ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מהי יראת השם אמיתית?

ע"י: הרב יובל שרלו

בזמן האחרון מתנהל פולמוס גדול בפורום בני עקיבא של כיפה על מעגלי צדק,מאמר זה נוגע לפולמוס


לפני כארבע שנים פרסמתי מעל במה זו (=נקודה) מסה העוסקת בהבחנות בין צדק לחסד (ואיפה הצדק, נקודה גיליון 251). במוקד מסה זו עמד הטיעון כי הציבור הדתי והרבני בתוכו מתמקד בשאלות החסד, ואינו עוסק בצורה משמעותית בשאלות הצדק. בין מאפייני ההבדל בין צדק לחסד מניתי את העובדה שצדק הוא מערכתי ועליו להתחשב בכל המרכיבים השונים של המערכת, ואין הוא יכול לפעול מנקודת המבט של הרחמים בלבד. לא זו בלבד אלא שהוא שוויוני, שאינו נוגע בשאלות הרחמים כי אם בשאלות הדין ובעוד עניינים שונים העוסקים בכך, וקראתי למהפכה תפישתית בסוגיה זו. בעיצומו של הדיון על סל התרופות פרסמתי בYNET מאמר הדן בשל הפופולריזציה של הדיון על סל התרופות בו כתבתי :" דילמה מוסרית מתאפיינת בכך שאין בה "פיתרון בית-ספר", וכל משיכה לכיוון אחד משמעה קיצור השמיכה בכיוון הנגדי. כל המציע הגדלה של סל התרופות חייב להציע במקביל על איזה ערך הוא מוותר, ומה הוא מוכן לשלם תמורת זאת. כיוון שלא ניתן עוד לטעון כי הכסף הולך להתנחלויות, יש צורך אפוא להיות אדם מוסרי באמת, ולהתייצב בפני האמת: על מה אתה מוכן לוותר בשעה שעמדתך תומכת בהגדלת הסל. רק המוכן להעלות את מס ההכנסה שהוא משלם בכמה אחוזים, רק המוכן לומר כי הוא מוכן לוותר על תקציבים המגיעים לו אישית (לא "ויתור" מגוחך של מפלגות על הכסף המגיע להן כתוצאה מהסכם קואליציוני - כסף זה אינו שלהן, הוא שלנו!) - הוא היכול לטעון טענה מוסרית בשבח העלאת התקציב המוקצה לסל התרופות. ממשלה מוסרית היא ממשלה שיכולה לעמוד בפני לחצים של גורמי עניין, ולשקלל את השיקולים השונים לכאן ולכאן. חלק בלתי נפרד ממנהיגות הוא היכולת להיות קשוב לביקורת ולקול הציבור ולבחון את העמדות מחדש - אולם בשעה שהמנהיגות משוכנעת לאחר ההקשבה והאמפתיה, כי יש מדיניות מוסרית נכונה - לדבוק בה, ולא לחפש את הפופוליזם" (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3256813,00.html). שתי דוגמאות אלה לבדן משמיטות את הקרקע תחת רגליו של נדב שנרב בטיעוניו כלפיי, בשעה שהזכיר את שמי בדבריו. כיוון שאין אני עומד לבדי, כי אם כחלק מעולם הרבנות הקשור עם "במעגלי צדק" ועם תנועות צדק אחרות בציונות הדתית, דומני שעליו בראש ובראשונה לבקש את סליחת חלק גדול מאלה אשר כתב נגדם. אין מדובר בדעות הנתונות במחלוקת כי אם בעובדות שגויות  עליהן מתבסס החלק האישי שבמאמרו.


הבה נתחיל מהיסודות: אין דבר מה חשוב יותר בעולמנו הדתי מאשר "המאבק בתופעת עובדי הקבלן והסחר בבני אדם, נסיון להנהגת "תו תקן חברתי" המקביל לתעודת כשרות ומבטיח יחס הוגן לעובדים בבית העסק המחזיק בו, פעילות למען הנגשת מוסדות ושירותים לנכים ועוד", שנדב שנרב מבקר את המקום הגבוה מידי שנושאים אלה תופשים לטעמו בעולמנו. אין דבר מה קרוב יותר לתביעת הנביאים מאשר הדאגה המתמדת לאלה, והקדשת החיים ועיקר הפעילות הציבורית לטובתם של ההולכים בשולי הדרך. אין מעשה דתי יותר, מוסרי יותר, נבואי יותר ודבק יותר בעבודת ד' מאשר המאבק החברתי. החובה העצומה לטהרת מחנה ישראל בנושאי קידושין ונישואין אינה גוברת על החובה הטוטאלית לעמוד לצד מסורבות הגט והעגונות בשעה שנבלים מנצלים את ההלכה, וכאשר ראשי המערכת היכולים להתוות את דרכה של ההלכה כראוי אינם מקפידים על "לא תגורו". אין הליכה עמוקה יותר בדרכיו של הקב"ה מאשר מה שנדב שנרב יוצא נגדו. להלן אטען גם כי חובה זו היא גם חלק מהעולם הקפיטליסטי דווקא, ואדון בדברים לגופו של עניין, אולם כעת אני מציין את המקום העילאי שאנו עוסקים בו. אני נמנע מלדרג חשיבויות, וכולנו יחד צריכים להתייצב בפני אלה הטוענים כי המאבק למען שלמות ארץ קדשנו והמאבק למען הצדק בחברתנו עומדים בסתירה זה לזה. ברם, לו הייתי חייב לקבוע סדר עדיפויות היה הבסיס של הצדק המשפט והמוסר קודם לכל דבר אחר, לאור מה שלימדו אותנו כל מקורות חכמינו - מתורה שבכתב דרך הנביאים ועד לדברי חכמים. הרבנים החולקים עם צדיקי "במעגלי צדק" את פעילותם אינם עושים זאת כי הם משועממים, כי לא נותר להם דבר מה מתפקידם ההיסטורי, ואין הם פוסעים לנושאים הסוציאליים כדי למלא את יומם. למותר לציין כי ככל הידוע לי אין עבודת הרבנות בכלל נמצאת במוקד עיסוקם של הרבנים המקדישים את פעילותם הציבורית לסוגיית הצדק. בכלל בישראל אין רבנות קהילתית מלבד רבני היישובים. כל הרבנים העוסקים בענייני צדק עושים זאת מתוך שכנוע עמוק שזה עיקר העיקרים של המשימה הרוחנית של פעילותם הציבורית, ושאין מקום לחברה אם אלה אינם הנושאים העומדים במוקד העניין. המגבלה היחידה לפעילותם זו חייבת להיות דווקא מה שנדב אינו רואה כדבר משמעותי, והוא חוסר הכשרתם המקצועית לעסוק בכך. חלק מהרבנים אינו מודע דיו למגבלה זו ועל כן לעיתים דבריו נגועים בחוסר משמעות, אם לא בדברים המובילים לאסון. הדבר נכון הן בנושאים כלכליים, והן בנושאים פסיכולוגיים או סוציולוגיים. דווקא בתחום זה היו יכולים דבריו של נדב שנרב ליפול על אוזן קשבת, אם לא היה כורך עניין בשאינו עניין.


הכשרה מקצועית משמעה גם אותה פרספקטיבה הנחוצה לעבודה חברתית. רב המבקש לעסוק בשאלות של מדיניות כלכלית רחבה חייב להבין בנושאים של "כלכלת שוק, תחרות חפשית, ליברליזם מוניטרי, יציבות המטבע ושער הריבית או גלובליזציה" (לא לחינם חסרות בדוגמאות שהביא נדב בדבריו שאלת התעסוקה וחלוקת המשאבים). הוא חייב ללמוד את הנושא היטב, קודם שהוא עוסק בתחומים אלו אלה, ובשעה שאין הוא עושה כך הוא מועל בתפקידו. נדב שנרב צודק לחלוטין בתביעה זו, ופעמים רבות טיעונים בנושאי רווחה וצדקה הנשמעים מפי דוברים מסוימים לוקים בעיוות נורא, ובידיעה ברורה כי לו היו הם בראש ההנהגה לא היו מוצאים את ימינם ושמאלם. חשיבתנו חייבת להיות מערכתית בשל העובדה שבעולם בו אנו חיים עניינים כל הסוגיות קשורות זו בזו, ולא ניתן לבודד עניין אחד ממשנהו. כל פרוטה ההולכת לקצבאות נגרעת מעידוד בעלי ההון ומשקיעים זרים, ועל המציע זאת לשקול שיקולים מערכתיים. אלה נעשים מורכבים יותר, שכן לעיתים דווקא מתן קצבאות מעלה גם את רווחיהם של בעלי ההון (הגדלת יכולת הקנייה, העצמת החינוך וכדו') ולעיתים דווקא עידוד בעלי ההון מעניק יתרון עצום לשכבות החלשות יותר מבחינה כלכלית. שיקולים אלה והבנתם, כמו גם שליטה במספרים העיקריים ובתיאוריות החברתיות השונות חייבים להיות לחם חוקם של העוסקים בתחום.


הטעות החמורה של נדב היא אפוא הלשון הרע שבדבריו, והרשות לכתוב דברים כה חריפים לאור "ממה שהספקתי לשמוע". גם זה מנוגד מאוד לצדק החברתי, שחלק ממנו הוא הפקדה על ביקורת צודקת. מדובר בלשון הרע על שני עניינים: ראשון בהם הוא על המוטיבציה של הרבנים - שעמום, מציאת חן, טעות של תמימות ועוד מחמאות מעין אלה. בכלל יש להיגמל מעזות המצח להניח מהם המניעים הסמויים של אדם. מה ששנוי עליך אל תעש לחברך, ואני מניח כי ניתן היה לכתוב דברים מכוערים על מניעים משוערים של נדב שנרב בכתיבתו, אלא שלא זו בלבד שהדברים אסורים באיסור חמור, עוד הם כנראה גם לא בהכרח נכונים, שהרי שסביר להניח שכוונתו באמת לשם שמיים. אנו כולנו צריכים להיגמל מסגנון היודעים כביכול את אשר בליבם של אנשים ובוחנים את המוטיבציה למעשיהם בעין רעה. שני בהם הוא על תחומי הפעילות שלהם ושל "במעגלי צדק" ובמידה קרובה מאוד גם "פעמונים". כאמור, פעילותי הציבורית יחד עם "במעגלי צדק" היא דווקא רק בשאלות הנוגעות לצדק חברתי מערכתי. כזו היא שאלת הנגישות לנכים שהיא שאלה של צדק ולא של חסד והיא שאלה מערכתית במשק קפיטליסטי; כזו היא שאלת עובדי הקבלן שהיא שאלה של צדק ולא של חסד, וחובת תשלום שכר המינימום לא כעשיית חסד עם העובד אלא בשל זכויות יסוד שהוא רשאי לתבוע, כמו גם בשל החשיבות הגדולה למשק (משכורות גדולות יותר גוררות צריכה גדולה יותר וכאן לצמיחה וכדו', הכל במידה); כזו היא השאלה העיקרית העומדת היום בפני המשק הישראלי והיא השאלה מפני מה הצמיחה (המתקרב ל 5% בשנה) אינה מחלחלת למטה, והיא נחלת קבוצות קטנות בלבד. כאלה הן שאלות שונות של יחסי עבודה וחוקיה היוצאים כמעט באופן מוחלט מנקודות ההנחה שכתב אותם נדב בדבריו. אין אני מדבר על עניינים אחרים הקשורים לצדק ומשפט שהוזכרו לעיל, כגון המתחולל כיום בשם התורה כביכול בחלק מהרכבי בתי הדין הרבניים.


גם לו הייתה תרומתנו רק במישור הזה ואת שאלות המאקרו כלכלה היינו מותירים לאחרים דיינו. ברם, לא רק באלה אנו עוסקים. בית המדרש החברתי של במעגלי צדק שאני שותף בהנהגתו עוסק באופן מתמיד בלימוד הצדדים הכלכליים ושיקולי המאקרו - הן התקציביים הן המוסדיים והן המוסריים - מפי גדולי בעלי המקצוע ונושאי התפקידים במרכזיים במשק. אסור לו לאדם להביע עמדה הנובעת מבורות. הלומדים שם משתלמים במערכת סל התרופות כמו גם ביסודות במדינת הרווחה המודרנית; בדברים שונות לעיצוב שוק העבודה כמו גם בתחומי המיסים ועוד ועוד. כל אלה נעשים הן על ידי אנשי מקצוע והן על ידי רבנים המתמחים בנושא ומביאים זוויות לדיון התורני. חלק בלתי נפרד מהדיון הוא השאלה מניין ניתן בכלל לשאוב הדרכה תורנית מאחר שבמשך אלפי שנים לא הייתה לנו מערכת כלכלית מדינית, ובבית המדרש החברתי נושא קורפוס המקורות תופס מקום מרכזי בדיון ובלימוד. כל ביקורתו של נדב שנרב היא אפוא עורבא פרח בתחום העובדות. מעבר לכאב, אני חש החמצה גדולה במאמרו דווקא משום העובדה שבחלק מטיעוניו הוא צודק בהחלט. קריאתו העקרונית לנטוש את המחשבה ה"שטיבלית" ולעלות לרמה המערכתית והלאומית של המחשבה היא קריאה שלו הייתה נעשית על רקע נכון וצודק היה מקום נכבד להפיכתה לקריאה משותפת של כל העוסקים בצדק חברתי.


הרבנים אינם אפוא פועלים מכוחם של ניסים קלדרון וגדי טאוב. התיאוריות שהם עוסקים בהם אינם מרכסיסטיות, אלא אם כן ישעיהו הנביא ועמוס הנביא פעלו כדי למצוא חן בעיני השמאלנים. הם לא הציבו את נושא הצדק החברתי בראש מעייניהם בגלל שזה פוליטיקלי קורקט (לכאורה) אלא משום דברי רבי יהודה הלוי "... כי התורה הא-לוהית לא תשלם כי אם לאחר שלמות החוקה החברתית והשכלית, ובחוקה זו כבר נכללו מעשי הצדק וההודאה על חסד הא-לוה, ואיש החסר כל אלה מה לו כי יביא קורבנות או יקיים מצוות השבת והמילה ודומיהן אשר השכל אינו מחייבן ואף לא דוחן...". הם פועלים מכוחם של דברי נביאינו שהעמידו את "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת א-לוהים מעולות", כיסוד התורה. הם פועלים מכוח חכמינו שלמדו הן את "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון" והן את פיתוח החמלה והרחמים בכל אתר, כמו גם את מעלות הצדקה השונות; לתלמידינו אין אנו מוכרים הגיג מרכסיסטי עבש ואנו עצמנו איננו מבקשים לרכוש לנו כרטיס לחברה הישראלית. רוב פעילותה של "במעגלי צדק" נעשית בראש ובראשונה בתוך הציבור הציוני דתי, ושם אין קבוצת הרבנים זוכה בכרטיס כניסה כי אם לעתים בכרטיס אדום בסגנונו של נדב שנרב. אם יש כרטיס שאנו מבקשים לרכוש הרי הוא שניים במחיר אחד: כרטיס לעולם הבא מתוך אמונה עמוקה כי עשיית צדק בעולמנו יפתחו לנו את השערים שם, ונשכון שם יחד עם ההולכים בדרכיו של אברהם אבינו עליו ד' ששמר דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, וכרטיס שיאפשר לנו לעלות על יצוענו בתחושה שהשלמנו את עמל יומנו בלי להתעורר בלילה שטופי זיעה מהידיעה שאנו חיים בחברה שאינה צודקת, ושמזניחה את חובתה כלפי המרכיבים השונים של חברה זו. הזנחת העורף במלחמת לבנון השניה היא פגיעה חמורה בסדרי שלטון מאקרו כלכליים ביחס המתמיד לפריפרייה בו אני עוסק שנים רבות, ולא כפי שנדב מתאר בדברים שהם על גבול הרשעות - כפופוליזם וכ"פוטו אופ" לשני הצדדים. כשם שלרבנים אסור להתבטא על כלכלה בבורות כך אסור להתבטא על הרבנים בבורות, ועל נדב ליטול קורה מבין עיניו במעשהו זה. אדרבא, ישיג קודם לכתיבתו את תמליל דבריי השבוע בפתיחת שנת לימודים נוספת במכללה לביטחון לאומי לנוער ולאחר מכן יכתוב על תחומי העיסוק, הליכה לשמאל המרכסיסטי וכהנה וכהנה. אדרבא, יבחן נדב את מפגשי הרבנים עם נציב שרות המדינה על נגישות המערכת הציבורית גם למי שלא הוסמך על ידי הגילדה האקדמית ואז יבחן שוב את דבריו. אדרבא, יבוא נדב ויבחן את התפישה המערכתית של הנגשת בתי הספר לאנשים עם מוגבליות לא כמעשה חסד חד פעמי של "שוק פורים" אלא בדרך בה הדברים נעשים בהנהגתו של הרב שי פירון הי"ו במוסדות ישורון, ואז יבחן את דבריו מחדש. אדגיש שוב כי אין מדובר בחסד (שגם לו יש מקום, ועל כך בהמשך), אלא בתפישה חברתית מערכתית כוללת, ובעיצוב מדיניות כלל ישראלית שמדינה שלמה צריכה ויכולה להתנהל לאורה לאור אותם שיקולים בדיוק שעסק בהם נדב בדבריו.


עד כה עסקנו בשאלת המוטיבציה ושאלת תחומי העיסוק ונקודת המוצא. לו היו העובדות כפי שצייר היה מקום לביקורתו. עתה שאין קשר בין מה שתיאר לבין העובדות, לפחות לגבי הרבנים הקשורים ב"במעגלי צדק" ותנועות צדק אחרות אין אלא לומר שהוא חטא באותו חטא שהוא יוצא נגדו - חטא הבורות וצרות המוחין.


 


רק עתה ניתן להיכנס לעובי הקורה ולדון בשאלת המדיניות הכלכלית ה"יהודית". אולי יהיה הדבר מפתיע אולם יסוד ההלכה הוא "שלך קודם לשל אחרים". ההלכה מכירה ברכושו הפרטי של האדם ברמות עילאיות, ומקרינה כתוצאה מתפישת יסוד זה אין ספור של הלכות מעשיות. אין אמירה קפיטליסטית גדולה מזו, ואין יסוד הלכתי משמעותי יותר בדיני ממונות מאשר זה. לא זו בלבד, אלא שהאתוס הסובב הלכה זו, והמדבר על חשיבות ההתפרנסות מעמל כפיים, על חשיבות החברה היצרנית, על שבחי עושרו של האדם (בשים לב למספר הפסוקים בתורה העוסקת בעושרם של האבות עליהם השלום ודמויות אחרות, ובתיאור טוב ארץ ישראל) ועל עניינים אחרים הקשורים בכך מלמד כי אכן אין מדובר בהקמת של חברת מסכנים הנשענים על הציבור. המשנה במסכת פאה מדברת בחריפות שאינה מצויה על ההישענות על הציבור כשאין צורך ממשי, והגמרא העוסקת בשאלת תכנון הילודה מתייחסת גם לשיקול הציבורי בדבריה. מכאן יש לגזור גם מדיניות מקיפה הרבה יותר - לא רק את דמותו של האדם אלא גם את דמות המדינה המתנהלת לאור עקרונות יסוד כלכליים אלה.


חידושה של התורה הוא שמדובר ב"קפיטליזם חברתי" המחייב את האדם שלא לראות את עצמו בלבד. זהו הקו המנחה העיקרי של תורת ישראל, ואין הוא מאיים על היהדות אלא מהווה את בשורתה העיקרית. עמדת רשב"י אכן לא אומצה - לא על ידי פוסקי ההלכה ולא על ידי התרבות הציונית דתית של החברה כולה. ההבדל הבסיסי בין המדיניות הכלכלית הכואבת הנוכחית אינו בשאלת האחריות לקיום העולם המערכתי, והעולם הרבני ברובו אינו מרכסיסטי כלל ועיקר. ר' שמעון שקאפ, בהקדמתו לספרו "שערי יושר" פיתח את משנת אהבת העצמי לשיאים לא יאומנו, ומשנתו הכלכלית ועמדות היסוד שלו ביחס אליה נובעים ממנה. על כן צודק נדב כי הנושא העיקרי אינו החסד כי אם המיסים וחלוקתם הצודקת, קביעת תקציב המדינה וגודל הגירעון, היחס בין הריבית הצמיחה ושער החליפין וחשיבות יציבות המשק ועניינים שונים הנוגעים לכך. אין משנה כלכלית מתאימה יותר לעולמה של תורה מאשר זו המבוססת על החתירה הפרטית של כל אדם למיצוי מקסימום של כישרונותיו ויכולותיו.


ברם, גם באלה יש משמעות עמוקה מאוד לעמדת הרבנים. יש קפיטליזם גס ואטום ויש קפיטליזם מעצים ותובעני; יש קפיטליזם המטפח קשרי הון שלטון ועיתון ויש קפיטליזם מוסרי יותר הן מכוחו של חינוך ותרבות והן מכוחה של רגולציה מסודרת; יש קפיטליזם המודד את השגיו במושגי צמיחה יציבות ושער החליפין, ויש קפיטליזם המודד את השגיו גם בשאלת הפערים הכלכליים, שהם גם בלתי מוסריים ולאמתו של דבר גם בלתי כלכליים. יש קפיטליזם השם את לבו בעיקר להישגי המאקרו ויש קפיטליזם הרואה ככישלון מר את העובדה שאחוז האבטלה עולה ושאין לו פיתרון דווקא לתעשיות הנמוכות והמסורתיות. זה מקומם של הרבנים, החוברים ובצדק אל אנשים רחבי דעה ובעלי השפעה במשק  ותרים יחד עימם אחר הדרכים לפעול. לא זו בלבד אלא שתפקידם של הרבנים להזכיר כי מיצוי כישרונות אינו כלכלי בלבד כי אם גם רוחני ומדותי; תפקידם של רבנים הוא להעמיד אתגרים נוספים מאשר השאלה הכלכלית בלבד, ואכן גם לומר שלא רק המעמד הכלכלי של האדם קובע את הצלחתו בעולם הזה. זו מציאות מורכבת מאוד, שאיני מבין מפני מה נדב שנרב מכנה אותה במילות גנאי, לועג לה ובז לה, ורואה אותה כדבר מה המנוגד לעולמו היסודי של הרב בישראל. זה גם המקום המביא את הרב למרכז ההוויה הישראלית, ששם צריך להיות מקומו, ולא אל השוליים. מדובר אפוא בתפקיד כפול: הן זה הפונה לחברה הישראלית ומשתתף בעיצוב פניה היותר צודקים, והן זה הפונה אל הקהל הדתי ומשפיע על התפישות הדתיות: בצד האמרה כי ייעודו של האדם בעולם הזה הוא להיות דבק בא-לוהים מלמדים הרבנים כי לא פחות מכך ייעודו הוא לעצב עולם מתוקן יותר במישור הצדק החברתי, ולא זו בלבד אלא שמדברי חכמים עולה שהצדק החברתי הוא הוא הקיום של "ולדבקה בו".


שכן בשני מסלולים יש ללכת כדי להתמודד עם הרוע האנושי העלול להתפרץ דווקא מכוח "חייך קודמים" ודווקא בשל מדיניות בסיסית של הפחתת התערבות ממשלתית - חינוך האדם והעצמתו המוסרית מחד גיסא ומערכת רגולציה המסדירה הסדרים שונים מכוחה של העוצמה המדינית מאידך גיסא. על כן אנו משקיעים את עיקר חיינו בעיצוב דמות האדם ופיתוחו כפי שקבע בצדק נדב בדבריו, ובד בבד בהגבלות מסגרתיות שונות גם על העולם הקפיטליסטי ובדאגה שתהיה חלוקת צודקת של ההון ושל הקרקע, בשאלות מורכבות של רגולציה בעידן של הפרטה ובכל התחומים המשמעותיים ביותר להווייתנו. תורת ישראל אכן צופה לא רק לבסיס היסודי של "חייך קודמים" אלא גם לחובת ההרחבה של דמות האדם לצדדים נוספים הקיימים בו. הרעיון של העברת המוקד מהמסגרת אל דמות האדם וחינוכו הוא רעיון יסודי נכון מאוד שצריך לאמץ בהרבה מאוד תחומים אחרים, ורק ארמוז בדבריי לתחום הצניעות, שגם בו אנו לוקים בניסיון מתמיד להעמידו על המסגרת ולא על חינוך האדם ויכולתו להתמודד עם העולם הקיים.


 


קודם לסיום דבריי לא אניח את מקומו העצום של החסד המפנק והמלטף. אכן, החסד משטח לעיתים את דמות האדם המקבלו, והחסד מונע פעמים רבות יציאה לעבודה. ברם, צריך להיזהר מלהשמיט את הקרקע תחת רגלי האנשים תוך כדי החתירה המתמדת לצדק. רבנים מקדישים חלק ניכר מזמנם, ובצדק, לחסד האנושי הפשוט כלפי בני אדם שלא מצליחים להיות שותפים בכל אותן משימות גדולות. שאלות אלו שרבנים עוסקים בהם במקביל לעיסוקם במערכות הכלליות, ועושים זאת במסירות נפש ובתביעות עצמיות מהם וממשפחתם, הן שאלות קיום עמוקות לא פחות מאשר השאלות הרות הגורל בהן טפלנו לעיל. אין דבר מה חשוב לאדם יותר משלום הבית השורר בביתו, ואין דבר מה שהולך בצידי הדרך הכלכלית זקוק לו יותר מאשר אישור מרב לאסוף תרומות בישוב. רבנים יודעים את אומנות הזהירות שלא להילחם את מלחמות החברה ולעצב את פני הכלל על חשבון חריף המוגש למי שלא מצליח או למי שכבר כשל. הם מעניקים לו את התמיכה לה הוא זקוק, גם אם היא נוגדת את הכללים המערכתיים בהם הם עוסקים. אחת הרעות הגדולות של העולם המערכתי שנדב מדבר בשבחו הוא הבדידות האישית של שני אדם, איבוד הסולידריות, מבצעי החסד  המדומים של ערוץ 2 ועוד עניינים שונים כאלה. האל נא נשמיט את מקום החסד מעולמנו בשעה שאנו בונים את העולם המתוקן יותר.


אשרי הרבנים העוסקים בכך. אשרי אנשי "במעגלי צדק" ותנועות צדק אחרות שאינם נופלים בבורות משני הצדדים - מדיניות פרטנית מחד גיסא והתפעמות מוגזמת מקפיטליזם אטום מאידך גיסא, וגם אינם מונעים את ידיהם מענייני חסד רבים. זו אכן דמותו של רב בישראל, ולא מה שעולה מכתב הפלסתר שנכתב עליהם במאמרו של נדב שנרב.


פורסם בעלון נקודה


 


 


 


 


 

 

 

בית המדרש