ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (לא): האתיקה של המחלוקת (2) - החובות המוטלות על היחיד

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעור זה לא נציין את כל המקורות ההלכתיים, כי אם דוגמאות בלבד, המלמדות כיצד ניתן לפתח משנה שלמה של אתיקה יהודית בתחום המחלוקות.


מבוא:


האתיקה התורנית של המחלוקת פותחת בראש ובראשונה ברשימת החובות המאפשרת את קיומה של המחלוקת. נדגיש שוב נקודה יסודית העוברת כחוט השני לאורך הדיון באתיקה יהודית: היהדות מדברת באופן כללי בשיח של חובות ולא בשיח של זכויות. אין מדובר רק בזכותו של היחיד לומר את אשר הוא חפץ לומר במחלוקת, כי אם גם ברשימת חובות. ברשימת החובות האלה מופיעות חובות המוטלות על היחיד - הוא חייב להביע את דעתו באמת, וכן חובות המוטלות על החברה כדי לאפשר דיון פתוח.


בשיעור זה לא נציין את כל המקורות ההלכתיים, כי אם דוגמאות בלבד, המלמדות כיצד ניתן לפתח משנה שלמה של אתיקה יהודית בתחום המחלוקות.


 


 


א. חובות המוטלות על היחיד:


החובות המוטלות על היחיד מוטלות בדרך כלל על הדיינים. הדיין הוא המשתתף העיקרי במחלוקת ועל כן הציווים מופנים כלפיו. ברם, אין לצמצם ציווים כאלה לדיינים בלבד, וזאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא בשל העובדה שלמעשה כל אדם מוצא את עצמו במעמד של דיין, בשעה שהוא עוסק בעניינים הנתונים במחלוקת. מדובר בפעולה שיפוטית, ובשל כך הוא חייב לפעול לאור ההנחיות השיפוטיות. הסיבה השניה היא העובדה שאנו למדים כי עקרונות אלה הם בעלי משמעות לכל אדם. הדבר בא לידי ביטוי באופן מיוחד במסכת אבות, שבעיקרה היא מכוונת אל הדיינים, אך כל פרשניה למדו ממנו על כל אדם. דוגמה לדבר: המשנה "והוי דן את כל האדם לכף זכות" נאמרה במקורה לדיין, אולם היא מווה יסוד גדול בכל תורת המידות.


במסגרת החובות המוטלות על היחיד אנו מוצאים בראש ובראשונה חובה לבטא את העמדה העצמית של האדם, ולא לנטות מדעתו מסיבות שאינן ענייניות.


דוגמאות לדבר:


(טז) וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ.


(יז) לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא...


נצטוו איפה הדיינים, וכאמור לעיל כל העוסקים בפעולה שיפוטית כלשהי, לומר את עמדת הצדק שלהם, ובעיקר לא לפחד מאיש בשעה שהם מביעים את דעתם. ואכן, אנו מוצאים במקורות שונים שימוש בעיקרון זה גם לגבי אלה שאינם שופטים בפועל:


" רבי יהושע בן קרחה אומר מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר, מנין שלא ישתוק ? שנאמר: "לא תגורו מפני איש - אל תכניס דבריך מפני איש" (תנחומא משפטים ו).


ואכן אנו מוצאים בדברי חכמים רבים מאבק בפחד מפני איש, ובעיקר דברים חמורים מאוד נגד החנפים.


מקום נוסף, שאף הוא נאמר ביסודו של דבר לדיינים והורחב הרחבה ניכרת הוא:


(ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטות (שמות כג).


פסוק זה המובא בדרך כלל כמקור לכך שהולכים אחר הרוב אומר למעשה את ההפך הגמור. הוא מצווה על האדם להיות נאמן לעמדותיו שלו. כאשר הרבים נוקטים עמדה שהיא "לרעות" אל תלך אחריהם; לא זו בלבד אלא שהמשך הפסוק מלמד על כך שקיים איסור ללכת אחר הרבים בשעה שמדובר בריב. עליך לבחון את הדברים לאמתם ולפעול על פי הדרך הנמצאת ראויה.


 


ב. חובות המוטלות על הציבור:


היכולת ליצור חרות של מחלוקת מחייבת את הציבור לפעול בשתי דרכים. הראשונה שבהן היא לראות את המחלוקת באופן חיובי ולטפח אותה. ואכן, מקורות רבים רבים בחז"ל מדברים בשבחה, ובשבח בעלי האסופות היושבים ודנים בשאלות שונות. התורה לא ניתנה חתוכה, וכפטיש יפוצץ סלה. ניתן כמובן לצטט מקורות רבים רבים המלמדים על היחס החיובי אל המחלוקת, וזהו השער הראשון ליצור יחס נכון של הציבור למחלוקת.


ברם, מבחנה של תפיסה אתית אינו נעוץ רק בהצהרות הכלליות אלא בשאלה האם היא מייסדת מבנים חברתיים המאפשרים חופש דעה. הטלת החובה על היחיד היא צעד אחד, אולם אין בחברה מבנים המאפשרים ליחיד לומר את עמדתו ולנהל את המחלוקת מתוך חרות פנימית - הרי שחובה זו תיתקל בחומה בצורה שלא תאפשר את הדבר.


על כן, בד בבד עם ההצהרות הרבות על חשיבות המחלוקת וחרות המחשבה אנו מוצאים לפחות שני מבנים עקרוניים המטפחים את המחלוקת ואת חירותה. הראשון נוגע לדרך בה נפסק הדין בסנהדרין:


"...ודיני נפשות מתחילין מן הצד ואין שומעין דברי הגדול אלא באחרונה" (הלכות סנהדרין יא, ו).


ההלכה הקובעת כי בראש ובראשונה שואלים לדעת צעיר הדיינים ולא המבוגר שבהם נועדה כדי לאפשר חרות מחשבתית אמיתית, ואתיקה ראויה של המחלוקת.


המבנה השני הוא החרות הבין-דורית:


(א) ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך" (ממרים ב,א).


ובאותה דרך:


"וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב ותשבו בטח. ירובעל זה גדעון, בדן זה שמשון, יפתח כמשמעו. הקיש שלשה קלי עולם לשלשה אבירי עולם, שלא תאמר, מה אלו היו מפרנסין את ישראל בשעתם. ללמדך, שכל שלשה ושלשה שיעמדו בבית דינן של ישראל, יהיו בעיניך כמשה וכאהרן וכשמואל. ירובעל בדורו, כמשה בדורו. בדן בדורו, כאהרן בדורו. יפתח בדורו, כשמואל בדורו. ולא עוד, אלא שבית דינו של ירובעל ושל בדן, שקול כבית דינו של משה" (מדרש שמואל טו).


גם כאן מדובר על מבנה משפטי, ולא בהצהרות בלבד. הרמב"ם פוסק כי כשמדובר בדיני דאורייתא שנלמדו באחת המידות מן התורה מותר לבית הדין המאוחר לסתור את דברי בית הדין המוקדם. הדבר מעמיק שוב את האפשרות לקיים מחלוקת אמיתית, ולעמוד במבחן האתי שלה.


ברם, מול כל זה ניצבת פרשת זקן ממרא. על משמעותה וקיומה בתחום המחלוקת נדון בשיעור הבא.

 

 

בית המדרש