ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

למה לא למכור חמץ?

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מסביר מדוע הוא מתנגד למכירת חמץ המונית ולמי נועדה המכירה


מכירת חמץ נועדה מלכתחילה כדי לפתור את בעייתם של בעלי בתי המרזח ואוצרות השכר הגדולים בעולם היהודי. קיום מצוות "בל ייראה ובל יימצא" כפשוטה היה מסב להם נזק כה גדול, עד לבלי יכולת קיום וירידתם ממקור פרנסתם. על כן התירו להם חכמי הדור להתנהל בדרך של פיקציה הלכתית, המשתמשת בהלכה הקובעת שאין אדם חייב לבער את החמץ שאינו שלו, ו"למכור" את החמץ לגוי. זו דרכם של פוסקי ההלכה לאורך הדורות, שכאשר מדובר בענייני פרנסה שהם דומים לחיים ומוות קובעים שאין להחמיר, אלא מוטל על פוסק ההלכה למצוא כל דרך אפשרית המאפשרת פרנסה בכבוד וקיום הלכה.


מכירת החמץ לא נועדה מלכתחילה כדי לאפשר לבעלי בתים לשמור ויסקי יקר, או כדי למנוע חיסול מלאי הפסטה שבבית. היא לא נועדה להיות פיקציה הלכתית במקום בו היא לא נצרכת. היא אפילו לא נועדה להיות "אבטחה כפולה" למי שלא ניקה כראוי או למי שלא ביטל כדין את החמץ. השימוש בה כיום אינו מכוון למגמתה הבסיסית. כאשר מדובר ב"היתר מכירה" בשביעית מדובר על צורך שאין חשוב ממנו - קיום ישיבת ארץ ישראל, קיום של "וחי אחיך עמך" והמשך ממד החקלאות בריבונות הישראלית. כאשר מדובר במכירת חמץ ביתית - כל זה אינו קיים. אנו מכירים בהלכה את המושג "הערמה", אולם חייבות להיות סיבות טובות להשתמש בה, ומטרות נעלות המצדיקות את הכלי ההלכתי הזה.


ולמה אפוא ראוי להימנע ממנה ? ראשית, ראוי להימנע מכל פיקציה הלכתית במקום בו אין בה צורך.פיקציה הלכתית גורמת לאדם עצמו זלזול מסוים כלפי ההלכה; פיקציה הלכתית גורמת לאנשים המתבוננים בהלכה מבחוץ לזלזל בה ובשומריה, ולראות אותם כחסרי יושרה פנימית; פיקציה הלכתית גורמת להרחבת הפיקציה למקומות לא ישוערו - יש בעלי עסקים שהתכוונו "למכור" את עסקיהם ביום שישי אחה"צ ו"לקנות" אותם במוצאי שבת, כדי שלא להיות נתונים לחוק האוסר מסחר בשבת; פיקציה הלכתית גורמת לעיוות ההכרה של ההלכה באמת, שהרי רוב אלה ש"מוכרים" אינם יודעים למעשה מפני מה הם עושים זאת; פעמים רבות פיקציה הלכתית היא חומרה דאתי לידי קולא, כיוון שבשמה אנשים נמנעים גם מבדיקת חמץ ומסילוק החמץ מהבית; לא זו בלבד, אלא שעוד ועוד סבורים שחובה למכור את החמץ לגוי, ושזה חלק ממצוות חיוביות של חג הפסח.  חלק מנזקים אלה קיימים גם כאשר המכירה נעשית למען ה"אבטחה הכפולה".


ההלכה קובעת דבר מה אחר לחלוטין. היא קובעת כי על האדם לבער מביתו את החמץ שנמצא שם; היא קובעת כי אם הוא בדק כראוי ונותר חמץ שלא ידוע לו - הוא מבטל אותו בביעור החמץ; היא קובעת כי אם למרות זאת היה חמץ - לא ניתנה תורה למלאכי השרת, והוא עשה את מה שנדרש ממנו. על כן, הדבר הנכון לעשות הוא הדבר הפשוט ביותר המחויב על פי ההלכה: להיפטר מכל החמץ בבית ולא להשאיר פירור, לבדוק חמץ כראוי, לבטל את החמץ בשעת הביעור, ולהיות נאמן לשורש ההלכה.


הקשר העמוק ביותר עם ההלכה נוצר בשעה שאדם חי בה לפי דרכה האמיתית, ככל שניתן, ולא בשעה שהוא מבקש כלים חדשים לעקוף אותה. אדם המבקש חומרות לפסח ייטיב לעשות אם יימנע מלקנות את כל אותם המוצרים הדומים כל כך למוצרי החמץ: וופלים, עוגות מוכנות מראש וכדו'. זו חומרה הרבה יותר הגיונית, ההולכת באותה דרך בה הלכו גוזרי איסור קטניות.

 

 

בית המדרש