בה.


המדיניות של הציונות הדתית הייתה מלכתחילה שותפות עם כלל ישראל בהקמת מדינת ישראל, מתוך אמונה שהיא תהווה בסיס להגשמת החזון היהודי התורני המלא לדמותה של "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". בשל כך, רוב מוחלט מאתנו ממשיך להיות קשור במדינת ישראל ובמוסדותיה. הוא ממשיך להתגייס לצבא, הן בשל החובה מצד פיקוח הנפש האישי המחייב הגנה על החיים, והן מצד אמונתו כי הצבא משרת מטרה אידיאלית חשובה, והיא ביטחונה של מדינת ישראל. רוב מוחלט של הציבור ממשיך להתפלל לשלומה של המדינה, לחגוג את יום העצמאות, וליטול חלק בכל מוסדות המדינה. אמנם, קשר זה ספג חבטה עזה, ואף נותרו צלקות לא מעטות כתוצאה מכך, אולם עוצמת החזון הציוני דתי אינה קורסת כתוצאה מכך. להפך - רוב מוחלט סובר כי עתה שעת הכושר להשקיע יותר במערכות הציבוריות השונות, כדי להביא את הבשורה הציונית דתית לתוכה. ריבוי הילודה היחסי שבציבור הדתי מעצים אם האופטימיות כי ניתן לקדם את מדינת ישראל לדמותה הראויה לא על ידי מלחמה נגדה, כי אם דווקא מתוכה.


היחס לצבא מחייב התייחסות ממוקדת. בשולי המחנה אנו מוצאים עשרות תופעות בודדות, שהן לעצמן קטנות אך מדאיגות: עצומה של תלמידי חכמים להימנעות מגיוס לצה"ל, סרוב להסיע חיילי צה"ל בטרמפ אם היו חלק ממבצעי פקודת הגירוש, אי צירוף למניין של חיילים במערת המכפלה, פשיטת מדים על ידי חיילים הבאים לחופשה לפני הכניסה ליישוב, סירוב להשתדך עם מי שהיה בצבא בגוש קטיף וכדו'. הבעיה אינה בתופעות בודדות אלה, כי אם בעובדה שיש שני תהליכים כלליים המזינים אותם. ראשית, רבים מאוד אינם משתמשים עוד בשם "צה"ל" כי אם בשמות כמו "צבא הגירוש", "צבא משפחת שרון" וכדו'. זו אינה תופעה חריגה כי אם נורמה רחבת היקף. שנית, בלוח רשמי של מועצת יש"ע הופיעה ההצהרה "לא נשכח ולא נשכח" גם כלפי הצבא. כאן אין מדובר בבודדים היוצאים מהכלל, כי אם בהטמעה מתמדת של העוינות לצבא. זהו המשך של הטעות הגדולה שנערכה במאבק כנגד ההתנתקות - ניהול המאבק על כתפיו של הצבא כפי שתואר לעיל. לציונות הדתית ברור עתה כי היא חייבת לכרות בריתות חזקות יותר עם ציבורים נוספים באומה. באופן טבעי, הכיוון הוא לברית חזקה יותר עם העולם החרדי. כיוון זה נראה מחוייב המציאות, והוא גם קל ביותר בשל העובדה כי הציבור החרדי, בניגוד מסוים למנהיגיו, תמך תמיכה גדולה מאוד במתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון. אף על פי כן הדבר אינו פשוט כל כך, ואני בספק האם תיכרת ברית חזקה יותר. הדבר נובע משתי סיבות. ראשונה בהן היא בשל הכעס שיש ביהדות החרדית כלפי הציונות הדתית. הציונות הדתית עמדה מנגד ואף הייתה שותפה בממשלה של הליכוד - שינוי - המפד"ל והאיחוד הלאומי בשעה שממשלה זו פגעה קשה בציבור החרדי במדיניות הכלכלית, על ידי צמצום דראסטי בקצבאות הילדים ובחיסול משרד הדתות. ברם הסיבה השנייה היא העיקרית: חלק גדול מהיהדות החרדית כלל אינו מכיר בציונות הדתית כזרם לגיטימי. בצורה מחפירה מתעלמים מכל עולם התורה הציוני-דתי, ואף את שמו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל מוציאים מספרים שראוי שיהיה בהם, ועל בסיס זה קשה מאוד ליצור ברית מחודשת.


ציבור אחר הוא הציבור החילוני הרחב. תוכנית ההתנתקות חשפה את העובדה שיש פער גדול בתפישות העולם האידיאולוגיות בין האליטה החילונית ובין הציונות הדתית. פער זה נובע מתפיסה תרבותית שונה לחלוטין ביחס לחיים, לשליחות, למשקל הלאומיות, לקדושה ולייעוד. ייתכן והוא בלתי ניתן לגישור, וזו אחת השאלות העמוקות ביותר. ברם, רוב הציבור אינו מחזיק בתפיסות אלה, והוא מבקש לשמור על זהותו היהודית בצורה מסוימת, לחזק את הציונות, ולקבל מענה לצרכיו האישיים והחברתיים. עם הציבור הרחב ניתן לקשור קשרים של ממש. זה כמובן יחייב את הציונות הדתית להרחיב את תחומי עיסוקה לכיוונים רבים, ולהתמסר לשאלות חברתיות בצורה מלאה, ואם הדבר יתרחש הרי שתהייה לכך השפעה הדדית רחבה וטובה.


ברם, כל אותם דברים חשובים שיש לעשות פוגשים את הציונות הדתית בשעה שהיא מצויה בסערת נפש גדולה. הסערה החלה עוד לפני תוכנית ההתנתקות, כתוצאה משאלות רבות וחדשות שעלו בה - הפמיניזם, האוטוריטה הרבנית, היחס בין התורה והאקדמיה, סוגיות בדרכי לימוד התורה - אולם תוכנית ההתנתקות הגבירה את הסערה והביאה אותה לשיאים חדשים. לא זו בלבד, אלא אין כיום בציונות הדתית מוקד מובהק של הנהגה תורנית ורוחנית. הציונות הדתית מעולם לא העמידה בראשה סמכות רבנית מחייבת. יש לה יחס עמוק לעולם הרבני, והיא רואה בו את אחד המוקדים העיקריים של דרכה, אולם אין מדובר בהעמדת אוטוריטה מחייבת בראשה. הניסיונות לעשות זאת כשלו פעם אחר פעם, וגם בתוכנית ההתנתקות התברר כי היא לא קיבלה על עצמה את חובת הציות לרבנים. בשל כך, הניסיונות מכיוונים שונים להורות על פסק הלכה מחייב ביחס לאי סירוב פקודה או לסירוב פקודה, ביחס לחובת אריזת בתיהם של תושבי גוש קטיף או אי-אריזת הבתים, ביחס להיתר ההלכתי למסור שטחים מארץ ישראל לערבים או האיסור ההלכתי - לא עלו יפה. ההנהגה הרבנית האפקטיבית הייתה זו שנכחה פיזית בגוש קטיף ובצפון השומרון. היא עצמה ב"ה הייתה מקושרת לרבנים גדולים ועצומים, אולם לא פעלה במחויבות מוחלטת להם, וסמכותה נבעה מהנוכחות בשטח בפועל. הפיצול והפילוג בעולם הרבני רק הדגיש את דרכה המיוחדת של הציונות הדתית ביחס לעולם הרבני. היא מתייחסת אלינו הרבנים כחלק מדרכי ההנהגה וההתייעצות, ויש לעולם הרבני משקל גדול מאוד, אולם לא מכריע.


הפילוג והפיצול בעולם הרבני הוא רק השתקפות של גיוון עצום בציונות הדתית, שיש בו יסוד מאיים על קיומה כתנועה. המחלוקת נוגעת לכל הרבדים של החיים. היא נוגעת לאורח החיים הפרטי של האדם מישראל - היחס לתרבות, לימודים אקדמיים, חברה מעורבת בין גברים ונשים, מעמד הנשים בכלל ועוד ועוד; היא נוגעת לשפה הפוליטית הראויה - האם השדה הפוליטי הוא שדה אידיאולוגי והזרוע הפוליטית חייבת להביא את האידיאולוגיה בטהרתה, או שהוא שדה של "ההסדר ההוגן" והשפה הפוליטית צריכה להציע הסדר הוגן ופשרה כדי לגבש את עם ישראל כולו; היא נוגעת לשדה התורני - מהו המבנה הנכון של מעמד הרב בישראל, עד כמה התורה חודרת לעמדות מדיניות ועד כמה יש לה עמדה חד משמעית בנושאים אלו ועוד ועוד. הפיתול מחלחל גם למישורים הסוציולוגיים: יש שלוש תנועות נוער ציוניות דתיות שונות, יש אין ספור רשתות חינוך, בענייני שידוכים מתייחסים בצורה משמעותית לזרם הרוחני, כתבי עת שונים, מפלגות שונות וכדו'; השפה בה משתמשים ביחס למדינת ישראל מאידך גיסא, ישנו אתוס בסיסי של יחס חיובי עקרוני לרעיון מדינת ישראל, ועדיין הרוב המוחלט מתגייס לצבא ומשרת בו.


מעבר לעמדות האידיאולוגיות יש היבט חיובי מרכזי בציונות הדתית, שהוא המקור המרכזי לאופטימיות. המאבק נגד תוכנית ההתנתקות חשף את עוצמות האנרגיה הטמונות בציונות הדתית. מדובר באוצרות רבים של כוח, אמונה, נחישות, מסירות נפש ועניינים אחרים המלמדים על תעצומות הנפש של בני הציונות הדתית. גם רוב היריבים של הציונות הדתית בחברה הישראלית לא יכלו להסתיר את התפעלותם הרבה - למן ההתנהגות המופתית בכפר מימון ועד לעובדה שבסופו של דבר לא היו פגיעות בנפש בתוך הציבור היהודי (אם כי אסור לנו להתעלם ששני אירועי רצח אירעו כלפי הציבור הערבי). האנרגיה הזו היא הבסיס העיקרי להתמודדות עם שאלות העתיד. מקובל על כולם כי ההתנתקות הייתה הצעד הראשון בלבד, וכנראה שנצטרך לעמוד בפני מאבקים קשים גם בעתיד. קשה להעריך כיום כיצד יתנהלו המאבקים בעתיד, והאם אנו נפעל מכוח האמת שעמנו בכל דרך שניתן לממשה, או שנקבל על עצמנו את עול הדרך הדמוקרטית ובלבד שהיא תתנהל כראוי. ישנה סכנה גדולה שחלק מבני הציונות הדתית הסיקו מכישלון המאבק כנגד ההתנתקות שבדרכי נעם הדבר לא הולך, ויש להפעיל אלימות אקטיבית. זו סכנה גדולה האורבת לנו, אך אני מבקש לטעון כי לא זו השאלה העיקרית העומדת על הפרק, ויש להקדים את הדיון בסוגיה חשובה ממנה. שכן שאלת הקיום העיקרית של הציונות הדתית היום היא לאן תפנה האנרגיה העצומה הטמונה בה. ישנה אפשרות מסוימת שהיא תפנה לעולם של הרס. הכעס, התסכול, הזעם והעלבון עשויים לקרוא להריסה מתמדת של הקשרים החיוביים שנבנו עם החברה הישראלית. קריאות אלה כבר נשמעות, ובדרך כלל הן מצטרפות לעמדה עמוקה יותר הקוראת להתנתקות יזומה - התנתקות ממדינת ישראל, התנתקות מהחברה הישראלית והתנתקות מהתרבות הכללית. התנתקות זו מתוארת על ידי תומכיה בשני נימוקים עיקריים: ראשון בהם הוא הנימוק כי החברה החילונית התגלתה בכישלונה ובאטימותה, והיא קורסת ומתמוטטת, ועל כן אין עוד טעם בברית המשותפת, והיא ראויה לעתיד השחור הצפוי לה ושהיא מביאה על עצמה. שני בהם הוא הצד הפוזיטיבי של הערכה זו - מוטל על הציונות הדתית לכבוש את השלטון, לבער את התרבות הקלוקלת ואת השחיתות והרוע, וזאת נעשה על ידי התכנסות פנימה ובניית אלטרנטיבה מוחלטת לדמוקרטיה הישראלית. אלטרנטיבה שתתבסס על שלטון התורה ולא על שלטון הפועל בדרכים חילוניות, על ערכיה התרבותיים של התורה ולא על תרבות העולם, ועל נאמנות מוחלטת לארץ ישראל. דרך זו תולה תקוות רבות ברחם (Uterus) הציונית דתית והחרדית בשל מספר הילדים הגדול בהרבה מהממוצע הישראלי, והציפייה היא כי תוך עשרים שנים יהיה הציבור הדתי רוב במדינת ישראל ואז יוכל לתפוס את השלטון ולשנות לחלוטין את פני דמותה של מדינת ישראל.


ברם, רבים מסתייגים מאוד מעמדה זו. ההסתייגות נובעת הן מהערכה שכלל לא מדובר בתוכנית ריאלית, ושאין מושג כזה לכבוש את השלטון על ידי התנתקות מהחברה, ואף ההנחות בדבר גודלה של היהדות הדתית והחרדית כלל אינן נכונות מבחינה מדעית. מעבר לכך, הטענה כי יש בנו את כל הידע הנדרש והיכולת להנהיג את האומה אינה אלא שחצנות ילדותית וגאווה מאוסה. אך בעיקר נובעת ההסתייגות מהתנגדות אידיאולוגית. אחד מעקרונות הציונות הדתית הוא ההתקשרות בכלל ישראל, והפעילות יחד עימו ולא נגדו ולעומתו. את האנרגיות יש להפנות אפוא לכיוונים אחרים לחלוטין. יש להפנות אותן למעורבות עמוקה יותר בחברה הישראלית ובמערכות הציבוריות, יש להפנות אותן למעורבות עמוקה יותר בצבא, יש להפנות אותן לחדירה עמוקה יותר לתקשורת ולתרבות, ויש כמובן להפנות אותן לחיפוש דרכים נוספות לעבודת ד' ולדביקות בו. כל אלה ביחד הן כתובת ראויה לכל העוצמות שהתגלו בציונות הדתית. למעלה מכך, אין כל ספק כי המשקל של השאלות החברתיות והסוציאליות במדינת ישראל נמצא בעלייה מתמדת, והוא משנה את סדר היום (Agenda) הציבורי של המדינה. את מקום הביטחון וההתיישבות הולכות ותופסות סוגיות הנוגעות לצדק חברתי, ליושרה (Integrity) השלטונית, חלוקת ההון וכדו'. האנרגיות הרבות בציונות הדתית צריכות להיות מופנות לסוגיות אלו. הן צריכות להיות מופנות לשם לא רק בשל העובדה שאלו השאלות האקטואליות ביותר, ומוטל עלינו לדאוג לרלוונטיות של הבשורה התורנית שאנו נושאים עמנו, כי אם בשל העובדה שאלו באמת הסוגיות העיקריות בהן עוסקת התורה. מימי אברהם אבינו ע"ה למדנו כי ההגדרה של בשורתו הייתה "ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". חלק מהותי ממצוות התורה עוסק בנושאים תיקון החברה וענייני בין אדם לחבירו. למעלה מכך, הנביאים העמידו את מוקד עבודת ד' בתיקון החברתי, ואף דיברו פעמים רבות שיש להקדים את הצדק החברתי ותיקון החברה לעבודת הקורבנות ולמצוות שבין אדם למקום, כמובן שבלי לפטור את האדם מהחובה לקיים גם את המצוות שבין אדם לחבירו. ישנו אפוא שדה עצום של פעילות אליה ניתן לנתב את האנרגיה העצומה, ועל ידי כך גם לקרב את מדינת ישראל לדמותה היהודית הראויה, גם לקשור את עצמנו מחדש במרחבי החברה הציונית דתית, וגם להתקדם בתוך המחנה פנימה בעלייה מתמדת בנאמנות לדבר ד' על ידי הליכה בדרכיו.


אני מאמין כי ביסודו של דבר הציונות הדתית בוחרת בפועל כבר עתה בדרך הבניין והיצירה, והיא מבינה היטב את השליחות הגדולה שלה בעולם וברית הייעוד שנכרתה בינה לבין החברה הישראלית. אני מאמין כי הסערה הנוכחית העוברת עליה תהיה מקור לא אכזב ליצירה מחודשת ולהשפעה גדולה על האומה הישראלית. אני מאמין כי מעז יצא מתוק, ואנו נצליח להביא את בשורתנו לכלל החברה הישראלית, בתיקון עולם במלכות ש-די.

פורסם באנגלית בכתב עת אמריקאי

 

 

בית המדרש