ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (לב):האתיקה של המחלוקת (3) - פרשת זקן ממרא ומשמעויותיה

ע"י: הרב יובל שרלו

בטעות נראה כי פרשת זקן ממרא היא פרשה הנלחמת בחופש הדיון, שהרי הורגים את זה שאינו נענה לעמדה הכללית. אנו נבחן את הנושא הזה בחינה ראשונית, ונראה עד כמה תפיסה זו שגויה


מבוא:


בשיעורים הקודמים התייחסנו להיבטים אתיים של המחלוקת. ראינו כי מבחינה אתית חייב היחיד להביע את דעתו, ולא לירוא מפני איש, כמו גם לא לנטות אחרי הרבים בשעה שאין זו עמדתו. הציבור חייב ליצור אווירה מתאימה לניהולה של מחלוקת, ולאפשר דיון חופשי.


ברם, תפיסות אתיות דנות לא רק בשאלות הפורמאליות של ניהול הדיון, כי אם גם בשאלת המשמעות, לאמור: אם אכן נותנים ליחיד לומר את דברו ככל שירצה, אולם בסופו של דבר מתעלמים ממנו ולא נותנים לדבריו כל משמעות - אין משמעות של ממש לקיום המחלוקת, וממילא נופל פגם אתי במצב זה. מאידך גיסא, לא ניתן לקיים חברה בה אין דרכי הכרעה, ואם כן מה אפוא עושים. בשאלה זו נדון בשיעור הבא.


היבט אחר של הנושא הוא פרשת זקן ממרא. בטעות נראה כי פרשת זקן ממרא היא פרשה הנלחמת בחופש הדיון, שהרי הורגים את זה שאינו נענה לעמדה הכללית. אנו נבחן את הנושא הזה בחינה ראשונית, ונראה עד כמה תפיסה זו שגויה.


 


א. רקע לפרשת זקן ממרא:


פרשת זקן ממרא מופיעה בתורה שבכתב כסעיף של מעמדו המיוחד של בית הדין הגדול שבירושלים:


(ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'  אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:


(ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:


(י) וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:


(יא) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:


(יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל:


(יג) וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד (דברים פרק יז).


המעיין עיון ראשוני בפרשה יראה כי הפרשה אינה עוסקת בשאלת הדיון החופשי ובשאלת המחלוקת. היא עוסקת בשלבים שלאחר המחלוקת - בשלבי ההכרעה. לאמור, בד בבד עם החובה לקיים סביבה תומכת מחלוקת ומאפשרת לכל אחד להביע את דעתו מוטלת חובת הכרעה על הציבור. לא ניתן לקיים חברה בלוא מוסד מיישב מחלוקת ומכריע בהם, שאם לא כן - איש את רעהו חיים בלעו. בשל כך, נקבע כי ישנו בית דין גדול אחד (המאציל סמכויות מקומיות לבתי דין מקומיים) ובשעה שמדובר על מחלוקת שלא הצליחו להכריע בה ברשויות המשפט המקומיות, קמים ועולים לבית הדין בירושלים ומכריעים שם את הדין.


הכרעה זו אף היא חלק מהחובות האתיות. זו ההזדמנות להעיר שאתיקה של הכוח לא נועדה רק לשמור על זכויות הפרט של היחיד. בטעות מזהים אנשים את החובה האתית המוטלת על בעלי הכוח כחובה בלעדית לשמור על מעמד היחיד בחברה. ברם, זה רק חלק אחד של התמונה וצד אחד של המטבע. ישנה חובה אתית לשמור על קיומה של החברה ועל התנהלותה. זכותה של החברה לקבוע את דרכה אף היא חלק מערכי היסוד של קיום העולם, והענקת האפשרות לחברה לקבוע את הכללים שבתוכה, כמו גם את הכוח לממש ערכים אלה מול אלה שמפירים אותם, היא חלק בלתי נפרד מדמותה המוסרית של החברה.


דוגמה לדבר: אנו נעסוק באחד השיעורים הבאים במעמד האתי של סירוב הפקודה, ואף שם נחשוף את התפיסה שלא תמיד היענות למצפונך האישי היא מעשה אתי. לעתים דווקא הנכונות לוותר על תפיסת עולמך מתוך הכרה בזכותו של הציבור לקבוע את דרכו היא מעשה אתי גדול יותר ונשגב יותר.


נשוב אפוא לזקן הממרא. פרשה זו לא נאמרה בשלבי הדיון, אלא לאחר ההכרעה. התורה מחייבת את עולם להיענות להכרעת בית הדין הגדול, ובשעה שאדם אינו מציית לבית הדין בזדון, הרי הוא מערער על קיום החברה ועל מנגנוני הקיום שלה, ועל כן הוא נענש בחומרא, ולא זו בלבד אלא שענישתו היא פעולת התראה - "וכל העם ישמעו וייראו" - והיא חלק בלתי נפרד מכינון מוסדות המשפט, הצדק והשלטון.


 


ב. הגבלות לדין זקן ממרא:


על אף הדברים שנאמרו לעיל בחיוניות של דיני זקן ממראה, הגבילה התורה שבעל פה את הסנקציות כלפיו בצורה משמעותית ביותר. הגבלות אלו נובעות מהמשנה ומהגמרא, ומסוכמות בדברי הרמב"ם בהלכות ממרים בפרק ב:


(ד) אבל זקן ממרא האמור בתורה הוא חכם אחד מחכמי ישראל שיש בידו קבלה ודן ומורה בדברי תורה כמו שידונו ויורו כל חכמי ישראל שבאת לו מחלוקת בדין מן הדינים עם בית דין הגדול ולא חזר לדבריהם אלא חלק עליהם והורה לעשות שלא כהוראתן גזרה עליו תורה מיתה ומתודה ויש לו חלק לעולם הבא אף על פי שהוא דן והן דנים הוא קבל והם קבלו הרי התורה חלקה להם כבוד ואם רצו בית דין למחול על כבודן ולהניחו אינן יכולין כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל:


(ה) אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה לעשות פטור שנאמר כי יפלא ממך דבר למשפט מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא:


(ו) היה חכם מופלא של בית דין וחלק ושנה ולמד לאחרים כדבריו אבל לא הורה לעשות פטור שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון לא שיאמר בזדון אלא יורה לעשות או יעשה הוא בעצמו:


(ז) מצאן חוץ למקומן והמרה עליהן פטור שנאמר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם לו מיתה וכל אלו וכיוצא בהן שהן פטורין מן המיתה יש לבית דין הגדול לנדותם ולהפרישן ולהכותן ולמנען מללמד כפי מה שיראה להן שהדבר צריך לכך:


שימו לב לכמות ההגבלות, וזו רשימה חלקית:


  • א. הוא חייב להיות חכם, וחלק מהבית הדין, ולא אדם רגיל מהשורה.

  • ב. מדובר בכך שהוא הורה לאחרים לעשות שלא כהוראת בית הדין.

  • ג. מדובר בנושא עקרוני - שהעובר עליו במזיד חייב לפחות כרת - ולא פחות מכך.

  • ד. מדובר רק במקרה שבית הדין יושב במקומו ומוסמך בשעה זו לדון, והזקן הממרא מערער על כל תהליך הדיון


ועוד ועוד.


מכאן אנו למדים כי התורה שבעל פה צמצמה בצורה משמעותית את הטווח בו חובה להפעיל את דיני זקן ממרא. ניתן לראות בעובדה זו את המאמץ של ההלכה לקיים אווירה חופשית של דיון גם לאחר הכרעה, ובד בבד לא לאפשר אנרכיה והוראה מפורשת נגד בית הדין.


האם עמדה זו היא עמדה אתית ? דומני שלפי כל ביקורת אתית מדובר בעמדה אתית שכזו, שכן הדילמה האתית היא בין חופש הדעות לבין האנרכיה, וכאמור לעיל ישנה חובה אתית לאפשר לחברה להתנהל. לא בכל עניין שולי מפעילים את דין הזקן הממרא, אלא רק בנושאים עקרוניים ומהותיים.


אף על פי כן, דומה כי על אף כל ההגבלות עומדת בעיה אתית כלפי זה שאינו נוהג שלא כדין, ומציית לבית הדין הגדול, אך מוצא עצמו שדעתו התמוססה ואין לה מקום. אנו נבחן את הבעיה הזו בשיעור הבא.

 

 

בית המדרש