ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עונת הכינוסים

ע"י: הרב יובל שרלו

קריאה לאחדות בעולם רעיוני אין פירושה חס ושלום שכולם מסכימים. פירושה שהם מתכנסים כ"בעלי אסופות" וקוראים לציבור כולו לעשות אזניהם כאפרכסת.הרב שרלו קורא ליצור כינוס מאוחד לכל זרמי המחשבה הציונים דתיים


"עונת הכינוסים" בעיצומה. המעיין בעיתונות המופנית לציבור הדתי לגווניה השונים, באתרי האינטרנט, בדפי פרשת שבוע ובכל מקום אחר אינו יכול להישאר אדיש מול הריבוי העצום של הכינוסים הרוחניים והלימודיים המופיעים בהם. גם לאחר ניכוי מנת הציניות האוטומטית בעוסקת ב"תורת הגמול" (ההנחה השגויה כי רוב המורים הבאים לכינוסים אלה עושים זאת רק בשל גמול ההשתלמות), או האשמת העסוקים בכינוסים אלה שהם פועלים שלא לשמה, ורצונם בהאדרת שמם בלבד, לא ניתן להתעלם מהעובדה המדהימה: העובדה שרבים רבים באים לכינוסים רעיוניים, שברובם אין גימיקים ואין עטיפות צבעוניות, אלא עיסוק בנושא רוחני וערכי, משפחתי או לאומי, היסטורי או עכשווי.


אשרינו. מדובר באחד השיאים העמוקים ביותר של התרבות הישראלית. כשאנו אומרים "תרבות" אנו מתכוונים בדרך כלל לתרבות הפונה לדמיון - בין אם מדובר בספרות, בין אדם מדובר באומנות פלסטית ובין אם מדובר בקולנוע ותיאטרון - הפניה היא לצדדים החזותיים, לחושים ולהתססת הדמיון הפנימי, השותף ביצירת עולם ייחודי שנברא במוחו של היוצר ומעורר בשותפים בחוויה התרבותית עולמות פנימיים רגשיים. כינוסים אלה מטמיעים בנו שוב את העובדה כי בד בבד עם חשיבותה המרובה של התרבות הדמיונית ישנה תרבות מקבילה: תרבות אינטלקטואלית, הפונה לעולמו השכלי של האדם. לא זו בלבד, אלא שהיא אינה מצמצמת את עצמה לחוויה בלבד, היא פונה גם לעולם התיקון והשינוי, והיא מבקשת לחולל באדם התנהגות אחרת, בשדות רחבים של קיום. חלק מהכינוסים פונים לעשיית האדם מוסרי יותר, חלק עוסקים ביכולת להיות איש משפחה משמעותי יותר, חלק פונים אל ההיבטים הלאומיים של הקיום, וחלק מעצימים פשוט את תלמוד התורה של האדם. כינוסים אלה הם חלק מפאר אופייה של הציונות הדתית, שעולמות אלה הם חלק מתרבותה ומהדרך בה היא חיה את ימי החופש שלה.  כינוסים רבים קיימים במדינת ישראל גם בלי הציונות הדתית, אולם אף לא אחד מהם מכנס "עמך" בסדרי גודל שכאלה, שאין זה מקצועו אלא הוא מבקש דעת.


פריצת הדרך המשמעותית כל כך מבקשת כבר את המשכה. הצעדים הבאים החשובים כל כך הם הרחבת קהל היעד של המשתתפים בכינוסים אלה למעגלים מקיפים הרבה יותר. המעגל הטבעי הוא הרחבת המשתתפים מתוך הציונות הדתית, והעצמת הכוחות הפנימיים השותפים בנושאים אלה. המעגל היותר רחב הוא הפניה אל הציבור המסורתי והחילוני, ויצירת מערכת שלמה של אירועים המאפשרים להטמיע באומה הישראלית כולה גם את תרבות ההמונים הפונה ללימוד, להעמקה ולעולם התיקון. אפשר שהדבר מחייב אופי אחר של התכנסות לימודית, והתפאורה צריכה להיות שונה, אולם השליחות הגדולה של השפעה על התרבות הישראלית במובן הרחב אינה יכולה להותיר אותנו אדישים לניסיון הזה. לפני שנים ייסדה קבוצת חברים - אנו קבוצת רבנים מהציונות הדתית ואנשי רוח ותקשורת מהעולם המסורתי והחילוני - את פסטיבל כפר בלום ליהדות בגלגולו הראשון. בעשייתנו זו הייתה פריצת דרך מסוימת, המלמדת על האפשרויות ועל הפוטנציאל, כמו גם על המחיר ועל האופי. הדבר מלמד על האפשרויות הרבות הטמונות בכך, ועל קו המחשבה אליו ניתן ללכת.


עניין נוסף קשור בקולות האחדות החשובים כל כך הנשמעים במחננו. בראשית דרכם של הכינוסים היה אפשר לראות "הצלבת" מרצים ורבנים בין כינוס לכינוס. כיום - הדבר נדיר כל כך, ואפשר לומר שפשוט לא קיים: לא נמצא מרצה המלמד גם ב"קולך" וגם ב"בבניין שלם", גם בכינוס התנ"ך בגוש וגם במהו"ת, גם ב"במעגלי צדק" וגם במכון מאיר (אולי כינוס "צהר" הוא חריג מסוים, אך גם שם לא מלא). אחדות פוליטית יונקת מעולם רוחני עמוק, שאף שהוא נמצא במחלוקת עמוקה ומבורכת, הוא מקיים אותו בדרך הראויה בין תלמידי ותלמידות חכמים. קריאה לאחדות בעולם רעיוני אין פירושה חס ושלום שכולם מסכימים. פירושה שהם מתכנסים כ"בעלי אסופות" וקוראים לציבור כולו לעשות אזניהם כאפרכסת, ולשמוע את דברי המחייבים ודברי המזכים, דברי האוסרים ודברי המתירים, דברי המחייבים ודברי המזכים.


המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון'

 

 

בית המדרש