ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הקומה המלאה

ע"י: הרב יובל שרלו

בשבוע הקרוב נעלה שאלות מהספר רשו"ת הציבור שעוסקות בחורבן וגאולה.זהו פרק המבוא הפותח חלק זה בספר


משעה שנפסקה ההלכה האוסרת על עליית יהודים לכל שטחי הר הבית בזמננו, נחרץ סדק שהלך והתפתח לכדי מרחק נורא בין עם ישראל לבין מקום הקודש. פסק זה אינו הכרחי כלל וכלל - ניתן לסמן גבולות עלייה בזמן הזה, וניתן להתיר כניסה כהלכה (לאחר טבילה, בדרכים הנאותות וכדו') לשטחים נרחבים במתחם הר הבית. עלייה זו הייתה מקשרת את האומה למקורה ולציפייה להתחדשות הקודש, והיה בה קיום חלקי של מצוות "לשכנו תדרשו ובאת שמה". אוסרי העלייה ביקשו לשמור על קדושת המקום, והעדיפו את ההרחקה המוחלטת על פני עלייה בטהרה, כדי לחזק את יסוד הקודש. ברם, סכנה גדולה אורבת לקדושה היתרה - סכנת ההתרחקות מן החיים. עתה אנו חוזים כיצד מתעמקת ונקבעת בתודעה הציבורית העובדה שהר הבית הוא מקומם של הערבים, ואילו ליהודים נותר הכותל. מה שאירע במלחמת ששת הימים - העובדה שהר הבית היווה מסלול קיצור לריצה לכיוון הכותל - הולך ונקבע בתודעת הציבור.


כיצד אפוא מחזקים מחדש את הציפייה למקום הקודש וכיצד נקשרים ליסוד העליון ש"ירושלים עיר הקודש" היא אבן הפינה של קיומנו במציאות? שתי דרכים עומדות בפנינו. ראשונה בהן היא עשיית כל שניתן כדי לבטא ציפייה זו. אחת מדרכים אלה היא העתקת המקום בו אנו עומדים בתפילה לריבונו של עולם, לכיוון פתחי השערים. המקורות הקדומים ואיגרות הראשונים מלמדים כי לא הכותל המערבי היה מקום התפילה, כי אם פתחי השערים. בתפילה ובתחנונים אל מול שערי הר הבית אנו מבטאים כי אין אנו מסתפקים בקיר המערבי של ההר, כי אם אנו כוספים להיכנס פנימה ולהיראות לפני ה'. התפילה כנגד השער כוללת בתוכה את כל מה שמעבר לשערים אלו.


יבורכו אף אלה שהגו, יזמו וביצעו את סיבובי השערים. בכל ערב ראש חודש סובבים אלפי יהודים את הר הבית דרך פתחי השערים, ומבטאים בכך את הכמיהה והציפייה לעולם פנימי יותר. מרעיון של קומץ אנשים, הולכת ומתרחבת קבוצת סובבי השערים, וקושרת מחדש את הציבור עם הר הבית. ביום ירושלים זה צריכה להתרחב הקבוצה, והציבור כולו נקרא ליטול חלק במשימת קודש זו. ככל שירבו ההולכים סביב הר הבית כן יתעצמו הכמיהה והכיסופים אל המקום, וזו התשתית הרוחנית ההכרחית לבניינו, שכן אין ירושלים נבנית ללא שיכספו לה תכלית הכוסף.


דרך שנייה, המשלימה את הראשונה, ואין שתי הדרכים יכולות להתקיים זו ללא זו, היא הטמעת ההכרה בדבר המקום בו יש להתחיל את בניין הקודש. נביאי ישראל לימדונו כי העולה להר ה' צריך לעמוד באמות מידה מוסריות קודם שהוא בא בהר: "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו - נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה". מזמור זה מהווה המשך לדברי הנביאים, אשר שבו ושיננו לעם ישראל מהו יסוד הקודש. נביאים אלו קראו לעם ישראל להקדים להקרבת הקורבנות ולבניין ירושלים את התיקון המוסרי והחברתי. אדני בית המקדש אינם נבנים אלא כאשר הם נטועים במדינה כולה. במקום בו דנים דין יתום ואלמנה, עושים מעשי צדקה וחסד, חיים בצניעות, ומתקדמים בשמירת נקיות הכפיים וטוהר הלב - בונים את ירושלים. שכן ירושלים אינה עוד נקודה במפת ההתיישבות של האומה, כי אם ראש הפסגה. קודקוד הפירמידה מושתת על השורות התחתונות, ושורות אלו הן ההתנהגות המוסרית החברתית. הצירוף של סיבוב השערים בירושלים ותיקון פני החברה במדינה כולה הוא שתי הרגליים עליהן הולכת ונבנית הקומה המלאה כולה.


פורסם ב"שבתון", אייר תשס"ג

 

 

בית המדרש