ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על קבלת אחריות

ע"י: הרב יובל שרלו

מקור הסמכות של המנהיג הוא הציבור, ואת הרשות הוא צריך לבקש ולא ליטול לעצמו. הכנסת שפת התיקון והשינוי לשפה הציבורית שלנו עשויה להביא לבניית מנהיגות ראויה וטובה, שתעז ותנסה ולא תציב לעצמה את מטרת השרידות

 


"וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול..." - במילים אלה ביקש הרב קוק להתמודד עם אחד מהפתרונות השגויים הנבחרים לעתים כדי להתמודד עם החטא. האדם המבקש שלא לחטוא מבקש לעתים דרך פשוטה לעשות זאת. הוא סובר כי דווקא על ידי התרחקות מפעילות החיים לא תזדמנה לו אפשרויות לחטוא, וכיוון שכך הוא יימצא מוגן מפני החטא. אם לשונו אינה עוצרת עצמו מלהתדרדר במדרון הפיתוי של השתלחות והלבנת פנים - מוטב כלל לא לדבר; אם הוא נוטל פעמים רבות ממונם של אחרים ואינו מקפיד בדיני חושן משפט - טוב כי יתרחק לחלוטין מעסקים כלכליים; אם אינו מצליח שלא להרהר הרהורי עריות אסורים - טוב כי יינעל בביתו ולא יפגוש את פיתויי החטא, ועוד על זה דרך.


והיכן הטעות ? הטעות טמונה בשני מסלולים עיקריים. ראשון בהם הוא ההנחה כי היצר הרע זקוק להזדמנויות, ואינו יוצר אותן בעצמו. האדם המסתגר יגלה עד מהרה כי גם במקום בו הוא מבקש להימלט נמצא הפיתוי, ואין עולם ההתאוויות זקוק לתפאורה חיצונית כלשהי. האדמו"ר מקאצק ביטא זו בלשונו החריפה: אמנם הגמרא אומרת כי "אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש", אולם אל לך לדאוג - שם תמצא מנוול אחר - זה של בית המדרש המבקש לבטל אותך. שינוי מסגרות אינו מצליח לשנות את התוכן. מסגרת אינה מבטיחה דבר - היא רק מאפשרת. מסלול הטעות השני אותו הדגיש הרב קוק הוא בהגדרת הצלחה וכישלון - הבה נניח כי אכן המבטל את עצם טבעיותם של החיים אינו חוטא: האם מדובר בהצלחה גדולה, או בכישלון, שכן אין זה נכון להגדיר את מטרת חייו של האדם כ"לא לחטוא". האדם נועד לפעול ולהתערב, למצות ולפתח, ומתוך חיים אלה לא ליפול. אם הוא נפל - עליו לקום באותן דרכים בהן קמים, אולם המבקש לפטור עצמו מעולם של החיים בסופו של דבר לא מימש את מטרת חייו וייעודו.


אחת המשמעויות של תפיסה רוחנית מעין זו היא ההכרה שהכישלון והנפילה הם חלק מהחיים; משמעות נוספת היא שלא יהיה זה נכון להתייאש לאחר נפילה. ייאוש זה אינו מוביל למהלך של חיים ושל תיקון, והוא אף מסוכן מאוד, שכן הוא עלול להביא את האדם להכרעה מסוכנת כי עדיף לא לעשות דבר, ובלבד שלא ליפול.


הדבר נכון גם במישור הלאומי. לא יהיה זה נכון לקבוע כי מנהיג שנכשל אינו יכול לקום ולתקן. אם ננהג בדרך זו אנו נמצא עצמנו בדיוק באותן סכנות הקיימות בעולמו הפרטי של האדם: מנהיגים שאינם מעזים ומנסים, ומעדיפים את חוסר העשייה על פני העשייה. לא זו בלבד, אלא שרבים מהטובים שבאנשים יכריעו כי אין טעם של ממש בכניסתם לעולם ההנהגה, שכן הסיכוי לעריפת ראשיהם דווקא בשל פעילותם גבוה מאוד, ואנו נמצא עצמנו עם מנהיגים שעיקר ניסיונם יהיה לשרוד ולא לעשות דבר. על כן, את עצם רעיון התיקון של מנהיגים אנו חייבים לאמץ לעצמנו, ולהניח אפשרות של תיקון.

כל זה כמובן בתנאי עיקרי: את הרשות להישאר במקומו ובמעמדו צריך המנהיג לבקש. הוא לא רשאי ליטול זאת לעצמו, ולא הוא השופט של עצמו. הוא נשלח על ידי הציבור, והציבור הוא מקור כוחו. בהתנהלות רגילה הוא מקבל שליחות לכמה שנים, ובמסגרתה הוא פועל. כאשר נוצר מקרה חריג בו מדובר על נפילה גדולה אפשר שהציבור ישתכנע כי יש בכוחו של אותו אדם לתקן, ואפשר שהציבור יכיר בכך שבאמת מדובר בניסיון ראוי ונכון לשנות פני עולם. ברם, מקור הסמכות של המנהיג הוא הציבור, ואת הרשות הוא צריך לבקש ולא ליטול לעצמו. הכנסת שפת התיקון והשינוי לשפה הציבורית שלנו עשויה להביא לבניית מנהיגות ראויה וטובה, שתעז ותנסה ולא תציב לעצמה את מטרת השרידות
המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת תרומה

 

 

בית המדרש