ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (כח) שחרור שבויים - הדיון לאור המקורות (א)

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו ממשיך בשיעורי האתיקה לעסוק בנושא פדיון שבויים לאור האתיקה ההלכתית.


מבוא קצר:


לאחר שניתחנו את האפשרויות השונות לדיון מתוך כל סוג של מקורות, הגיע העת לנסות ולהעלות את אשר מתגבש מהמקורות עצמם. כבכל שאלה הלכתית-אתית אנו נראה כי השיקולים כבדים לכאן ולכאן.


בשל העובדה שאנו יודעים מראש כי השיקולים אפשריים לכיוונים שונים, אנו מבקשים להסיק מסקנה רבת משמעות מעמדת ההלכה בפיתרון מצבי ספק בדיני ממונות. לאור המתודה המתגלה בדיני ממונות אנו נפנה לעסוק בדיון ההלכתי בדבר שחרור שבויים. נושא זה עלה במאמר ארוך שפורסם בקובץ המאמרים "הישן יתחדש והחדש יתקדש" שיצא לזכרו של אורי פל ז"ל שנהרג  בדרך לחופתו על ידי ישיבת מעלות.


 


א


השלב הראשון בכל דין מדיני ממונות הוא קביעת סדר הדין, שבמוקדו השאלה מיהו התובע ומיהו הנתבע. קביעה זו היא חיונית, בשל העובדה שמשעה שהוגדר האדם כתובע חובת הבאת הראיות מוטלת עליו בדרך כלל, ואילו על הנתבע לא מוטל בשלב הראשון דבר. ההלכה מנסחת עיקרון זה בכלל הידוע "המוציא מחבירו עליו הראיה". כלל זה מלמד כי לאחר שאנו קובעים מיהו ה"מחזיק"  - לאמור, מהי נקודת המוצא של הדיון - אנו מטילים את חובת הבאת הראיות על ה"מוציא". נדגיש כי לטובת המוציא עומד ארסנל גדול מאוד של סוגי ראיות שיש בידו להביא, והעובדה שנקודת המוצא קובעת שהוא התובע אינו אומרת שזו תהיה גם נקודת הסיום.


דין מדיני ממונות מגדיר הדיון בראש ובראשונה מי התובע ומי הנתבע. הגדרה זו אינה קובעת כי החפץ שייך לנתבע. היא באה לקבוע את סדרי הדין, אם כי למעשה היא נותנת יתרון גדול מאוד לנתבע, שכן חובת הבאת הראיות מוטלת על התובע. דרך משל, בשעה שאדם טוען כי חבירו לבוש בחולצה שאינה שיכת לחברו כי אם לו עצמו בוחן הדיין ראשית (לאור מה שלמדנו לעיל) מה ידוע לו ומהן האפשרויות. אין הדיין יודע האם טענה זו נכונה אם לאו - ייתכן שכן, והחולצה גזולה ביד זה הלבוש בה בשעה זו, וייתכן שלא. ברם, הדיין יכול לקבוע את סדרי הדין, באומרו: לובש החולצה הוא המוחזק, ועל הטוען להביא ראיה. אם יצליח להביא ראיה, ובכך נדון בהמשך, הרי שיקבל את החולצה. אם לאו - החולצה תישאר בחזקת המחזיק.


כיצד אנו קובעים מיהו הנתבע - ה"מוחזק". הדבר תלוי בנסיבות, וישנם כלים רבים המאפשרים להגדיר את המוחזק. לעתים אנו מתייחסים לעובדה שהחפץ נמצא ביד המחזיק, בעיקר אם מדובר במטלטלין. לעתים אנו מתייחסים לשאלה מהי הידיעה הוודאית האחרונה שכולם מסכימים אליה, וממנה יוצאים לדיון. שימוש בעיקרון זה בולט בעיקר בדיונים ממוניים בתחום המקרקעין, בה  אנו פותחים את הדיון בהנחה כי הקרקע שייכת ל"מרא קמא" וכדו'.


לעתים אין אנו יכולים לקבוע מיהו המחזיק ומיהו המוציא, ואז אנו נאלצים לדלג על שלב זה. הדוגמה הידועה ביותר לכך היא משנת "שניים אוחזין בטלית" בה אין בידינו לקבוע מיהו המחזיק.


אני מבקש להדגים דבר זה דווקא בדיון פוליטי. בשעה שהתנהל המאבק על רמת הגולן תחת הסיסמה "העם עם הגולן" נשאלנו פעמים רבות "מפני מה אתם סבורים שאין לרדת מרמת הגולן ולתיתה לסורים". שאלה זו מבוססת למעשה על הספק מהו הדבר הטוב והנכון לעשותו, שכן לאמתו של דבר היו צדדים לכאן ולכאן בדיון או י"ל בדיון מכריע זה. ברם, הסכמה למתן תשובה לשאלה זו מעמידה את המשיב בעמדת נחיתות, שכן היא מהווה למעשה הסכמה שה"מוחזק" הוא הטוען שיש לרדת מרמת הגולן, ואילו המוציא מחבירו הוא המבקש לשכנע שאין לעשות זאת. חובת הבאת הראיות מוטלת עליו - אם יצליח להביא ראיות טובות מפני מה אין לרדת הרי שישכנע ויזכה בדיון, ואם לא יהיה עליו להודות כי יש לסגת. מעולם לא הסכמתי לענות על שאלה זו, ותמיד אמרתי את המשפט הבא: "למה לרדת" ? "מפני מה אתה סובר שיש להפקיר חבל ארץ מיוחד זה ?". המעיין היטב יראה כי מה שהתחולל הוא חילופי המחזיק - מעתה אני המחזיק, שהרי נקודת המוצא היא שאין לסגת, ואילו על הטוען להביא ראיה שיש לסטות מעמדה זו. ייתכן שיביא ראיות חזקות, ואז אאלץ להודות כי כך יש לנהוג, אולם בפתיחת הדיון הוא מצוי בעמדת נחיתות כיוון שחובת הבאת הראיות הוטלה עליו.


דוגמה זו לא ללמד על עצמה בלבד יצאה, כי אם ללמד על הכלל כולו יצא. היא משמשת כלל יסוד בדיון האתי, ואף כאן אנו נעלה את השאלה מהי נקודת המוצא לדיון בתחום שחרור השבויים. נקודת מוצא זו לא תכריע כי זו המסקנה הסופית, אולם היא תהיה מבוא לדיון כולו.


 


ב


השלב הבא של הדיון הוא שלב הבאת הראיות. בכל דיני ממונות, לאחר שנקבע מיהו התובע ומיהו הנתבע, בא השלב בו מנסה הדיין לברר את המציאות, בעזרת כלים שונים. הכלי הבכיר ביותר לבירור המציאות הוא עדים, והם עומדים כמעט כנגד כל ראיה אחרת, למעט שני מקרים מרכזיים - ראשון בהם הוא הזמה שהוא עניין בפני עצמו שחידש הכתוב הצריך להילמד במסגרות שונות. שני בהם הוא "בא הרוג ברגליו", בו המציאות עצמה עומדת ומתייצבת כנגד עדות העדים. ברם, עדים אינם הכלים היחיד בהלכה המשמש להכרעת המציאות. צרור הכלים ההלכתיים לבירור המציאות או לבירור הצורה ההתנהגותית שיש לנהוג במציאות ספק זו הוא עצום: רוב וחזקה, קרוב וסברא, חזקת גוף וחזקה התנהגותית, מיגו והנחות יסוד ביחס להתנהגויות בני אדם, ועוד כלים רבים הפזורים לאורך הש"ס כולו.


בדברינו רמזנו כי יכולות להיות שתי התייחסויות לכלים אלה. חלק מהכלים נתפשים בעיני ראשונים ואחרונים ככלים מבררי מציאות, ואנו יוצאים מנקודת הנחה כי אכן כך קרה במציאות. דוגמה בולטת לדבר היא חזקת רוב בעילות אחר הבעל, שהיא חזקת יסוד שמכוחה אנו פוסקים דיני נפשות באופן תדיר (שהרי בלעדיה כמעט ולא ניתן היה להעמיד לדין מקלל אביו ואמו או בן סורר ומורה, שהרי אין לנו ראיה ברורה מי האב, וראה סוגיית חולין יא ע"א). לעומת זאת, חלק מכלים אלה אינו מתיימר לקבוע מה אירע במציאות, כי אם הם כלים התנהגותיים. דוגמה נאה לדבר, התורה אומרת כי בשעה שדבר מסוים קרוב לשני יש להתייחס למציאות כאילו התברר לנו שהקרוב יותר הוא אכן זה אשר קשור למקרה יותר מהרחוק (ראה סוגיית בבא בתרא כג ע"ב) . כנראה שאין כאן קביעה אמפירית, כי אם קביעה הלכתית. ייתכן שזו הסיבה ש"רוב וקרוב רובא עדיף" - הרוב הוא כלי המברר מציאות ואילו "קרוב" הוא כלי בעזרתו נקבעת נקודת המוצא ההתנהגותית. כידוע, ביאור זה הוא רק אחת האפשרויות לעדיפות הרוב על פני הקרוב, ולא באנו במסגרת מצומצמת זו לקבוע מסמרות בשאלה זו.


גם כאן אנו מסוגלים לראות עקרונות אלה ברמה רוחנית פנימית ביחס לכל הספיקות בהם אנו נמצאים. אנו לומדים מעולמה של ההלכה כי פעמים שאנו נאלצים לערוך בירורי מציאות ולקבל החלטות במצבי ספק גם בעזרת כלים חלקיים. אין בידינו כלי המאפשר לפתור את הספק כולו ולהגיע לוודאות מוחלטת, אך אין אנו חיים בעולם בו האפשרויות הם בירור מוחלט או ייאוש מוחלט. אנו נתבעים פעמים רבות להפעיל כלי ביניים, המאפשרים לנו להתמודד עם המציאות גם בשעה שאין היא נענית לנו  ? לנו במלוא בהירותה, והערפילים מרחפים עדיין בשמיה. זהו יסוד גדול של התנהלות בעולם, כיוון שחורבן גדול מתרחש בשעה שאין מוכנים להסתפק במציאויות ביניים ובכלים המאפשרים התנהלות במציאות מסופקת, וחותרים לאמת המוחלטת בלבד, במקום בו אין היא יכולה להתגלות. חלקו הארי של ספר קהלת עוסק בסוגיה זו, ולקראת סוף הספר קהלת מסיק כי אין לנו אלא להתרגל לעובדה שאנו חייבים להתנהל בעולמנו גם בשעה שנדרשות הכרעות במצבי ספק. המילה המנחה בתחילת מסקנותיו בפרק יא היא "לא תדע", ומסקנתו היא שאין לנו אלא לנסח כללים להתנהלות במצבי ספק. כמה חשוב לתלמידנו לשמוע בשורה זו העולה מדברי חז"ל בעידן רב-תרבותי זה, שהאמיתות השונות מערערות פעמים רבות את נקודת הוודאות, ומחייבות הכרעה במצבי ספק. בטעות סוברים רבים כי די בהעלאת הספק כדי לפטור את האדם מהכרעה, שהרי יש אמת גם כאן וגם כאן. הביטוי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" משמש בידי רבים כביטוי הפוטר מהכרעה, שכן כל דרך מכילה בקרבה דברי אלוקים חיים. ברם, טעות זו ממיטה חורבן על העולם הרוחני, שכן יש המשך למשפט זה, והוא "והלכה כבית הלל", לאמור: הקביעה כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים אינה פוטרת מהכרעת ההלכה, ומקביעה איזו דרך חיונית יותר ומהווה את דרכה של תורה. אין אנו דנים בשעה זו מפני מה נקבעה ההלכה כבית הלל דווקא, אלא בקביעה העקרונית כי אין באמירת "אלו ואלו" כדי לפטור את האדם מהכרעה, אף אם הוא בספק בשל העובדה שאין האמת מתכנסת למקום אחד, כי אם מצויה בזה וגם בזה.



ג


עתה צועדים אנו אל השלב האחרון והמכריע, והוא ההתנהלות במצבי ספק. נדגים זאת ראשית בהערה קטנה בדיני איסור והיתר. שלושת השלבים שתוארו לעיל, קיימים ברמה העקרונית אף בדיני איסור והיתר. גם בדיני איסור והיתר אנו קובעים ראשית את נקודת המוצא, שהיא בדרך כלל חזקה. כך בסוגיית פתח פתוח אנו יוצאים מחזקת הכשרות וחזקת הגוף שיש לאישה שבעלה טוען כי פתח פתוח מצא. כך בסוגיות הראשונות בתחילת מסכת נידה אנו בוחנים את חזקת נקודת המוצא של המקווה שהייתה מלאה, ועל כן נקודת המוצא היא שזה שטבל בה עלה מטומאתו ונטהר, מול חזקת הטומאה של הטובל המושכת אותנו להכריע דווקא כי כל עוד לא הוברר שהטבילה הייתה כהלכתה לא ניתן לטהר אותו, וכן הלאה. בשלב השני אנו מנסים לברר את המציאות בעזרת חזקות מבררות כמו כל דפריש מרובא פריש, אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ועוד ועוד. אולם פעמים רבות שאנו מגיעים לשלב השלישי בלי שהיה בידינו להעמיד חזקה כלשהי או כלי לבירור המציאות, כמו במקרה של שתי חתיכות שידוע לנו שהאחת נבלה והאחת כשרה, אך לא ידוע לנו דבר בשאלה איזו כשרה ואיזו טריפה.


לפיכך אנו נתבעים להכריע כיצד להתנהג במציאות זו, ללא כלי בירור המציאות. בעולם נ"ל שחסר כאן מילת חיבור האיסור והיתר אנו מכירים את הכלל הפשוט של ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. מבלי להיכנס למחלוקת הרמב"ם והרשב"א האם דין זה לעצמו הוא דאורייתא או דרבנן, יש להדגיש עניין אחד יסודי ביחס לדין זה - הוא נמצא בסוף תהליך הפסיקה ולא בתחילתו. כל סוגיות הגמרא פותחות בניסיון לקבוע את חזקת היסוד, וממשיכות בבירור המציאות בעזרת הכלים החלקיים, ורק בסופו של דבר מגיעות לשימוש בכללי הספיקות. יש כמובן להעיר כי בדיני איסור והיתר קיים אגף נפרד לדיני ספיקות אלו, והוא ספק בתערובות, בו הכללים שונים, ועל אף שמדובר בספק דאורייתא אנו מתירים לאכול את התערובת.


הדבר נכון גם בדיני ממונות, ובעיקר לכלי בירור הספק. לעתים לא נצליח להביא ראיות חזקות לאחת מהעמדות, ואז נצטרך לבחון כיצד להכריע בדיון האתי.


בשיעור הבא אנו נדון בשאלת שחרור השבויים במתודה זו.


 


 

 

 

 

בית המדרש