ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (כט) שחרור שבויים - הדיון לאור המקורות (ב)

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעור הקודם בקשנו להנביט מתוך דיני ממונות מתודה מסוימת לדין במצבי ספק. בשיעור זה אנו נפסע בדרך זו, ונפתח את המסקנות העולות מאוסף המקורות שהוצג בשיעורים הקודמים.


א


נקודת המוצא לדיון:


כאמור בשיעור הקודם,השלב הראשון בכל דיון הוא קביעת נקודת המוצא. בנושא בו אנו עוסקים אפשריות שתי נקודות מוצא. ראשונה בהן היא החובה החד- משמעית להשיב את השבועיים לביתם בשלום. חובה זו נובעת מאותן סיבות שהוצגו בשיעורים הקודמים: האחריות לכל אחד מישראל, העובדה שהם שליחים שלנו ושהם הגנו עלינו המחייבת אותנו הרבה יותר, שיקולי מוראל הלחימה, והנכונות של חיילים בעתיד לסכן את חירותם ואת חייהם בשעה שהם נקראים להגן על מדינת ישראל.


נקודת מוצא מנוגדת היא הקביעה כי יש לפעול בראש ובראשונה לטובת עם ישראל. השרות הצבאי במהותו הוא שירות בו נקרא כל יחיד להסתכן במשך תקופה מסוימת של חייו (ואם הוא מסכים לחתום קבע - לאורך תקופה משמעותית וארוכה) לטובת האומה הישראלית. במסגרת זו הוא עלול חס ושלום להיתבע למסור את חייו, ולעתים למסור את חירותו וליפול בשבי. אם שחרורו מהשבי מסכן את עם ישראל ואת ייעוד הצבא הרי שזה חלק מהעניין, ועל כן זו נקודת המוצא.


המעיין היטב יראה כי מחד גיסא אכן מדובר בשתי נקודות מוצא אתיות שונות. ברם, בשעה שאנו עוסקים בפרטים חלק מהנושאים כלל לא ברור. דוגמה לדבר: ניתן לטעון כי שאלת המוטיבציה להילחם בעתיד היא שאלה לאומית מרכזית, ועל כן גם אם נניח כי העיקר הוא טובת האומה על חשבון טובת הפרט, לא ברור מהי טובת האומה - לשלם מחיר כבד מנשוא על השחרור, או לתבוע את טובת האומה.


האם קיימת עמדה "יהודית" בשאלת נקודת המוצא ? זו שאלה שאינה פשוטה כלל ועיקר. אנו מכירים בחובה הבסיסית של אדם למסור את נפשו ואת חירותו למען האומה. הרב קוק זצ"ל ביאר כך את העובדה ש"כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לעצמו": " ...היציאה למלחמה לא הייתה ע"פ חשבון של הצלחת הפרט, שחשב שכשישוב מן המלחמה יהיה מוצלח ומאושר. לא, הוא צייר בעצמו כאילו התייאש מן החיים הפרטיים, והולך הוא בשמחה ע"מ למות מות גיבורים וקדושים במלחמת ד' לרומם קרן לעמו, ע"כ כותב גט כריתות לאשתו לייאש את לבבו בכל האפשרי מקשר משפחה ומהרעיון הפרטי התלוי בו, בהיותו דורך מהלך של רעיון יותר כללי ויותר עליון, מהלך עבודת הקודש של העם כולו" (עין איה, שבת פרק חמישי סא).


עמדה זו נתמכת על ידי מקורות שהובאו בשיעורים הקודמים: אותם ראשונים הפוסקים כי "אין פודין את השבויים..." נאמר גם במצב של פיקוח נפש ובשל דוחקא דציבורא; מצוות המלחמה ואי- מורך הלב;


דומה כי ביסודו של דבר זו נקודת המוצא הבסיסית. נקודת המוצא היא שזו מהותה של המלחמה, ולעתים נתבע אדם לשרת את המאבק ואת המלחמה גם בישיבה בשבי. דומה הדבר לסיכון החיים לו נתבע חייל אחר. אם אכן שחרור שבויים הוא סיכון ממשי וקרוב לכל האומה כולה, אנו נאלצים לתבוע מחיר יקר זה מעצמנו, ולצאת מנקודת מוצא זו.  הידיים רועדות בשעה שדברים אלה נכתבים, ויש להדגיש כי זו נקודת המוצא של הדיון, אך עדיין לא נקודת הסיום !


 


ב


כאמור בשיעור הקודם, השלב הבא של הדיון הוא שלב הבאת הראיות. לאמור, אף שזו נקודת המוצא הרי שאין זה הכרחי שזו תהיה נקודת הסיום, שהרי עשויות להיות סיבות רבות לנטות מנקודת המוצא הבסיסית ולהתקדם לעבר הכרעה שונה.


מהן הסיבות שהובאו בשיעורים הקודמים אשר בעטיין אפשר שהמסקנה תהיה שונה ?


א. כאמור לעיל, חלק מהנתונים המשמשים להכרעה מצויים בספק. הדגשנו למעלה כי לא ברור מה יותר טוב לאומה - שחרור במחיר יקר או הימנעות משחרור והימנעות מלחץ נוסף, וזו דוגמה אחת לתחומים שאינם ידועים. כל הכרעה שהיא במצבי ספק מחייבת גמישות רבה יותר מאשר אלו שנעשות במצבי וודאי. נקודה נוספת היא יחסי "ברי" ו"שמא", שהרי "ברי" שתשלום המחיר הכבד יביא לשחרור, ואילו ההשפעות העתידיות הן "שמא" (אם כי קרוב לוודאי).


ב. את ההכרעות לא מקבל החייל השבוי עצמו ומשפחתו, כי אם אנשים אחרים. אין זה פשוט כלל ועיקר לתבוע מאחרים לעשות את מה שהאדם המכריע לא נתבע לעשות כעת (אם כי ההכרעה כמובן מחייבת אותו אם חס ושלום ייפול מי מהקרובים משפחתית אליו בשבי).


ג. מצוות פדיון שבויים היא מצווה גדולה מאוד. היא קשורה גם לסכנת שפיכות דמים.


ד. החובה המוסרית היסודית של השבת טובה תחת טובה.


ה. אנושיות פשוטה כלפי השבויים והמשפחות. נקודה זו זקוקה להדגשה יתרה, שהרי לכאורה אין לה מקום בדיון אתי עקרוני. ברם, אנו מוצאים בירושלמי בתרומות סיפור שבו הוסגר אדם כדין לידי האויב וכל זאת לאור ההלכה, ואף על פי כן יש תביעות קשות נגד המסגיר. אי אפשר להתעלם מהתפישות הפשוטות של מציאות זו.



ג


עתה צועדים אנו אל השלב האחרון והמכריע, והוא ההתנהלות במצבים מורכבים. מצבים מורכבים מחייבים הכרעות קשות ומורכבות. בשל העובדה כי מחד גיסא ישנה נקודת מוצא המציבה את  טובת האומה בראש, ואת החובה המוטלת על היחיד גם לטובת האומה וגם בשל העובדה שיחידים אחרים מסתכנים עבורו, ומאידך גיסא שיקולים כבדי משקל ניצבים גם לכיוון השני, טיבה של ההכרעה בדילמה האתית הזו מחייב להביא את שני הצדדים לידי ביטוי.


על כן נראה כי עמדת ה"יהדות" היא זו: נקודת המוצא של השליט היא טובת האומה והיחידים הרבים המרכיבים אותה. ברם, מוטל עליו לעשות כל דבר המאפשר שחרור שבויים תחת כותרת זו. באמירת "כל דבר" אין להסתפק במס שפתיים. "כל דבר" משמעו הצבת נושא זה במקום השני בסדר היום (הראשון הוא כאמור ביטחון הציבור) ולא למטה מכך; "כל דבר" משמעו חיפוש מתמיד אחר דרכים יצירתיות ואחרות מהמקובל; "כל דבר" משמעו פיתוח מערכות שיאפשרו תשלום מחיר גבוה בשל העובדה שהוקמו מערכות הגנה משמעותיות נגד סכנות עתידיות; "כל דבר" משמעו הכרעה כי לא תהיה כל הליכה לקראת האויב בכלי להביא לשחרור השבויים וכדו'. בכך אנחנו ממשיכים לפסוע לאור נקודת המוצא, בד בבד עם האחריות לשיקולים לצד השני, ולהימנעות מאטימות לב.


 


ד


ישנה נקודה נוספת שיש להוסיף, ואף שהיא לא מביאה באופן ישיר להתמודדות עם הבעיה ולפתרונה, יש לה משקל משמעותי באווירה סביב הסוגיה. הגמרא במסכת תענית מלמדת כך:


"תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלווין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים:


פלוני זה שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור  !...


...שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר 'וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה' -


וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה ?


אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער" (תענית יא ע"א).


המבחן הגדול של מנהיגי הציבור ושל הציבור כולו הוא האם הם אינם מניחים לעצמם להתענג ולהמשיך כרגיל עד שישובו הבנים הביתה. זו דרכה היהודית של מנהיגות, אחריות וסולידאריות, ושותפות בצער הציבור. רק בשעה שהם נוהגים כך ניתן להניח כי אין הדיון בשאלות אלו מס שפתיים בלבד, כי אם חתירה עמוקה להתמודדות ראויה ואמיתית עם הסוגיה, ועם החובה העמוקה להשיב את כולם בשלום לביתם.


חלק בלתי נפרד מהשאלה האתית קשור בשאלת הישרות הפנימית וההליכה האמיתית. גישה אתית לסוגיה אינה רק בניין אינטלקטואלי של טיעונים לכאן ולכאן, אלא התמסרות לפיתרון הסוגיה, וליישוב הסתירות השונות בפועל. הזכות לדיון אתי אינה רק אינטלקטואלית, אלא גם מצפונית, והיא באה לידי ביטוי בכך שאין אדם מניח לעצמו עד שהסתירות תיושבנה, ושאלה היושבים בשבי למענו ובשליחותו שבים לביתם בשלום.

 

 

בית המדרש