ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (כו): שחרור שבויים - המקורות לדיון

ע"י: הרב יובל שרלו

זהו שיעור המשך לשיעור שהחל לפני כשלשה שבועות והופסק עקב בעיות שונות על נושא האתיקה בסוגיית פדיון שבויים


מבוא קצר:


בשני שיעורים בתחילת דרכנו (http://www.ypt.co.il/show.asp?id=21566; http://www.ypt.co.il/show.asp?id=21663) עסקנו בשאלה מניין ניתן ללמוד על דרכה של האתיקה היהודית.


אלה היו ראשי הפרקים:


1) מצוות העוסקות באופן ישיר בנושאים אתיים.


2) הרחבה של מושגי המצוות עצמן לתחומים אחרים.


3) "ועשית הישר והטוב" העולה מתוך המצוות.


4) "והייתם נקיים מד' ומישראל".


5) עקרונות אתיים בהם התורה עצמה משתמשת.


6) דברי הנביאים.


7) עקרונות אתיים הנמצאים בהלכה.


8) עקרונות אתיים הלקוחים מהפילוסופיה הכללית ומההומניסטיקה האוניברסלית.


הבה נשתמש ביסוד השיעורים האלה (בראשי פרקים בלבד) כדי לעמוד על המקורות המאפשרים דיון רחב בעולמה של היהדות בנושא שחרור שבויים. כל זה תוך מודעות לשיעור הקודם בו דנו בהבדל בין שאלות פרטיות לשאלות לאומיות:


 


א. מצוות העוסקות באופן ישיר בפדיון שבויים:


מצוות עקרוניות קשורות לנושא זה:


1) כל המצוות הקשורות בחובה למנוע שפיכות דמים, ובאחריות שיש לנו לא לעמוד על דם רענו. יש לזכור כי שבויים היושבים אצל אויבינו נמצאים בסכנת חיים, ולפיכך אנו מחויבים לשחרור שבויים.


2) ראו את דברי הרמב"ם: "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך, ועל לא תעמוד על דם רעך, ועל לא ירדנו בפרך לעיניך, ובטל מצות פתח תפתח את ידך לו ומצות וחי אחיך עמך, ואהבת לרעך כמוך, והצל לקוחים למות והרבה דברים כאלו ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים" (הלכות מתנות עניים ח, י).


הדברים מדברים בעד עצמם, והם מלמדים על נקודת המוצא הבסיסית של הדיון. אין הם עוסקים בדילמה, אולם הם מעניקים משקל נכבד לאחד הצדדים של המשוואה, והוא חובת שחרור שבויים.


 


ב. הרחבה של מושגי המצוות עצמן לתחומים אחרים:


1) נראה מדברי הרמב"ם בסעיף הקודם כי הרמב"ם לא רק מיקד את הדברים במצוות ספציפיות העוסקות בנושא, כי אם הרחיב מצוות שונות והאתוס העולה מהן. הדברים דומים מאוד למה שעשה החפץ חיים בתחילת ספר שמירת הלשון, בה ליקט עוד ועוד מצוות המלמדות על הכיוון הכללי של חובת שמירת הלשון.


2) אנו יכולים ללמוד מהרבה מצוות אחרות את היסוד המונע בעד האדם להסתגר בתוך עצמו ולדאוג לעצמו בלבד, ובוודאי שהדבר נכון גם לגבי החברה בכללותה. דוגמה לדבר היא חובת השבת האבדה, שאין האדם רשאי לפעול בתוך עצמו בלבד, כי אם מוטלת עליו חובה לדאוג גם לרכוש חברו.


 


ג. ועשית הישר והטוב:


החובה לעשות את הטוב והישר מבוארת בדברי הרמב"ן בויקרא יט,ב ובדברים ו, יח. דברי הרמב"ן תובעים דיון ארוך, ובעיקר לאור מה אנו יכולים לדעת מהו הישר והטוב בעיני ד'. מדבריו עולה שיש כמה וכמה דרכים לעשות זאת, וביניהן הרחבת טעמי המצוות הממוקדות לתביעה כללית. דוגמה לדבר: הרמב"ן מציין את מצוות הנזיר כמצווה ממנה ניתן ללמוד את מגמת התורה ביחס ליין, ואת מצוות לא תקום ולא תיטור כמצווה המלמדת מהו היחס הראוי בין בני אדם.


לפיכך, מעבר למצוות בכללותן מוטלת עלינו חובה לעשות את הטוב והישר. בסוגיה בה אנו עוסקים הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, שכן זהו בדיוק מישור הדיון - מהו אותו טוב וישר: האם הטוב והישר הוא לשלם "כל מחיר" כדי לשחרר את שבויינו, או שה"טוב והישר" הוא דווקא לשקול את המחיר הכבד של שחרור שבויים ביחס לעתיד הביטחון והנפגעים העתידיים.


אף על פי כן ניתן לומר דבר עקרוני אחד: השיקול חייב להיות השיקול המוסרי והאתי של ה"טוב והישר" ואין אנו רשאים לפעול לאור שיקולים תועלתיים שאינם חלק מהדיון האתי המוסרי.


 


ד. והייתם נקיים מד' ומישראל:


סעיף זה אינו קשור לכאורה בנושא שחרור שבויים, שכן אין מדובר בשאלות של ניקיון כפיים וכדו'. ברם, אפשר שיש לו השפעה בנושא אחד, והוא נושא השקיפות. אין הכוונה לשקיפות בדיון הביטחוני, כיוון שיש עניינים שבוודאי הסודיות ראויה להם ואנו נתבעים לה, אלא בשקיפות השיקולים. לאמור: על הגופים המקבלים בסופו של עניין את ההכרעה חייבים לפרוש את שיקוליהם בפני הציבור (ככל הניתן לעשות זאת במסגרת הביטחון) ולא להותיר אותם עלומים.


שקיפות זו נועדה להשיג שתי מטרות: ראשונה בהן היא ההשפעה שיש לעובדה שבסופו של דבר תהיה שקיפות על מערכת ההכרעות. אנשי ציבור ונושאי תפקידים היודעים חייבים להתחשב במערכת מסוימת של ביקורת ציבורית, והדבר מאפשר כי השיקולים יהיו יותר ראויים. כמובן שיש סכנה כי הפופוליזם ינצח, אולם עמדת היסוד האתית צריכה להיות כי האמת תורה דרכה וכי ניכרים דברי אמת, וסכנת הפופוליזם חמורה פחות מאשר שיקול הדעת שאינו עומד במבחן הביקורת.


הסיבה השנייה היא הסרת לזות השפתיים ממקבלי ההכרעות, ומניעת המצב הציבורי בו הם מואשמים כי קיבלו את הכרעותיהם שלא מסיבות ענייניות. חובה זו מוטלת על אנשי ציבור באופן מתמיד וגם בסוגיה זו.


כאמור, סעיף זה אינו משפיע במעגל הראשון על הדילמה של שחרור השבויים, אולם במעגל השני הוא משפיע על הדרך בה דברים יבוצעו.

 

 

בית המדרש