ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עבודה זרה מודרנית

ע"י: הרב יובל שרלו

העבודה הזרה המודרנית באה לידי ביטוי בניסיון לעצב את האלוקים לפי רוח האדם. כשמצווה מסוימת לא נראית ולא מתיישבת עם מערכת הערכים – עובדי עבודה הזרה המודרניים יקבעו שהיא אינה מחייבת או שכלל לא נאמרה


מיקומו של איסור הליכה אחר עבודה זרה בראש עשרת הדברות המופיעות בפרשתנו, מלמד על העיקר החשוב שהתורה מייחסת למאבק בעבודת האלילים. הדבר מקבל מפנה תוקף גם בהמשך הפרשה כשהתורה מתייחסת לאיסור ואומרת: "לא תעשון אתי, אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשון לכם". חשיבותו של עיקר זה הביא את הנביאים בכל הדורות להעמיד את המאבק בעבודה הזרה בראש סדר העדיפויות (יחד עם הנושא  החברתי), וגם הרמב"ם כתב את הלכות עבודה זרה והמאבק בה כהמשך ישיר להלכות יסודי התורה.


אולם נשאלת שאלה האם לכל זה נותרה משמעות בימינו? האם איסור עבודה זרה נידון להיוותר רק בשולי הדיון הרוחני שלנו, כמו בשאלת סתם יינם של גויים או באיסור כניסה לכנסיות? האם ייתכן שהנושא המרכזי ביותר בתורה, יהפוך ללא רלוונטי בסדר יומנו הדתי ולאחד הסימנים הפחות משמעותיים בשולחן ערוך?


ובכן, ראשית יש לומר כי בהחלט ייתכן שכן. ייתכן כי מכיוון שעולמנו (לפחות זה שאנו, המתגוררים במדינת ישראל, מכירים) אינו מוצף בעבודה זרה (למעט פה ושם בשוליים),  הרי שגם להלכות אלה משמעות נמוכה בהרבה מזו שהייתה להם בעבר. יש הרואים בכך התקדמות, ושמחים על הנאורות שפשטה בנו על כך כי איננו נמשכים כלל לעבוד לעץ ולאבן. בוודאי שיש בכך לא מעט מן האמת, אולם לגוויעתה של המשיכה לעבודה זרה ישנו גם  צד אחר והוא אי הימשכותינו אחר עבודת אלוקים. הגמרא אומרת כי יצר של עבודה זרה מצוי בבית קודשי הקודשים, ומכיוון שאין לנו את בית קודש הקודשים אין אנו מתאווים לעבודה זרה, אולם גם לא לעבודת האלוקים. בעלי המחשבה לימדו אותנו על הקשר שבין שני קצוות אלה שבא לראשונה לידי ביטוי בחטא העגל. מסתבר שהחוויה העמוקה שחווה עמ"י במפגש עם רבש"ע במעמד הר סיני, היא זו שהביאה אותו גם לידי עשיית העגל (כך על פי פירושו של ריה"ל). מכאן שבד בבד עם השמחה הגדולה על כך שאין אנו נתבעים עוד להיאבק בעגלים למיניהם ודחיקתו של המאבק בעבודה זרה מסדר יומנו, עלינו להצטער על המחיר הכרוך בהיעלמותה של העבודה זרה, ולשאוף לשוב ולחוש השתוקקות אל האלוקים.


ברם, מדברי ההלכה עולה כי ההתבוננות על העבודה הזרה לא נעשית רק דרך שאלת הפסילים והאלילים, כי אם גם דרך דרכי עבודת ד'. הגשמה אינה רק עניין תיאולוגי מוחשי שיש להיאבק נגדו, כי אם גם תפישה מוטעית של העניין האלוקי. יסודה של העבודה הזרה טמון בניסיון של האדם לעצב לו את האלוהים הזרים כרצונו. הוא הבונה אותו בתבניתו ובדמותו, והוא הקובע לאור אלו עקרונות יפעל אותו אליל או פסל. האמת היא שמבחינה זו לא השתנה הרבה גם בימנו. גם כיום עולה לא אחת ניסיון לקבוע לריבונו של עולם כיצד הוא צריך לפעול ומה הוא צריך להיות. העבודה הזרה המודרנית באה לידי ביטוי בניסיון לעצב את האלוקים לפי רוח האדם. כשמצווה מסוימת לא נראית ולא מתיישבת עם מערכת הערכים - עובדי עבודה הזרה המודרניים יקבעו שהיא אינה מחייבת או שכלל לא נאמרה. אם דרך המצוות המעשיות התמידיות והריטואליות אינה נראית בעיניהם של עובדי העבודה הזרה המודרנית, הם יצורו לעצמם דמות אלוהית אחרת שלה מערכת ערכים שהם עצמם בנו להם. אם התנהלות הדברים בהיסטוריה נמצאת בניגוד למה שהם סברו שצריך להיות, בין אם העריכו כי משיח צריך להופיע עכשיו ובין אם סברו כי יש להתנכר לגאולת ישראל, הם ימהרו וישרטטו לעצמם מלך אחר. הצד השווה שבכולם הוא הניסיון לקבוע לריבונו של עולם כיצד הוא צריך להיות לפי דעת בני אדם, וזו עבודה זרה מובהקת.


קריאת עשרת הדברים היא ההזדמנות לשוב לטהרתה של עבודת ד' ואל קבלת עול מלכות שמיים שאינה קובעת לריבונו של עולם מה עליו לעשות. התעלות זכרון יציאת מצרים אל טוהר האמונה וזיקוק ההגשמה מכל סוג שהוא, מובילה לקבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות במלואם וכל זאת באהבה.
המאמר פורסם בעלון 'השבת' של צוהר לפרשת יתרו

 

 

בית המדרש