ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אחריות של מי?

ע"י: הרב יובל שרלו

הכישלון איננו רק אחריותו האישית של האדם שכשל, אלא גם של המערכת שלא השכילה ליצור ולהגדיר מראש מסגרות שיאפשרו לה להתמודד עם כישלונות שכאלה ואפילו למנוע אותם מראש. גם אם ראשי המערכת לא עשו זאת במזיד אלא בשוגג, אין בכך בכדי להסיר מהם את האחריות המוטלת עליהם ושנובעת מהתפיסה הקובעת שבכל מחדל, גם אם הוא נעשה שלא בכוונה, יש מעט מן המזיד.

בפרשתנו, פרשת "תצווה" אנו ממשיכים לקרוא על מלאכת הקמת המשכן, אולם גם מתוודעים לתחילתה של מלאכת הקרבת הקורבנות בימי המילואים המתוארים בפרשה, וכן בציווי על קרבן התמיד. עולם הקרבנות והמושגים הקשורים בו זרים לתפישת העולם המערבית שאנו חיים בה. קשה לתרגם את מושגי הקורבנות למושגים השכיחים בחיי היום יום של רובנו. במשך דורות ניסו הוגים רבים לעשות זאת, תוך שהם מבקשים לבאר את מקומם של הקורבנות בחיים של זמנם. נסיונם של אותם הוגים מלמד כי דיון מסוג זה מחייב יריעה רחבה בהרבה מזו המוקצבת בדפים אלו, ולכן אבקש לעסוק פחות בפעולת ההקרבה עצמה, ולהתרכז בהיבט המטרים את הקורבנות - או במילים אחרות: הסיבה להבאתם.

הקרבנות מחולקים באופן כללי לשני סוגים עיקריים: קורבנות נדבה אותם רוצה האדם להביא מרצונו החופשי, וקורבנות חובה אותם מצווה האדם להקריב. קורבן החובה המוכר ביותר הוא קורבן ה"חטאת". המעניין ביותר בקרבן "חטאת" הוא שקורבן זה מובא על ידי מי שחטא בשוגג; לאמור - רק מי שעבר עבירה שלא בכוונה תחילה ולא כמזיד יכול להביא קרבן לכפרתו.

הלכה זו מעוררת עניין בעיקר משום שלא ממש ברור מפני מה נזקק מי שעשה דברים שלא בכוונה לכפרה, שהרי המעשה נעשה על ידו בטעות ולו היה פועל מבחירתו החופשית המלאה סביר להניח שלא היה חוטא.  תביעת הכפרה מאדם שכזה לא רק שאינה ברורה, היא נראית אפילו נראית לא הוגנת.

חז"ל והפרשנים לאורך הדורות נתנו שני תירוצים עיקרים לשאלה זו, כשלשני התשובות משמעות עמוקה שיש לה שייכות גם בחיינו כיום. ההסבר הראשון קשור בתביעה להגדיר מחדש היכן עובר הגבול בין המונח "אשם" למונח "לא אשם". הבאת קורבן על ידי החוטא בשגגה מלמדת כי אדם נחשב כ"אשם" גם אם מדובר במעשה שנעשה בשגגה ללא תשומת לב וללא רצון או כוונה פלילית. למעשה בכל "שוגג" מסתתרת רמה מסוימת של "מזיד", שכן לו היה הדבר באמת חשוב לאותו אדם הוא היה קובע מראש מחסומים משמעותיים שימנעו אפשרות שטעות שכזו תתחולל. המשמעות שמאחורי עמדה זו היא חשובה ביותר בחיינו ודוגמאות לכך לא חסרות. מבחינה זו כישלון של אדם שהוא חלק ממערכת (צבאית, חינוכית, עסקית וכו') איננה רק  אחריותו האישית של האדם שכשל, אלא גם של המערכת שלא השכילה ליצור ולהגדיר מראש מסגרות שיאפשרו לה להתמודד עם כישלונות שכאלה ואפילו למנוע אותם מראש. אין ספק שגם ראשי המערכת לא עשו זאת במזיד אלא בשוגג, אולם אין בכך בכדי להסיר מהם את האחריות המוטלת עליהם ושנובעת מהתפיסה הקובעת שבכל מחדל, גם אם הוא נעשה שלא בכוונה, יש מעט מן המזיד.

ההסבר השני שמציעים חכמים לחובת הבאת קורבן חטאת מבוססת על הנחה שאמנם לא רואה בעבירה בשוגג שמץ של מזיד, אולם למרות זאת היא תובעת מהאדם להתייחס ולבקש כפרה על הדבר כאילו נעשה במזיד. תפיסה זו אינה נובעת ממדד שמחפש אשמה, אלא מגדיר את הדברים ברמה של לקיחת אחריות. עצם העובדה שדבר שכזה אירע לאדם והוא כשל במילוי משימתו, גם אם לא התכוון לכך ולמרות שאין לנו שום טענה כלפיו, עדיין מחויבים אנו להתייחס לעובדה שהתקלה ארעה על ידו. אין אנו יכולים להתעלם מתקלות ומכישלונות ולומר בפשטות כי מדובר במעשה שאין בו כוונה. אדם אחראי ליטול אחריות על מעשיו מעצם קיומו כאדם, ומעצם ההבנה כי הכישלון אף פעם אינו יתום. שתי תפיסות האחריות הגלומות ברעיון הבאת קורבן החטאת מלמדות הרבה על תפיסת האחריות שחייבת להיות בסיס לכל קיום החברתי. תפיסה שמבינה שבכל שוגג יש גם רמה מסוימת של מזיד, לצד תפיסה הקוראת לאדם לשאת באחריות למעשיו ולתקן כישלונות גם אם הוא לא היה אשם בהן.

המאמר מתפרסם בעלון 'השבת' של צוהר

 

 

בית המדרש