ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם היה ניתן להבחין שהעגל הוא רע?

ע"י: הרב יובל שרלו

האם היה ניתן להבחין בעגל שהא רע?האם על תנועה הסטורית כחסידות,התנגדות,ציונות ניתן לדעת מראש אם היא טובה או לא?על כך בפרק


ג


ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור בשעה שעמד אדם ירא אלוקים מול מעשה העגל, לא היה ברור לו כלל ועיקר מה בין עבודת העגל לעבודת המשכן. טעם חווית שמיעת קול אלוקים מדבר מתוך האש והשפעתה על המשך החיים לא פגו. ראיית מה שראתה שפחה על ים סוף ולא זכה לראות יחזקאל בן בוזי הכהן, אינה חולפת בלא להותיר את רישומה. הלבבות התפוצצו מרגשי קרבת אלוקים - בארבעים הימים שחלפו מאז המעמד האדיר לא עומעם זכר הדממה הנישאה בה שמע עם קול אלוקים חיים מתוך האש ויחי. אי-הידיעה בדבר גורלו של משה האיש אך העצימה את התביעה הפנימית להמשכת רגשי קרבת אלוקים אל דבר מה אחר.


יפים הדברים שכתב הראי"ה על תחושתו של אברהם אבינו קודם ראיית האיל האחוז בסבך, לתיאור מצבו של עם ישראל קודם למעשה העגל:


... וישא אברהם את עיניו. וירא והנה איל, אחר, נאחז בסבך בקרניו. ראה והשיג, שהאיל הזה נתאחר בדרך מהלכו הטבעי, והאיחור היה על ידי זה שנאחז בסבך בקרניו. אות ומופת שהוכן בהשגחה עליונה, להמצא בתור נושא ממשי, להכיל על ידו בהקרבתו את כל האור והעדן האלהיי, ברום מעלת הדבקות הסוערת והטהורה, הממלאה כעת את כל בתי נפשו, מלאי תפארת קודש קודשים. וילך אברהם ויקח את האיל... ויעלהו לעולה תחת בנו. ככל אותו החזון וככל אותו עז האהבה האלהית, אשר התלקחה בלבבו, בהיותו מוכן לפעל הקרבת בנו, באותה המידה עצמה העלה את האיל. לא פעל עליו השינוי הזה, החלוף של יצחק באיל, לקרר בכל דהו את כל אותו אור הגבורה וגובה הנשמה הפנימית, המצטרפת אל פעולת ההקרבה, כי אם העלהו לעולה תחת בנו, כדבר ד' שנגמר יסוד הצווי, וחדלה המשכת הפעולה בבנו, ולעומתה נכנס האיל, באותו כוח התום וההתעלות הפנימית ממש, תחת בנו... (עולת ראיה א, עמ' צג).


המעמד הנפשי של בניו לא היה שונה. נטושים היו למן היעלות משה השמימה, נושאים עיניהם במבוכה, ותמהים לאן יובילו את מלוא כיסופיהם וצימאונם האלוקי. וכי קטנה עוצמת חוויית מעמד הר סיני מן הצורך לתחליף שהיה לאברהם אבינו? וכי לא היו זקוקים לכתובת אליה יפנו את עולמם הפנימי?


עוצמות אלה הן שהתסיסו את לבבות בני ישראל, ובבואם אל מקום עשיית העגל המשיך הספק הפנימי לנקר ולהלהיט את המחשבה. הצימאון העצום לאלוקים חיים פרץ כלבה רותחת מן הלבבות והעמיד בפני הצופים בעגל את השאלות הבלתי נמנעות: וכי ודאי הוא כי עגל הזהב עבודה זרה היא? ואולי זימן הקדוש ברוך הוא לאומה דרך לעבודתו עד בוא משה האיש? גם אם מקור העגל הוא בחכמתו של אהרן הכהן, נביא ד', אולי הוא רצוי בעיני ד'? בפרט אם אכן השליך אהרן את הזהב לאש הגדולה ויצא העגל הזה - האין בכך עדות כי רצון ד' הוא? האם העמידה מנגד היא דבקות באמונה שהתחדשה בהר סיני, או שמא היא שמרנות קפואה ומנוכרת, שאינה נענית לציווי האלוקי, המבטאת סירוב פנימי-אגוצנטרי לקבל את האפשרויות המתחדשות הגנוזות בעגל?


כל שעמד למרגלות העגל התקשה מאוד להבחין האם מדובר בדבר הטוב בעיני האלוקים או בעניין זר ופסול. לא היה ברור כלל ועיקר האם העגל הוא נגד ציווי ד' או חלק מעבודת שמים, ולמתבונן מן הצד היו סיבות רבות להתלבט. שהרי מה חזו עיניו - קריאה גדולה לעבוד את אלוקי ישראל, שכלל וכלל לא דמתה להכרזה על עבודה זרה - להפך, נאמר בה "אלה אלֹהיך ישראל אשר הֶעֱלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד), לכאורה עדות מובהקת לכך שאין מדובר במעשה הסותר את הציווי "לא יהיה לך אלֹהים אחרים על פנַי" (שם כ, ג). עבודת העגל דמתה למה שידעו הכול על דרכי העבודה הראויה, כפי שראו אצל המצרים. סביר להניח כי היה קשר בין העגל לבין דרכי עבודת האלילים המצרים, וקדושת אלוהי מצרים המבוטאת בעבודת בני בקר מושרשת הייתה באופן עמוק. עיניו ראו את כל מה שביקש אדם למצוא בכינוסים לעבודת ד' - ריקודים ומחולות, שיש לקשר ביניהם לעבודת ד'; היענות אידיאליסטית ואלטרואיסטית להתפרקות מנזמי הזהב והירתמות לאומית כללית לחידוש; בין אם נתכוון אהרן לשותפות חיצונית בלבד, כדי לעכב את מעשה העגל עד בואו של משה רבנו (כפירוש רש"י), ובין אם הוא עצמו נטל חלק במעשה העגל מסיבות כל שהן, כגון הצלת העם מחטא חמור יותר (על פי סנהדרין, ז ע"א) - האדם, כמתבונן מבחוץ, לא היה מודע לכך. הוא ראה שם את גדולי הדור, והיה לו כר נרחב לטעות בו.


למעלה מכך, סדר התורה מחזק את טענת הפרשנים שהציווי על עשיית המשכן קדם לעגל. אמנם, אין ודאות כי עם ישראל ידע על כך, שכן ייתכן כי הדברים נאמרו למשה רבנו בסיני, ולעם עדיין לא היה מושג עליהם. אך גם אם העם לא ידע על ציווי המשכן, ידע כי עוד בספיחי מעמד הר סיני נצטווה לבנות מזבח, וכי תהיה התגלות במזבח זה: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עֹלֹתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובֵרכתיך" (שמות כ, כא). אם ידע העם על המשכן, מובן שהספק הפנימי הלך והתעצם - הדמיון בין העגל לבין המשכן גדול, לכאורה, מן המבחין ביניהם. זמן קצר קודם לעשיית העגל נצטוונו על עשיית המשכן, והוא בוודאי אינו מנוגד לרצון ד', אף שיש בו הגשמה רבה. אנו מניחים שולחן ומנורה לפני אלוקי עולם, ובמוקדו של המשכן, בקודש הקודשים שלו, מצויים הכרובים, שיש דמיון מובהק בינם לבין עגל הזהב. לימים בוטא דמיון זה בדברי הבוז שהפגינו העמונים והמואבים עם כיבוש ירושלים:


את מוצא בשעה שנכנסו שונאים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים שנאמר 'ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך', נכנסו לבית קודשי הקודשים ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה, והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת עבודת כוכבים ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים הא כל אפיין שוין (פתיחתא דאיכה רבה).


כיוון שנפרצה החומה המוחלטת של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ד) ונצטוונו בעשיית המשכן, אין לשלול עוד באופן קטגורי את מימושן של עבודת ד' ואהבתו בפועל. לפיכך, ההתלבטות האם להצטרף למעשה העגל או להילחם בו אינה מיושבת מעצמה, ונדרשים כלים להבחנה בין העגל ובין המשכן.


שאלת ההבחנה איננה תלויה רק בשאלת הסיבה לעשיית דמות העגל דווקא. יש שראו את העגל כפועל ידיו של נס אלוקי, שבא להכשיל את ישראל: "... 'וירא אהרן ויבן מזבח' - מיד נטל שם טס נזם של זהב והשליכו לאור שנאמר 'ואשליכהו באש ויצא העגל'..." (תנחומא תצווה פרק י); יש שראו קשר בין המראה בו נתגלה אלוקים לעם ישראל במעמד הר סיני לבין עשיית העגל, וחיברו בין "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כד, י) לבין כף רגל השור של המרכבה האלוקית העליונה - משום שראו דמות כף רגל שור סברו שזו הדרך בה רוצה אלוקי ישראל להתגלות לבניו, ויש לעבוד אותו בתיווכה של דמות זו. אחרים פירשו כי את דמות העגל שאבו ממראה העבודה הזרה שנגלתה לעיניהם במצרים, והביאו ראיות רבות הקושרות בין מעשה העגל לבין אלוהי מצרים. בין כך ובין כך סוגיה זו עוסקת בלבוש החטא אך לא בחטא עצמו. אנו לא נתמקד בשאלה מדוע דווקא נעשתה דמות עגל, אלא בשאלת המניע ויכולת ההכרה כי מדובר בעבודה זרה. אף אם מדובר בחיקוי דמות עבודת אלוהי מצרים - היש בכך כדי להכריע באופן חד-משמעי כי בשעה שהדברים מוכנסים למחנה ישראל לא טוהרו? אף על פי שלעמי כנען היו מזבחות, לא נדחתה כליל עבודת ד' במזבחות כאחת מן הדרכים הראויות לעבודת ד' - אמנם עיצב הקדוש ברוך הוא את עבודת המזבחות בישראל באופן מקודש ושונה, אך עצם קיום המזבחות לא נשלל לחלוטין - ואם כך, מניין שלא חל על עגל הזהב עיקרון דומה?


יש לזכור שגם אם לא ידע העם מפורשות על הציווי לבנות משכן לאלוקי ישראל, נראה שהכיר את צורת עבודת ד' שהייתה בימי האבות. אברהם יצחק ויעקב ליוו את קביעת אוהלם בבניית מזבח ובקריאה בשם ד', ולעתים היה הקדוש ברוך הוא מתגלה אליהם במקומות אלו. למעשה, ניתן להקביל את אוהל האבות לשני הקטבים המצויים במשכן. מחד גיסא קודש הקודשים, שאף במוקדו עומד הדיבור האלוקי - "ונועדתי לך שם ודִברתי אתך מעל הכפֹרת מבין שני הכרֻבים אשר על ארון העדֻת את כל אשר אצוֵה אותך אל בני ישראל" (שמות כה, כב). מאידך גיסא העזרה, שכן הן בעזרה והן בחצר האבות מצוי היה מזבח עולה. ייתכן שחכמי האגדה אף מצאו את מרכיבי הקודש של אוהל מועד באוהל האבות, שכן בעת שתיארו את ייחוד אוהל האימהות דיברו על מרכיבי אוהל מועד - השולחן מקום העיסה, המנורה מקום הנר ומזבח הקטורת הוא מקור הענן: " 'ויביאה יצחק האהלה שרה אמו' - כל ימים שהייתה שרה קיימת היה ענן קשור על פתח אוהלה... וכל ימים שהייתה שרה קיימת היה ברכה משולחת בעיסה... כל ימים שהייתה שרה קיימת היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת... " (בראשית רבה ס, טז). לפיכך ציפה העם באופן טבעי לייסוד מקום פיזי לעבודת ד' ולהתגלותו, ודחיית כשרותו של העגל לא הייתה מובנת מאליה.


לא הייתה זו הפעם הראשונה ששאלות כאלה עלו, ושקשיי ההבחנה בין הטמא ובין הטהור ובין הקודש ובין החול עמדו דווקא בפני מבקשי פני אלוקים חיים. נראה כי כבר בראשית הופעת עבודת האלוקים בעולם עמדה האנושות בפני שאלה זו. שניים הקריבו את הקרבנות הראשונים - קין והבל - וקרבנם התקבל בצורה שונה: "וַיִּשָע ד' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה... " (בראשית ד, ד-ה). בשעה זו צפה ועלתה שאלת עבודת ד' הרצויה, ומאז לא פסקה מלהישאל. שניהם באו מכוחה של אהבה אלוקית. לאו דווקא הקמצנות היא שהניעה את קין, אלא בקשת אלוקים הנעוצה בגסותם ומחשכיהם של מנהגי מדבר עין גדי:


לא שעה ד' אל קין ואל מנחתו מפני הרשעה שהייתה בו אחוזה; אותו הרצח, שיצא אל הפועל אח"כ, היה גנוז וספון בכוח גם בעת הבאת הקרבן מפרי האדמה, וקרבן זה תועבה הוא, הוא הוא המגביר את כל כוח רע, והחטאת הרובץ על הפתח הוא מתגבר ומתאמץ ע"י ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו ומהפכו לתכונתו. כה סובבת והולכת היא הקינות הרשעה, החפצה שתיטב בעיני ד', שד' ישעה אליה ואל מנחתה, ובחובה יודעת היא היטב, כי מאס ד' בה ופניה נופלים וחרה לה מאד וכעסה אגור בתוכה, ובכל עת מצוא הנה יד הרוצח מתגלה, צביון החטאת, שאליה תשוקתו של הדם הקיני, מתראה בכל תועבתו (אורות עמ' לב).


ברם, הרצח בא מאוחר יותר, ואילו בשעת ההקרבה הביא קין למנחה את אמונתו הפנימית בקודש המצוי ללא הבחנה בכל רבדי המציאות - והלוא במבט ראשון ניתן לראות במעשהו את הביטוי העליון ביותר להתגלות כבודו במלוא כל הארץ ואת אידיאת "לית אתר פנוי מיניה כלל". טיב קרבנו מעיד כי סבור היה שיש להביא אל ד' את רבדי המציאות כולה, ללא הבחנה בין מובחר ובין דחוי. כיצד יכול היה המתבונן בשני המזבחות להבחין איזוהי עבודת ד' הרצויה?


ניתן להניח כי גם בעת מחלוקת קורח ועדתו התעוררה אותה הבעיה. אין להתייחס אל המחלוקת כאילו היה ברור מאליו כי משה רבנו הוא הצודק. בפי קורח היו טענות כבדות משקל - למן הטענות העקרוניות בדבר היות כל עם ד' קדושים ובתוכם ד', ועד לטענות העובדתיות, שכן פסק הדיבור מעם משה, וכן נסתלק ייחודם של בגדי הכהונה של אהרן כיוון שנצטוו ישראל כולם על עשיית ציצית בפרשה שקדמה לפרשת קורח. מעתה לכל ישראל בגדי כהונה המותרים בכלאיים, שיש בהם פתיל תכלת והם נועדו לזיכרון. גם שם בגד כהונה לאומי זה, "צִיצִת" (כך מופיעה המילה בתורה), מזכיר את הציץ שעל מצח אהרן. קורח עצמו לא השתייך לשולי החברה, ודמות פניו דמתה לדמות פניהם של מנהיגי האומה. ניתן לבסס פרשנות זו על המדרש, הטוען כי דבריו של קורח לא היו משוללי יסוד, אלא שניבא ולא ידע מה ניבא:


... וקורח שפיקח היה מה ראה לשטות הזה? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן שנאמר 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו'; עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוח הקודש 'כל אלה בנים להימן' - אמר אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום? ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ועומדין מהן, ומשה היה רואה, לכך נשתתף לבא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדין ואחד פליט 'והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש' (במדבר רבה יח, ח).


החת"ם סופר בפירושו לתורה השתמש בערפול זה כדי להבליט את הקושי להבחין בין האמת ובין השקר, ופירט את הדרך בה ניצל זאת קורח:


... והנה ידוע דקורח וגם דתן ואבירם היו גדולים לפני העם כטובים וצדיקים שקולים כמשה ואהרן, על כן הרעימו סוד אחד שקורח ודתן ואבירם יעמדו ניצבים לפני משה ואהרן כתלמיד לפני רבו, ועל ידי זה תימצא מקום לנוח שיתרעמו המאתיים וחמישים אנשים מדוע ככה עשיתם - אתם יושבים וגדולי ישראל החשובים כמוכם עומדים לפניכם? ... (תורת משה עמ' כט).


שאלת דקות ההבחנה ניצבה גם בפני מי שדבר ד' נגלה לו. בשעה שהסתתר דוד מפני שאול במערה נתבע להבחין בין אות אלוקי לבין מעשה רצח. אנשיו שלו טענו בפניו כי "הנה היום אשר אמר ד' אליך הנה אנֹכי נֹתן את אֹיבך בידך ועשית לו כאשר יִטב בעיניך" (שמו"א כד, ד). לא בשם רצונם לשוב לבתיהם במהרה באו, אף שבוודאי היה זה אחד ממניעיהם. אנשיו לא אמרו לו כי נמאס להם להסתובב רדופים במדבר, ולהסתכן בכל עת כי ייתפשו ויעמדו לדין כמורדים במלכות. אף לא היה בפיהם זכר נשיהם וילדיהם, או עיר מושבם והולדתם. הטיעון שנשאו היה כי זהו האות האלוקי שדוד מצפה לו מאז נבואת משיחתו. אי-ההיענות לאות זה איננה החמצת הזדמנות בלבד, אלא יש בה סירוב לקבלת דבר ד' וביטול הוראת נביא. הלחץ שפעל על דוד היה חיצוני ופנימי כאחד. הצירוף של ההזדמנות להסיר מעליו את האיום על חייו ולהשיבו אל ביתו כאחד העם, יחד עם הלחץ הפנימי שבא בדמות הפרשנות כי זהו דבר ד' אליו, חייבו הכרעה קשה מנשוא. רק בדיעבד התברר כי זכות גדולה עלתה לו בכך שלא שפך דם נקי, בזכות קביעתו כי אין לשלוח בשאול יד כי משיח ד' הוא, אך בשעת המבחן במערה לא היה זה פשוט כלל ועיקר.


התפישה הרומנטית כאילו בימיה של ההתגלות והנבואה היו כל השאלות פשוטות וחסרות כל ספקות אין לה על מה שתסמוך. אמת, נכון הדבר כי השאלות היו שונות, אך דבר ד' שנתגלה לישראל לא פטר מן הצורך להבחין בין הקודש ובין החול. במקום שיש נביאי אמת מצויים גם נביאי השקר; קיומם של אורים ותומים מחייב להבחין ביניהם לבין בעל אוב וידעוני; הן בפני עבד אברהם והן בפני יונתן בן שאול עמדה הבעיה מה בין שאלה בד' לבין איסור ניחוש; האמנם היה ברור לכול כי אלישע הוא נביא ה' המחליף את אליהו, או שהקריאה "עלה קירח" ביטאה את חוסר האמון בו כמחליפו של זה האזור באדרת שער? שאלות רבות מעין אלה חייבו הבחנה אף בימים בהם הנבואה משלה בכיפה, בעיקר כיוון שעוד לא נתייצבו בעם אמונות היסוד. טענת ירבעם בן נבט, שנבואת פיצול הממלכה כוללת בתוכה בהכרח גם יצירת מקום עבודה אלוקית אלטרנטיבי לירושלים, אינה מופקעת מן היסוד. אידיאת ירושלים כמקום אשר יבחר ד' באופן סופי ומוחלט, עוד לא נתבססה דיה בעיני העם, אדרבא - ראיית קריעת הממלכה מעם צאצאי שלמה כחורבנה של ירושלים, הגיונית יותר מאשר השארת מקום עבודת האלוקים היחיד דווקא בצדו של המיעוט. יש לזכור כי משכן שילה עמד שלוש מאות שישים ותשע שנים קודם חורבנו, ואילו אידיאת קביעות המקום בירושלים הייתה צעירה לימים. על כן יכול היה בעל דין לטעות ולומר כי אם למקום שילה אין עוד משמעות לאחר יציאת הארון ממנו, קל וחומר לירושלים, הצעירה לימים, שאולי לא זכתה למעמד נצחי עצמאי, אלא מעמדה מותנה בהיות עם ישראל כולו מאוחד סביבה. כיוון שבטל דבר, לאמור, בטלה אחדות האומה, בטלה אהבה, ויש לשוב לימי הבמות. כל אלה מלמדים כי שאלת ההבחנה בעניינים רוחניים פושטת ולובשת צורה לאורך הדורות, אך אין היא נעלמת כלל ועיקר.


משום כך, שאלת ההבחנה שבין משכן לבין עגל אינה קלה כלל וכלל. אף אין היא שייכת לתחום ההיסטוריה בלבד. כאמור לעיל, לובש העגל צורה שונה וניצוק בדמות אחרת בכל דור ודור, ויראי ד' עומדים בפני הבעיה המתחדשת. בהיסטוריה המאוחרת של האומה הישראלית אנו מכירים היטב את ארבע התנועות הגדולות שעם ישראל נפגש בהן, ואת השאלה שעמדה בפני אוהבי ד' והקוראים בשמו בדבר טיבן - האם מדובר במשכן או בעגל, היש ד' בקרב תנועות אלה אם אין.


ההתנגדות לחסידות נבעה בעיקרה בשל החשש כי האומה הישראלית ניצבת בפני עגל חדש. כל מה שמאפיין את עבודת העגל היה מצוי בתוכה - היה בה הרבה מן ההגשמה, הייתה לה תדמית של פריקת עול מצוות, מעט מגדולי הדור נטלו בה חלק, היא התאפיינה בריקודים ומחולות, ובהחלפת לימוד תורה באידיאל אחר של מימוש העבודה האלוקית - אילו כלים עמדו כדי להכריע באופן מוחלט בדבר שאלת דמותה? כיום אנו יודעים, שמבחינה היסטורית, לא די לה לחסידות שבנתה חלק ניכר מבניין המשכן בדורות האחרונים, וכי לה זכות הבכורה בצליחת תקופת ההשכלה (למרות שאף היא לא מנעה את "תקע כף ירך יעקב"), אלא שהיום ידוע לנו כי החסידות אף הצילה את מחנה המתנגדים לה מניוון ומקריסה. ברם, ידיעה זו לא יכלה לשמש את הנתבעים להכריע בשאלת החסידות בימיה הראשונים. החסידות אכן חייבה הכרעה, אלא שכלי ההכרעה לעצמם לא נתבררו, ואף שם היה צורך להבחין בין משכן לבין עגל.


התלבטות זו נכונה גם ביחס לאויבתה הגדולה של החסידות - ההשכלה. קייימת תדמית מעוותת ביחס למגמותיה של תנועה זו, והצורך להכליל מכניס ענפים רבים תחת הגדרה אחת, אף שהיו פערים משמעותיים בין נושאי דברה. נכון כי חלק ניכר מהמתפעמים מכוחה, ואולי אף רובם, חשפו את דמותה כעוקרת תורה ומצוות. אמת כי תנועת ההשכלה של אירופה הביאה אסון רוחני כבד - רוממות אל בגרונה וחרב פיפיות בידה. ברם, האמנם ניתן היה לקבוע זאת באופן מוחלט בתחילת ימיה? למעלה מזו, גם ההכרעה ההיסטורית כאן קשה ביותר. קשה לקבוע בהחלטיות כי תנועת ההשכלה היא האשמה הגדולה בחילון ובהפקרות אשר פשו בגבול ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות. אולי להפך - אולי מלכתחילה כלל לא הייתה עגל אלא משכן, ואילו היו גדולי ישראל נענים לאתגר שבה, היה שם שמים מתקדש ביתר שאת דווקא על ידי יציאתו מן הגטו המצומצם? הלוא ידע עם ישראל את תנועת השכלה של ימי ספרד שלא הובילה בהכרח לכפירה ולפריצות (אם כי גם שם שילם מחיר יקר), ומפוריותה של תקופה זו אנו ניהנים עד ימינו אנו! היש מי שיטען היום כי השכלת הרמב"ם והמאירי, רבי סעדיה גאון ורבנו בחיי בעל חובות הלבבות עבודת עגל הייתה? האם לא היה מקום לראות בהשכלה בראשית ימיה חתירה לכבוד מלכות שמים על פני הארץ כולה ושאיפה להרחבת ההופעה האלוקית? מאידך גיסא, ההכרעה כי יש לראות את כל תנועות ההתחדשות הבאות בשם שמים כבניית משכן מחודש מסוכנת עד מאוד. הכרעה זו גם תשמיט את הקרקע תחת קדושי ישראל שהתנגדו לנצרות והוציאו אותה מכלל ישראל, וכן מתחת אלה שנאבקו מאבק בלתי מתפשר כנגד השבתאות וספיחיה.


גם תנועות הנראות קרובות בהרבה לעבודת ד' וליראת שמו, סבלו מן הצורך בהכרעה היש ד' בקרבם אם אין. תנועת המוסר היא דוגמה מובהקת המאשרת הנחה זו. על פי מקימיה, לא הייתה בניית משכן גדולה הימנה. החשיבות הגדולה של הטוהר המוסרי ויראת השמים הקודמים לתלמוד תורה היא יסוד מוסד למן ימי הנביאים דרך חז"ל ועד לראשונים. ודאי שתנועת המוסר ראתה עצמה כבונה את מקדשי ריבונו של עולם. מספריו של הרב כץ, "תנועת המוסר", ניתן ללמוד על ענקי רוח שייסדו התחדשות מוסרית ורוחנית באומה. ואולם, מתנגדיה ראו בה את עשיית עגל הזהב החדש, הבא להרחיק מרצון ד'. הכרך הנוסף בספריו של הרב כץ, "פולמוס המוסר", מלמד על המלחמה הנוקבת כנגד התנועה, שגלשה פעמים רבות לאלימות של ממש. הספר חושף את הקושי להבחין בינה לבין תנועות עקירת ההלכה. העובדה כי לימים התקבלו רעיונות תנועת המוסר בכל עולם הישיבות הליטאיות, אם כי בהיקף מצומצם בהרבה משהתכוונה לכתחילה, אינו מלמד דבר על בעיות שעת ההכרעה ועל הימים הקשים שבאו לה עם ייסודה.


עלתה על כולנה התנועה הרביעית, שההכרעה ההיסטורית לגביה טרם באה לגמר סיומה - הציונות. בפי מתנגדיה כונתה לא אחת בניין עגל מחודש, אם של זהב כפשוטו - רדיפה אחר הצלחה כלכלית, ואם כדימוי ליוזמה אנושית שלילית רגעים ספורים לפני הגאולה האלוקית. בפי תומכיה היא תחילת בניית משכן ד' והבית השלישי, שכן היא המניחה את היסודות הראשונים של גאולת ישראל ותקומתו. מחד גיסא, הגדרתה כמעשה העגל על ידי יראי ד' ושומעי דברו המיטה אסון כבד על עם ישראל. רבים שיכלו להינצל מכבשני הצורר הגרמני לו היו עולים לארץ ישראל ערב השואה, לא עשו זאת בשל רצונם להימנע מבניית העגל הציוני. מאידך גיסא, מדינת ישראל של היום הולכת וחושפת את מעשה העגל שיש בה, בסגידתה לאדם ולרוחו, בנטישת אלוקיה, בדבקותה בזהב ובכסף ובהתרחקותה מהר בית ד'. אמנם במשנת חלק משומרי אמוני ישראל מופיעה מדינת ישראל כיסוד כסא ד' בעולם, אך לעומתם ישנם רבים הממשיכים לראות את בנייתה כיצירתו של עגל זהב, את הנאמנים למוסדות שלטונה כרוקדים במחולות סביבו, את מלחמותיה כהריגת חור בן מרים ואת הנאמנות לה כהתפרקות מכל התכשיטים וויתור על כל היקר למענה.


יש להדגיש כי אף אוחזי השמרנות והשמירה הקפדנית על המסורת אינם נקיים מהעמדת השאלה כלפי עצמם. כשם שהעגל היה חידוש שנדחה, כך קיימות גם תופעות הופכיות, לדוגמה, איסור עבודת המצבות. המדרש מציין כי המצבות היו ראויות בעיני הקדוש ברוך הוא בתקופת האבות, ובהמשך נדחו מעבודת ד'. לא כל מה שהיה נכון בעבר רצוי הוא בעת שמתחולל שינוי. מכאן שאף שמרנות אינה מבטיחה את ההליכה הנאמנה בדרכי ריבונו של עולם. יכולה היא להיות דבקות קנאית ואטומה, קפואה וצחיחה בדרכים שאינן רצויות עוד בעיני ד'. גם היא יכולה לנבוע ממידות רעות ומגונות, גאווה ושחצנות, התנשאות וצרות עין השומרת בקנאות פרטית על מזוזת היכל ד'. לא ניתן לבוא בשמו של הכלל "חדש אסור מן התורה", לא רק בשל היותו ביטוי מושאל שהשימוש המופרז בו חורג ממשמעותו המקורית, אלא מאחר שפעמים רבות רצוי החדש בעיני ד'. למעשה, אין החדש אסור מן התורה כלל וכלל, אלא צריכתו מעוכבת עד ליום הנפת העומר, ואז הבאת מנחה חדשה לד' היא מצוות עשה מן התורה! אף המשכן היה בחינת "חדש", ולא די לו שלא היה אסור מן התורה אלא שהיה ציווי ד' ורצונו.


ישנן שתי סיבות לעצם הרצון להתמודד עם שאלת ההבחנה. ראשונה בהן היא הבחינה האישית הפנימית הנוקבת, הדורשת את כוונת הלב ואת הדיוק הנשמתי. כל ימינו אנו נושאים תפילה כי "לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה". השאלה היא אישית וסובייקטיבית ונוגעת במחוזות העמוקים ביותר של הנפש המבקשת לכוון עצמה כנגד הרצון האלוקי. אין אדם רוצה ללדת לבהלה ולהיות שותף בדבר מה מהרס, ועוצמת הספק שמא אין הוא בונה אלא מקלקל, היא חלק בלתי נפרד מן הצורך הבלתי מתפשר לתור אחר כלים לפיתוח תשובות לשאלה פנימית זו.


הסיבה השנייה היא הצורך בהבעת עמדה שיפוטית. אין אדם יכול לכלוא את בירורו הפנימי בעצמו, תוך הענקת משמעות מעוותת לפסוק "צדיק באמונתו יחיה". משימה גדולה הוטלה על האדם מישראל לשאת את ספר התורה מהר סיני אל בית המקדש, ומן הקול הגדול שלא יסף בחורב אל תקיעת השופר הגדול של הגאולה. אין אנו יכולים לפטור עצמנו בקלות מן התביעה לאחריות לשמירת דרכה של תורת ישראל, ולנקוט את דרכה של הסבלנות הקרה, הפשרנית והבלתי-אחראית.


למעלה מכך, ההכרה כי תופעה רוחנית חדשנית היא בבחינת הקמת משכן, עשויה להשיב לעולם התורה והרבנות את תפקידו כיוזם. זה שנים רבות מצוי עולם התורה בעמדה מגיבה. מלבד עניין ההתיישבות בארץ ישראל כולה, בו הוביל עולם התורה את ההתחדשות המצוותית ואת הפעילות הענפה, וגילה כי יש בכוחו להנחות לפעילות מעשית יוצרת, מצוי עולם התורה בעמדת המגיב, בה מופיעות לרוב המילים "לא" ו"אסור". תפקידו המקורי של הרב אחר לגמרי - הרב צריך להיות האדם העומד בראש המחנה וקורא מי לד' אלי, עליו הוטלה המשימה לחשוף בפני צאן מרעיתו את הגילוי המתחדש בתורה ולהוביל את קהל עדתו במסילה העולה בית אל; עוד קודם הטלת המגבלות, שאף לה מקום נכבד ומרכזי בפסיקת ההלכה, על הרב לכוון את הדרך מלכתחילה, ולהורות על היעדים המאירים בתכונת הזמן. ההכרה כי מעשה רוחני מחודש הוא בבחינת בניית משכן, עשויה להקים לתחייה את העוצמות הרוחניות, בקשת ד' ודרישת המקום, שמחת האמונה והטוהר המוסרי. אם יוכרע כי אכן מדובר במשכן, לא יהא זה קול ההמון בלבד המוביל את המציאות - קול שדי יישמע ממי שראוי להשמיעו ולכוונו, ותורה תתברך ותתעלה.


לפיכך, ניתן לראות בשאלת ההבחנה בין משכן לעגל אב בעל תולדות רבות. כאמור לעיל, חברו בעגל הזהב התנאים המצמיחים את בעיית ההבחנה. תנאים סביבתיים של מציאות חדשה וסוערת שאין בה מן היציבות המסורתית הקבועה, לחץ גבוה המבקש לפרוץ דרכים כדי להביעו כלפי חוץ, שותפות של חלק מגדולי הדור ומנהיגי האומה, כוחניות ואף הריגת המתנגדים, ובעיקר - דמיון רב בין העגל לבין המשכן, המצמיח באופן טבעי את השאלה - היש ד' בקרב העגל אם אין?


 

 

 

בית המדרש