ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אתיקה יהודית (לד):האתיקה של המחלוקת (5) - מעמד הדעות האחרות לאחר הכרעה

ע"י: הרב יובל שרלו

אנו מבקשים בשיעור זה לסיים את הדיון בשאלת האתיקה של המחלוקת בדיון בדבר מעמד דעת המיעוט לאחר תהליך ההכרעה. אנו נראה כי עמדת התורה היא שיש להעניק לעמדה זו משקל של ממש, ולפיכך מדובר במשנה אתית משמעותית ביותר בתחום המחלוקת.


מבוא:


כאמור בשיעורים הקודמים, המבחן האתי האמיתי של המחלוקת אינו מצטמצם לחופש הביטוי של דעות בלבד. זו רמה הכרחית, וכפי שראינו היא יסוד גדול בהלכה, בעיקר בשעה שעוסקים בדיונים ההלכתיים. אולם אין בה די. בשיעורים הקודמים ראינו כי מלבד העובדה שהבעת העמדה העצמית היא גם חובה ולא רק זכות, כולל חופש זה בתוכו גם נתינת משמעות לדעה שאינה דעת הרוב, וזאת דרך הקביעה העקרונית כי "הרוצה לעשות כבית שמאי - עושה, כבית הלל - עושה.


בשיעור זה אנו נבחן האם האתיקה התורנית צעדה צעד נוסף, שכן בסופו של דבר האתיקה של המחלוקת חייבת לכלול בתוכה לא רק את הרשות (ואולי החובה) להתבטא בחופשיות, אלא גם את הענקת המשמעות לביטוי זה. על כן, אנו מבקשים בשיעור זה לסיים את הדיון בשאלת האתיקה של המחלוקת בדיון בדבר מעמד דעת המיעוט לאחר תהליך ההכרעה. אנו נראה כי עמדת התורה היא שיש להעניק לעמדה זו משקל של ממש, ולפיכך מדובר במשנה אתית משמעותית ביותר בתחום המחלוקת. ברם, המקור העיקרי העוסק בשאלה זו ניתן לקריאה בדרכים שונות, ואנו נתמקד בשתי קריאות מרכזיות, תוך מודעות לכך שישנן אפשרויות נוספות.


 


א


המקור המרכזי והבעיה בקריאתו - עדויות פרק א משנה ה:


ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין ?


שאם יראה בית דין את דברי היחיד - ויסמוך עליו,


שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין...


אמר רבי יהודה, אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרבין לבטלה ?


שאם יאמר האדם כך אני מקבל, יאמר לו כדברי איש פלוני שמעת.


הבעיה בולטת לעין כל. על פי נוסח המשנה המקובל שבדברינו לא ברור בסופו של דבר למה מזכירין את דברי היחיד. המשנה עונה על השאלה בתיאור מצב - בית דין יראה את דברי היחיד ויסמוך עליו, אולם לא כותבת מה יקרה אם כך אכן יתרחש. כאמור, יש אפשרויות אחרות ואולי אף גרסאות אחרות לקריאת המשנה, אולם כפי שהיא - היא בעייתית מאוד.


בתוספתא (עדויות א, ד) מופיע הנוסח הזה: :


לעולם הלכה כדברי המרובין - לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובין אלא לבטלן.


ר' יהודה אומ': לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובין אלא שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהן.


וחכמ' אומ' לא הוזכרו דברי יחיד בין המרובים אלא מתוך שזה אומ' טמא וזה אמ' טהור זה אמ' טמא כדברי ר' אליעזר - אמרו לו כדברי ר' אליעזר שמעתה:


בדברי התוספתא הדברים ברורים יותר, ולמעשה לדעת תנא קמא ולדעת חכמים אין כל מעמד לדברי המיעוט. לעומת זאת, מופיעה עמדת רבי יהודה המעניק כוח לעמדת המיעוט לאחר ההכרעה, וזאת כדי שיסמכו עליהם במצב בו "תצטרך השעה". זו עמדה משמעותית ביותר המעניקה מעמד לדעת המיעוט בשעת הדחק, אולם כאמור עמדה זו אינה מופיעה במשנה.


 


ב


עמדת הרמב"ם ביחס למשנה זו:


כונת הלכה זו שאם היה בית דין שכבר עשה כדעת יחיד לא יוכל בית דין אחר לחלוק עליו בכך ולפסוק את הדין כדעת המרובים, אלא אם כן היה מנינו יותר מבית דין הקודם שעשה כדעת אותו היחיד ויותר חכם ממנו, כלומר שהיא ראש ישיבת זה הבית דין חכם יותר מן הקודם.


דברים אלה חשובים מאוד, אולם אין הם קשורים לענייננו. הרמב"ם מבאר כי המשנה עוסקת בלגיטימציה לפסוק כיחיד. זו לגיטימציה חשובה מאוד מאוד, אולם היא אינה עוסקת בשאלה האם יש מעמד לעמדת היחיד לאחר ההכרעה, כי אם לרשות לפסוק כמוהו.את דרכו של הרמב"ם אימץ גם רבי עובדיה מברטנורא.


הרב קוק ביאר כי לא זו בלבד שמשנה זו אינה עוסקת במעמד עמדת היחיד לאחר הכרעה, עוד היא מגבילה את היכולת של הרבים לשנות הכרעה קודמת:


אמנם דרכי לפרש את המשנה דעדיות פ"א מ"ה. ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה ב"ד את דברי המרובין ויסמוך עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין שהקשור של שאין ב"ד יכול, קשה מאד, כמו שדייקו בזה המפרשים.


ונראין הדברים ששנו לנו חכמים בזה כלל גדול בסדרי הוראה לדורות, שאע"פ שחלוק גדול יש בין הסכמות וגזירות להוראות של דינים היוצאים מדרכי הלמוד והדרשות, כמבואר בדברי הרמב"ם בפ"ב מה' ממרים שתקנות והסכמות, ע"ז נאמר אין ב"ד יכול לבטל את דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ודברים היוצאים מלמודים ודרשות וסברא. ע"ז נאמר אין לך אלא שופט שבימיך,


אבל כאן חדשה לנו המשנה, שזה הדין של האפשרות להורות באופן אחר ממה שהסכים ב"ד הגדול, לא נאמר כ"א כאשר הוכרע אז הדבר ע"פ הרוב ומיעוט ועכ"פ יחיד הי' נמצא שדעתו לא הסכימה ע"ז. שרק אז יוכל ב"ד אחר באיזה דור מאוחר ג"כ להכריע כדעת המיעוט או היחיד אם דעתו נוטה לכך. וע"ז נאמר אין לך אלא שופט שבימיך. והכרעת הרוב שבדור הקודם, איננה יכולה להכריע את הכרעת הרוב, וק"ו את הסכמת כל הב"ד שבדור המאוחר אע"פ שאיננו גדול מהראשון בחכמה ובמנין.


אבל אם היתה ההסכמה לההוראה הזאת בב"ד הגדול ע"פ דעת כולם, אז אע"פ שהדבר בא בדרך של למוד ודרשות נקבעה הלכה זו כאילו היתה הסכמה של תקנה, שכבר חל עליה הדין שאין בית דין יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. וזאת היא כונת המשנה כפשוטה... (אגרות הראיה ד, א' ריד).


 


ג


ברם, פוסקים אחדים אימצו דווקא את משנת רבי יהודה בדבר הרשות לפסוק כדברי היחיד בשעת הדחק. המקור לעמדה זו הוא דברי הראב"ד בפירושו לעדויות, וכן נראה מפירוש הר"ש.


נראה לדוגמה בשו"ת תורת חיים (מתחילת ימי האחרונים) ד, ב:


...ועוד דתנן בפרק קמא דעדויות [מ"ה] ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובים הואיל ואין הלכה וכו', שאם יראו ב"ד דברי היחיד ויסמכו עליו שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד וכו'.


וכתב הראב"ד שם בפירוש לשון התוספתא [שם פ"א ה"ב] שאם תצטרך להם שעה ויסמכו עליו, דומה זה הלשון שאין ב"ד אחרון יכול לסמוך על היחיד אלא בשעת הדחק.


והא דתנן "שאין ב"ד יכול", כלומר: ובשעת הדחק נמי אלמלא שנמצאו דברי היחיד הראשון שיהיה חולק עמהם לא היה האחרון רשאי להתיר מה שאסרו הראשונים לפי שאין ב"ד יכול לבטל וכו'.


ומכאן משמע דבשעת הדחק יש לסמוך על דברי היחיד אפילו במילי דאורייתא, דהא ממה שמזכירין דברי היחיד בין המרובים ילפינן ובכל דוכתא מזכירין.


עמדה זו מעניקה משמעות רחבה לעמדת היחיד גם לאחר ההכרעה שלא כמוהו, וזאת בשעת הדחק. פוסקים רבים מצטטים דברים אלה ונוהגים כך. נראה לדוגמה את דברי ר"מ פיינשטיין זצ"ל שביאר מפני מה הרמ"א פסק (בדיני תלמוד תורה) כספר חסידים נגד הפסיקה כדברי המרובים:


...שיכול הרמ"א להכריע אף כנגד רבים כשהיה יחיד חולק,


כדאיתא בפ"א דעדיות מ"ה ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו - ופי' הר"ש בפי' השני שאם יראה לב"ד אחרון שהלכה כדברי היחיד הראשון יסמוך עליו כלומר יקבע הלכה כמותו, כמו שמצינו באמוראים שקבעו הלכה כיחידים בכמה מקומות, ואם לא שמצאו דברי יחיד הראשון - לא היו יכולים אחרונים לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן, לפי שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין.


אלא מכיון שמצאו היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם היה להם במה לתלות, ומטעם זה הכריע הרמ"א כדברי ר' יהודה החסיד בס"ח נגד פוסקים הראשונים אף שהיה יחיד מאחר שנראה לו כס"ח


עמדה זו מעניקה אפוא משקל משמעותי ביותר לדעת המיעוט.


 


ד


סיכום הדברים מלמד כי ישנה תורה אתית מרחיקת לכת בעולמה של תורה בתחום המחלוקת, המלמדת כי אפשר שלעמדת היחיד ישנה משמעות לאורך זמן, גם כשהוכרע שלא כמוהו - שימוש בעמדה זו בשעת הדחק. היחיד מקבל אפוא את המשמעות העמוקה של דבריו לא רק ביכולת להשפיע על ההחלטה מלכתחילה, אלא גם בראיית עמדתו פוטנציאלית לשימוש עתידי.והאמת והשלום אהבו.

 

 

בית המדרש