ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מה תצעק אלי?

ע"י: הרב יובל שרלו

אנו קרואים גם לצעוק וגם לעמול, גם להתפלל וגם לעשות, גם להתבונן כלפי מעלה וגם להישיר מבט מול המציאות, גם להתחנן וגם לקיים את המצווה הגדולה: "וייסעו".


"מה תצעק אלי - דבר אל בני ישראל וייסעו" - הצעקה לריבונו של עולם בעת צרה מכונה במדרש אחיזה באומנות אבותינו: "ויצעקו - תפשו אומנות אבותיהם, באברהם כתיב ויקרא שם בשם ה', ביצחק כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, ביעקב כתיב ויפגע במקום, אין פגיעה אלא תפלה שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי". בשעה שיהודי מצוי במצוקה הוא פונה לריבונו של עולם. ריבונו של עולם לימד אותנו כי הוא שומע תפילה, וכי בשעה שאדם נמצא במצוקה הכתובת אליו הוא פונה הוא ריבונו של עולם. לדעת הרמב"ן, זו מצוות תפילה מדאורייתא: "...או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות, ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם".


ריבונו של עולם לא התחייב לעשות את מה שביקשנו. בכלל אין ריבונו של עולם חייב בדבר, והוא לא העניק לנו תעודת אשראי המלמדת כי מה שאנו מבקשים יתקיים באופן אוטומאטי. לאמתו של דבר אין אנו עצמנו מעוניינים בכך, שהרי אין אנו יודעים תמיד מה טוב למעננו, ומה נכון שנקבל. על כן אין אנו מתפללים "כל שנבקש לו יהי" כי אם שימלא ד' משאלות לבנו "לטובה" - מה שטוב אנו מבקשים לקבל, ומה שאינו טוב - מוטב שלא ייענה.


האמונה בתפילה אין משמעותה שאין אנו נוטלים את האחריות על עצמנו. לעתים אמנם התפילה היא מעשה ייאוש, בו אנו אומרים לפני ריבונו של עולם "ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו". ברם, זו תפילה נדירה, המופיעה כאשר כלו כל הקיצים, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. אולם לא זאת התפילה הנורמטיבית הרגילה. ריבונו של עולם ברא את האדם בצלם א-להים, והעניק לו את היכולת ואת העוצמה להתמודד עם אתגרי העולם. אנו אומרים תפילה בתחילת דרכנו, בשעה שאנו מבקשים מריבונו של עולם שיסייע בעדנו בהמשך, ואנו מבקשים בסוף מעשינו "ויהי נעם ד' א-לוהינו עלינו". התפילה היא הפותחת והמסיימת. היא לא התחליף.


את השיעור הגדול הזה לומד משה: "דבר אל בני ישראל וייסעו". אמנם, בהקשר בו הדברים נאמרים מדובר בהסתמכות מוחלטת על הנס, אולם את השיעור לדורות ניתן ללמוד. אין די בצעקה; אין די בהפניית הכל לריבונו של עולם; יד ד' לא תקצר אמנם מלעשות כל אשר ברצונו, אולם הדרך בה הוא לימד אותנו שהוא מנהיג את העולם מלמדת אותנו כי אנחנו אלה שחייבים לעשות את העבודה, וד' יעשה הטוב בעיניו. האמונה בתפילה אין משמעותה שאנו משליכים הכל לעבר ריבונו של עולם. להפך, היא זו שמעניקה לנו כוח ליסוע קדימה, להתמודד עם אתגרי המציאות, ולעשות את כל מה שניתן כדי לשכלל את מה שביכולתנו לעשות.


האדם המאמין אינו זה המתייחס לעצמו כמי שאין לו אלא לצעוק כלפי שמייא. המאמין הגדול הוא המאמין כי ריבונו של עולם צמצם כביכול את עצמו, והותיר מרווח עצום לבני האדם ולמשימות שהוטלו עליהם. הוא מינה את האדם לרדות בדגת הים ובעוף השמיים, והטיל עליו את האחריות לגורל העולם. האדם נושא בחובו שתי תחושות מקבילות, סותרות ומשלימות האחת את השניה: הראשונה היא תחושת גבהות האדם, הנושא את העולם על כתפיו ומתמודד עימו בדרך הארץ בה מתמודדים בני אדם. השניה היא ההכרה הענוותנית שבלי סיוע מריבונו של עולם דבר לא יצליח: "אם ד' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו". אנו קרואים גם לצעוק וגם לעמול, גם להתפלל וגם לעשות, גם להתבונן כלפי מעלה וגם להישיר מבט מול המציאות, גם להתחנן וגם לקיים את המצווה הגדולה: "וייסעו".  
פורסם בעלון שבתון לשביעי של פסח

 

 

בית המדרש