ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם מותר למחנך ללכת קמעא קמעא עם תלמידיו ?

ע"י: הרב יובל שרלו

האם מותר לחנך תלמידים לאט לאט גם במחיר של אי קיום כל ההלכה?האם מותר בתחילת החינוך להתפשר בהלכה?מאמר זה דן בנושא תוך לימוד תשובת הרשב"א בעניין.


אמר הכותב:


אין מדובר במאמר במובן המקובל של המילה מאמר. מאמרו של ד"ר וולוולסקי הפתיע אותי, שכן הוא דן אמנם בצדק באחד הנושאים המרכזיים בעולמו של המחנך ושל הרב, אולם הדיון נעשה בלי התייחסות לאחד המקורות העיקריים והחשובים ביותר שדנו בשאלה זו. כוונתי לתשובת הרשב"א לתלמידו שהתמנה להיות רב בטוליטולא (טולוז), וההדרכה אותה הדריך אותו הרשב"א. יש להדגיש כי התשובה אמנם עוסקת ברב קהילה ומנהיגה ולא במדיניות חינוכית, אולם לטעמי ניתן לגזור את העקרונות גם לעולם החינוכי, ובוודאי שניתן לעשות זאת כאשר מדובר בתלמיד הבא להתייעץ עם רבו על הנהגתו של התלמיד.


חשיבות דבריו של הרשב"א בהקשר למאמרו של ד"ר וולוולסקי היא עצומה, לא רק בשל הדמיון שיש בין כמה מהנחותיו החשובות של המאמר המעוגנות בדבריו של הרשב"א, אלא גם בשל דברים המצויים ברשב"א והפותרים את הצורך להבחין בין ייעוץ ובין פסיקה. לא זו בלבד אלא שהרשב"א אף התייחס לשלב בו יש לחדול מייעוץ זה ולעבור למדיניות של "יקוב הדין את ההר". בכך העצים הרשב"א את הדיון, שכן הוא גם קבע את הגבולות ולא מנע עצמו מלקבוע כי לעיתים יש לנהוג במדיניות אחרת.


על פי בקשת העורך, כל שאני עושה במאמרי זה הוא מעין מהדורה מבוארת ומוערת של תשובת הרשב"א, בהדגישי בעיקר את חידושיו העקרוניים ואת ההשלכות המשמעותיות להלכה. אדגיש רק כי חלק מהתחביר בו משתמש הרשב"א שונה מזו שאנו נוהגים בו, אולם אין בכוונתי לדקדק בענייני לשון ותחביר, כי אם להתמקד בהנחיות החינוכיות הטמונות בדבריו.



שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רלח:


וזה מה שהשבתי לחכם ר' יעקב בן הכשף, בעל ישיבה בטוליטולה, על הנהגת המדינה זו, ויסור העוברים. דע: כי לשון רכה תשבור גרם, ולעולם כל מישר ומישר, ופנה דרך לפני העם, להסיר המכשלה את העם צריך לעלות מן הקלה אל החמורה. ואין נוטלין כל החבלה ביחד, ואחר כוונת הלב הדברים אמורים.


שלוש הדרכות עקרוניות נמצאות בדברי הרשב"א:


א. ההנהגה הראויה ביותר היא ההנהגה בלשון רכה. נקודת המוצא של כל מנהיג ושל כל מחנך צריכה להיות שאין סגנון מועיל יותר מאשר סגנון הלשון הרכה.


ב. אין נוטלין כל החבילה ביחד - הרשב"א מדריך את תלמידו ללכת בהדרגה. למעשה מדובר כאן בהיתר מרחיק לכת להתקדם קמעא קמעא. אין חייבים לתבוע ציות מלא לכל החובות, ומותר לראש הישיבה לתבוע את הדברים בהדרגה. הרשב"א גם קובע מהי ההדרגה הראויה. ניתן היה לחשוב כי יש להקדים את הדברים החמורים והקריטיים לעניינים שהם נמוכים יותר בסדר העדיפות ההלכתי. ברם, הרשב"א נושט דרך אחרת, ואומר שיש ללכת "מן הקלה אל החמורה". מהקשר הדברים נראה כי הכוונה היא להתקדמות ממה שאפשרי אל מה שקשה יותר להשגה.


ג. הרשב"א מודע לכך שהדרך שהוא מציע מסוכנת מאוד. בשם ההתקדמות אט אט ניתן לעשות את כל העוול שבעולם; בשל ההנהגה הציבורית של הליכה מהקל אל הכבד יכול הרב לפטור את עצמו מלקדם את קהילתו, באומרו כי הוא ממתין לשעת כושר שאינה מגיעה. על כן מזהיר הרשב"א - "אחר כוונת הלב הדברים אמורים". ביסודו של דבר זהו מבחנו של הרב: האם הוא מכוון לשם שמיים ואכן מתכוון להתקדם בדבר, או שהוא מנצל היתר הלכתי כדי להסיר מעליו את משא האחריות. כוונת הלב של הרב היא תנאי הכרחי להליכה בדרך זו.כבר ידעת מ"ש בנזיר (דף כג:): גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה. וכבר הראו לנו מועצות ודעת, במה שהזכירו בפ"ק דע"ז (דף טז) גבי של בית רבי, שהיה מקריב לבית קיסר שור פיטם ביום אידם, חיסר ד' רבוון. שלא יהיו מקריבין אותו יום, אלא למחר. חיסר ד' רבוון, שלא מקריבין אותו כל עיקר. ואמרו: ר' למעקר מילתא בעי, ועקרי אותה פורתא פורתא. הנה זאת שמענה.


ד. הרשב"א מודע לכך ששיטתו מהפכנית, ועל כן הוא חייב לבסס אותה על מקורות קדומים. המקור הראשון בו הוא משתמש הוא המקור המסוכן ביותר המצוי בהלכה, וזרועים בו זרעי סכנת האנרכיה. הגמרא בנזיר אומרת כי גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה. אמנם היא מעדנת זאת בהמשך, אולם הרשב"א מביא את הגמרא בצורה זו. הוא רואה בהליכה אט אט ובהיתר הזמני שלא להתמודד עם הדברים החמורים ענף של המונח "עבירה לשמה", ומכוח זה הוא מתיר לרב ללכת בקצב האפשרי.


ה. מקור נוסף אינו מקור נורמטיבי, כי אם סיפור על נוהגו המעשי של רבי. רבי שהיה נשיא ביקש להגיע למצב בו לא ייאלץ לשלוח מתנה לבית הקיסר ביום חגיגת עבודה זרה של הקיסר, שכן שליחת מתנה זו מנוגדת להלכה. לפיכך, הוא החל בתהליך של קבלת פטור, וכחלק מהתהליך זה הוא שלח בשנה הראשונה מתנה נכבדה, שכאמור אסורה על פי ההלכה. בשנה לאחר מכן שילם ממון רב כדי שיקריבו למחר, ובשנה שלאחר מכן אושר לו לא לשלוח. הגמרא עצמה מבארת כי כוונתו הייתה "למעקר מילתא" ועל כן התיר לעצמו לעקור את הדבר לאט לאט, על אף שבנתיים מדובר בעבירה.


 ואתה דע לך עוד, כי אי אפשר לנהוג בכל האנשים במדה אחת. וזכור נא ענין דוד אדונינו מלכינו, אשר נהג להעלים עינו מיואב ושמעי, ואע"פ שהיו בני מות. והטענה שאמר: כי היום ידעתי שאני מלך על ישראל. כי לכל זמן מזומן, והעלמת עין מן העובר, לעתים מצוה, והכל לפי צורך השעה. והחכם מעלים עיין לעתים בקלות.


ו. הרשב"א ממשיך להנחות את תלמידו בכמה עקרונות. העיקרון הראשון הוא ההבחנה בין אנשים שונים. לא ניתן לנקוט עם כל התלמידים וכל חברי הקהילה באותה מדיניות, ויש להתאים לכל אחד את המידה הראויה לו.


ז. לעיתים חלק בלתי נפרד ממדיניותו של מנהיג ושל מחנך היא העלמת עין מדברים פגומים שעושים בני הקהילה או התלמידים. לא כנגד כל דבר צריך להילחם, ולא צריך להיכנס למהלך של תיקון כללי, כי אם להתאים אם מה שניתן לעשות בזמן המסוים. לעיתים דווקא העלמת עין היא המצווה.


ח. שוב מדגיש הרשב"א את העיקרון ש"הכל לפי צורך השעה". אין מדובר בפטור כולל ומקיף, כי אם במדיניות שיש לבחונה כל פעם מחדש. ברם, הרשב"א אומר כי הקו המנחה את החכם הוא העלמת עין באופן תדיר.


 


ואני רואה שצריך שיתחזק ענין התקנות בתחילה, ולא יכנס במחלוקת. וכבר ידעת ענין מלכנו הראשון שאול, כי היה כמחריש. והעלמת עין בדבר זה, עד אשר יחזקו זרועות העומדים על הפקודים, מצוה רבה. והמקיים את המצוה, עשה סמוכות לתקנה, ובנקלה חומה בצורה. ואחר תחזקנה ידיך, ומלכת בכל אשר תאוה נפשך. והנך רואה כי גלתה סנהדרין ממקומה, כדאיתא (בסנהדרין דף מא) כדי שלא יצטרכו לרבות בדיני נפשות, מפני שראו דרבו הרצחנים. כ"ש אנו, שאין בנו כח מדין תורה לדין בדיני נפשות, ואף לא בדיני קנסות, אלא לצורך השעה. ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה, כמוזכר בסנהדרין (דף מו) וביבמות (דף צ). ואם השתיקה לעתים לגדר, אין כאן סייג בחזקה ידבק ההפך.


ט. בפיסקה זו מערב הרשב"א שני נושאים. ראשון שבהם ממשיך בהבאת מקורות וטיעונים כי חובה על המנהיג לשקול את מעשיו, ומותר לו להעלים עין. אין מדובר בהיתר בלבד אלא בדרך חיונית, כדי שלא למצוא את עצמו במחלוקת מתמדת וללא יכולת התקדמות. שני בהם הוא הדרכה מה כן לעשות - כיצד להתקדם אט אט ממצב של העלמת עין למצב בו ניתן לממש את הכל.


י. כיצד להתקדם ? הרשב"א קובע כי כדאי קודם להתחיל בתקנת תקנות. לא ברור מדבריו למה, אך ניתן לשער כי מדובר בתקנות המתקבלות לאור עמדת רוב הציבור, ועל כן לא צפויה בעיה מצד הציבור כלפי הרב. הוא ממשיך וכותב "ולא ייכנס במחלוקת", והדבר אך מחזק כי הדבר הראשון שיש לעשות הוא להתקדם בכיוונים המוסכמים. עיקרון זה חוזר ונשנה בדבריו לאורך הפיסקה כולה.


ניתן להרחיב את הדרכת הרשב"א גם למישור החינוכי. בשעה שמדובר בתלמיד הבא להתייעץ והוא שקוע בבור עמוק הדבר הנכון לעשות הוא להתחיל להתקדם איתו במקום המוסכם על ידו והאפשרי, בתחומים שאינם מעוררים אצלו התנגדות פנימית.


יא. כאמור לעיל, פיסקה זו מערבת הדרכות מעשיות עם המשך הראיות להצדקת עמדת הרשב"א המתירה ואף מעודדת להחריש לעיתים ולא להגיב על כל דבר. ראיה נוספת שמביא הרשב"א לעמדתו היא העובדה ששאול לא פגע במורדים בו ביום המלכתו, דבר המלמד על מדיניות של הבלגה, וכאמור לעיל - ניתן להרחיב עמדה זו גם לעולמו חינוכיים.


המביא לבית הדפוס העיר כאן כי דברי הרשב"א קשים, שכן חז"ל ביקרו את התנהגותו של שאול: "יש להרגיש על זה, שהרי מצינו דבעבור זה נענש שאול המלך, משום דמחל על כבודו, וניטל המלכות ממנו, כמ"ש ביומא כ"ב ע"ב. אם לא שנאמר דרבי' המחבר ז"ל השמיענו טעם לשאול המלך, על הנהגה הזאת, וללמוד ממנו בהדרגה וק"ל".


יב. ראיה נוספת שמביא הרשב"א היא העובדה ההיסטורית שהסנהדרין הגלתה את עצמה מבית המקדש. על פי ההלכה, אין הסנהדרין רשאית לדון בדיני נפשות אם אינה יושבת במקדש. בתקופה שלפני החורבן רבו מקרי הרצח, וכדי שלא להרבות שפיכות דמים על ידי בית הדין עצמו הסנהדרין יזמה מדיניות בה לא תהיה רשאית לדון בדיני נפשות. מכאן מוכיח הרשב"א שוב את עמדתו ביחס לרשות הניתנת לסמכות השלטונית או החינוכית להקפיא פעילויות ענישה מסוימות.


יג. שוב מדגיש הרשב"א בסוף הפיסקה את שאלת המגמה של המנהיג. ציינו לעיל את הסכנה הגדולה הנמצאת בהדרכתו של הרשב"א, והיא ניצול הרשות הניתנת למנהיגות שלא להגיב ולא לפעול בחוזקה במצבים מסוימים אלא ללכת קמעא קמעא, כדי להימנע מנטילת אחריות לקידום המציאות. על כן מדגיש שוב הרשב"א את התנאי: המטרה אינה לעבור על דיני תורה כי אם לעשות סייג לתורה. יש להיזהר שלא יקרה ההפך.


זהו עצתי, שתפתה בלשון רכה, פעם ושתים. והרבה רעים על הרעים, שמאל דוחה וימין מקרבת, אולי יזכו, וישובו מדרכם הרעה, ורשעים עוד אינם.


יד. סיכום החלק הזה: ההצעה המעשית היא לנקוט בלשון רכה, לא להתייאש אלא להמשיך ולנסות ולשכנע, ולגבש קבוצה שהמטרה החיובית לנגד עיניה ("הרבה רעים(בצירה) על רעים"), ולנקוט במדיניות של שמאל דוחה וימין מקרבת, במגמה להשיב את כולם בתשובה. נראה שזו צריכה להיות המדיניות החינוכית בכל התחומים.


 


ואם לא ישמעו, ויעברו בשלח יעבורו, תלוש ומרוט, טול מקל והך על קדקדם, אלף ופרוטרוט. היש דבר שצריך שישקול הפסד כנגד שכר. וצריך מתון והסכמה והמלכה, ומתוך כך יסור הרבים לשום שמים. כי כל שהמעשה גדול, וחזקת היד רצה, צריך יותר השגחה והסרת הכעס. וצריך שיהא הדיין חושש את עצמו, שמא אש קנאתו לשי"ת תבער בו, ותהיה גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו.


טו. הרשב"א אינו משלה את עצמו כי מדיניות זו מועילה תמיד. לעיתים ניסיונות הפיוס והחינוך אינם עולים יפה. לפיכך, יש צורך לשנות כיוון. הרשב"א אינו שולל את החינוך וההנהגה באמצעי כפייה. להפך, ישנו שלב שיש ללכת בדרך זו. החידוש הוא שגם כאן יש כללים הנהגתיים וחינוכיים.


טז. קודם לשימוש באמצעי כפייה וכוח יש צורך לשקול היטב האם הדבר כדאי. יש צורך בשיקול דעת של הפסד כנגד שכר, ויש צורך בהתייעצות. עיקר העיקרים הוא שכוח חינוכי יש להפעיל כתוצאה משיקול דעת ולא מהתפרצות רגשית בלתי נשלטת.


יז. החובה לכוון לשם שמיים אינה מוטלת אך ורק על מי שהולך בדרך הפיוס והדיבור. היא מוטלת גם על העובר לשלב הכפייה. גם כאן ישנה סכנה שמדיניות זו תינקט בשל כישלונות אישיים ולצורך ניצול ההזדמנות לנקמה בקהילה או בתלמידים. על כן נאמן הרשב"א לשיטתו וקובע כי יש לבחון את ההתנהגות ואת הכוונה לשם שמיים.


יח. הרשב"א שב ומדגיש את הצורך שמדיניות זו לא תהיה תוצאה של כעס. היא מסוכנת מאוד - הן לרב ולמנהיג והן לתלמידים ולקהילה - וצריך לבחון חזור ובחון האם מדובר בהכרעה ראויה או בהתפרצות.


 


על כן, כי תבא הנקימה לפניו, בעודה בכפו לא יבלענה, שמא יאכלנה פגא. אלא יבשלנה, וימתיקנה בסוד הזקנים, וישרים בלבותם. ואם יש אנשים רשעים מפורסמים, ורצית למתקם, ועוד הם בתמרוריהם עומדים, תמנה עם הזקנים, בין להלקות, בין לקוץ יד או רגל, ואפי' להמיתו...


יט. תנאי הכרחי להפעלת כוח הנהגתי וחינוכי הוא המתינות. יש צורך להמתין לפני שימוש במדיניות זו, חובה להתייעץ קודם עם הזקנים, להתלבט יחד עם הישרים בליבותם - כל מה שצריך לעשות כדי שזו תהיה הכרעה ולא התפרצות.


כ. הרשב"א מעניק היקף נרחב מאוד של אמצעים בהם מותר למנהיג לנקוט. כאשר אנו עוסקים בחינוך וודאי הוא שחלק מאמצעים אלו אסור. ברם, אנו יכולים ללמוד מההיקף הגדול של האמצעים את הרעיון בעומד ביסוד דברי הרשב"א, והוא אוטונומיה רחבה מאוד למנהיגות לפעול בדרכים מגוונות ובלתי שגרתיות.


כא. מכאן ועד סוף התשובה עוסק הרשב"א בהצדקת עמדתו ההלכתית כי יש למנהיגות הרבנית רשות לנקוט בכל אמצעי שהיא תראה לנכון, גם אם אינו מוכר בהלכה. כיוון שחלק זה אינו רלוונטי לסוגיה בה אנו עוסקים לא ראיתי לנכון להקשות על הקורא.


כאמור בפתיחה לדבריי, דבריו של הרשב"א מכוונים אל מנהיגות דתית של קהילה. ברם, נראה כי ניתן לשאוב ממנה עקרונות חינוכיים משמעותיים ביותר ביחס לדרך בה יש ללכת, חובות המחנך וכוונתו לשם שמיים, ההיתר ללכת קמעא קמעא ועוד עניינים שונים שעולים בהתלבטות החינוכית שלנו.

 

 

בית המדרש