ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ההלכה כגוף שמתלבש בו תוכן פנימי

ע"י: הרב יובל שרלו

זוהי הנחת היסוד השלישית שמציין הרב יובל שרלו בספרו ´תורת ארץ ישראל´ כחלק ממכלול ההנחות של הראי"ה קוק בדברו על תורת ארץ ישראל


לעיון בפרקים הקודמים של הספר


ג.   ההלכה כגוף שמתלבש בו תוכן פנימי


מושא הלימוד המרכזי בתורה שבעל פה הוא ההלכה. אין אנו יודעים את דרכי לימוד התורה מיום נתינתה ועד לרישומה בכתב, בשלהי ימי הבית השני. בין הראשונים יש הסוברים כי בימים קדומים התרכז לימוד התורה דווקא בחובות הלב ויסודות האמונה. דוגמה לדבר מצויה במשנת ר' בחיי אבן פקודה. לפי דבריו, הסנהדרין עסקה בעיקר בנושאי 'חובות הלבבות', והייתה פונה לענייני הלכה רק בשעה שאלו נזקקים היו לעלות על שולחנה‎[1]. ומשנסתיימו הייתה הסנהדרין עומדת למניין, ושבה לעיסוק הרעיוני.  עיסוק רעיוני זה איננו לימוד בלבד, אלא בירור דרכי המוסר וחובות הלבבות, תוך עמל להשיג את ניקיון הכפיים והנפש הראויים. דבריו אינם מובאים כתיאור היסטורי בלבד. עולה מהם קריאה להשבת מבנה זה לקדמותו, תוך מיקוד העיסוק בתורה בתחומים הרוחניים הפנימיים[2]. אמנם, אף על פי שהייתה לעמדתו השפעה של ממש[3], הלך התחום ההלכתי ותפש את המקום המרכזי בלימוד תורה, ובמקרים קיצוניים את המקום הבלעדי. לימוד זה לבש צורה ופשט צורה. בדורות מאוחרים יותר, ייחדו הישיבות הליטאיות הקלאסיות את רוב יומם לעיסוק בתלמוד בבלי, אף שגם שם למדו תנ"ך וקבלה[4]. הרב קוק לא ראה בלימוד תורת ארץ ישראל לימוד הדוחה את רגלי ההלכה, ובא. אדרבא, חלק ניכר מתלמודה של ארץ ישראל מכוון לדרכי הלכה, ולניסיון האיחוד בינה לבין האגדה. אמנם, כדי לראות איחוד זה כיעד מרכזי בהתחדשות התורה בארץ ישראל, צריך להאמין כי רבדים אלה אכן קיימים בהלכה עצמה. לא ניתן לדבר על תורה המקשרת הלכה ואגדה ועל השפעת הנבואה בלימוד ההלכה, בלא הקביעה שגם ההלכה עצמה בעלת נשמה פנימית ולבוש חיצוני.


דרך משל, סוגיית העיסוק בטעמי מצוות והלכות. חלק ניכר של סוגיה זו נוגע בצדדים חיצוניים לה - יכולת האדם לחדור את המחשבה האלוקית, ההיתר או האיסור לתור אחר טעם מובן לשכל האנושי, הסכנות הכרוכות בכך, המגבלות על האדם הלומד טעמי מצוות וכדו'. אולם העניין העיקרי בסוגיה זו הוא עצם ההנחה כי למצוות יש טעם[5]. נושא זה נוגע ביחס שבין פנימיות התורה לבין לבושה החיצוני. אנו כוללים במונח 'מצוות' בהקשר זה, הרבה מעבר למעשה המצוות כשלעצמו. גם דיני נזיקין ופרשת טומאות וטהרות הן מצוות, וחלק מהסוגיות המובהקות בדיני ממונות מושתתות על מצוות ועל דיני דאורייתא מסוגים שונים. בתוך הגדרה זו מצוי יחס בסיסי בין תוכן פנימי לבין הופעה חיצונית.


הרב קוק עסק הרבה ביחס בין נשמת המצווה לגופה. דבריו מתבססים, לפי דברי הרב צבי יהודה זצ"ל, על דברי הזוהר בריש פרשת בהעלותך:


"...ת"ח אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר. חשיבו דההוא לבושא גופא. חשיבותא דגופא נשמתא. כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה. האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא. טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא".


תרגום: "בוא וראה, יש לבוש הנראה לכל, ואלו הטיפשים כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יותר, ודנים אותו על פי לבושו ההדור. וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו. כעין זה היא התורה. יש לה גוף, והוא מצוות התורה הנקראות גופי תורה, גוף הזה מתלבש בלבושים שהם ספורים של עולם הזה, הטיפשים שבעולם אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא סיפור התורה, ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת לבוש ההוא... (תרגום הסולם, בהעלותך, סעיפים סא-סב).


הרב קוק לא הלך בביאור קיום המצוות אחר דרכו של ספר החינוך בלבד. משנתו של בעל ספר החינוך ידועה בעיקר מדבריו במצווה טז, 'שלא לשבור עצם מן הפסח': "...דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב. ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות...". הרב לא שלל את היסוד החינוכי במצוות, וכדרכו מצא אף לו מקום להתגדר בו[6]. הוא אף הכיר ביחסי הגומלין בין המחשבה והמעשה: "המעשים מדברים הם בתוך הנשמה. כל פעולה שהיא משתלשלת אחרי השתלשלויות רבות מהטוב מהקדש, כשם שהיא נובעת ממקור הקדש, שהמציאות של הקדש גרמה לה את הויתה, את התגלותה אל הפעל....ככה בהיותה כבר יוצאה אל הפעל היא משיבה את האור לשרשה, היא מכה את הגלים לאחור ומרחבת היא את פעלת הקדש ומגדלתה ממטה למעלה. והוא הדין להיפך, כל פעולה שמקורה משחת, כשם שהמקור הטמא הוא מחוללה כך היא מגלה את חלאתה בתוכיות הרוח העושה אותה..." ('אורות התשובה' ו, ו).


אולם זוהי השפעה משנית של המצוות על הלבבות. מהותם העיקרית של המצוות וההלכות, הדינים והמשפטים, הוא כלבוש חיצוני לתוכן פנימי: "האורה הכללית, שברוממותה ועוזה הננו מוצאים אותה בהגיונות עילאים, בחכמת האלוקות, בהסתכלות רוחנית בהוד הישר והצדק, בעז הגבורה והיופי, הכל הוא מפוזר בשעורים קטנים בכל מלוא העולם כולו, בכל הצדדים המעשיים" ('אורות המצוות' בתוך: 'באורו', עמ' 13). במקומות רבים מתאר הרב קוק את המצוות כביטוי מעשי למהות פנימית. כוונתן העיקרית של המצוות היא לבטא עולם עמוק מהן, ואילו המימד של יצירת האישיות ובניינה הוא מימד משני.


לתפישה זו השלכות רבות בתחום העיסוק בטעמי מצוות, ביחס בין מעשה המצווה לכוונתה ובביאור מקומן של המצוות בשיעור הקומה המלא של האדם מישראל. ההתייחסות מועתקת מהמעשה אל הכוונה, מהחוץ אל הפנים, ולמשקל יראת השמים מול מעשה המצוות. אולם, המשמעות העיקרית לענייננו, היא ההשפעה על דרכי הלימוד ועל תכליתו. והתכלית אכן היא - החוט המקשר בין אלה לאלה. אין לימוד התורה מסתפק במעשה ההלכה בלבד. הוא מבקש לראות מהלך שלם, ממעמקי השורש הפנימי עד הסעיף האחרון בביטוי ההלכתי. להלן נטען כי אין מדובר במתודה ביאורית בלבד, אלא בראייה שונה של התורה בכללותה. אחד הסימנים המובהקים לדרך זו מצא הרב דווקא בכפירה. על פיה נתבאר במשנתו כי אחת הסיבות לכפירה היא דרישת הקשר בין הפרטים לכללים, וכשזו לא באה על סיפוקה הִבכירה הכפירה. כפירה זו גופא היא מן האותות המובהקים לקיומו של קשר בין תוכן המצווה להופעתה. ובכך נתבארה על פי הרב הכפירה כאינדיקציה המלמדת, כי זו אכן דמות התורה הנתבעת. מקור הידיעה בדבר המבנה הכולל מצוי בתורת הסוד, בחיבור שבין טעם המצווה להוראתה החיצונית, במשקל הניתן לכוונה הפנימית על ידי בעלי המחשבה הפנימית הממשיכים את דרכה של הנבואה, ובאפיון הדמויות המחברות בין תפישתם הפנימית לדרכם ההלכתית.


תורת ארץ ישראל מתבססת על הנחה זו ומחפשת אחריה. כל קישור, כל תאור מהלך כולל, וכל חיבור פרטים וכללים, הוא שלב בגאולתה של תורה, ובחשיפת המעיין הפנימי המתגלה בדרכה של ההלכה. כך באר הרב הדרי את משנת הראי"ה:


"...ההלכה היא הפיכת עולם רוחני פורח באוויר, הבנוי מיסודות אידיאליים, למעשה גביש של עולם אידיאי, של עולם רעיונות פורחים באוויר, שמצא לו גיבוש במעשה שהוצק במסגרת ההלכה, ובלשונו של הרב, "התמצית המעשית חובקת היא בנקודתה האחת היותר קטנה המוני המונים של אידיאלים והגיונות רחבים, המכשירים אותם בעולם ובחיים. וכשהיא נפגמת ניטל החוסן של כל האידיאלים הרחבים במלוא עולם"  ('אורות התשובה' יב, ו), ...הרב ניסה להקיש מעולם הפיסיקה, לפי הנתונים שהיו בימיו. באטום אחד, ממשי, שאתה יכול לחוש אותו, יש מליונים קוביקים של אויריריות. אתה יכול לפוצץ אותם, אתה יכול לפזר אותם, אתה יכול לכנס אותם. כשאתה מכניס מליונים של דברים אוירירים כאלה נוצר המעשה הגשמי. כשאתה מכנס כמויות אדירות של אידיאות נוצרת ההלכה"[7].


מתוך הספר 'תורת ארץ ישראל' שכתב הרב שרלו,הספר אזל מהשוק




[1]. "...התחקתי על עקבות דור הישרים שקדמונו, ומצאתי במה שנמסר לנו עליהם כי התעסקותם במצוות שהן חובתם המיוחדות להם עצמם הייתה יותר גדולה וחמורה מהתעסקותם בפרטי הדינים המשפטיים וקושיות השאלות הנדירות, ושהשתדלותם הייתה בכללי הדינים ויסודי המותר והאסור, ואחר כך היו מפנים את עיונם והתעסקותם בטיהור מעשיהם וחובות ליבותיהם..." (מהדורת הרב קאפח, עמ' כח).


[2]. "...לכן התברר לי כי עיקר המעשים שבהם נדרוש את רצון ד' יתרומם ויתהדר מבוססים על טוהר הלבבות וניקיון המצפון..." (שם עמ' כט). אף כאן אין מדובר בלימוד במובנו האינטלקטואלי, אלא בהעמדת מוקד העיסוק הרוחני על בסיס המוסר.


[3]. ראה: פרופ' יוסף דן, 'ספרות המוסר והדרוש', הוצאת כתר, ירושלים, 1975, עמ' 57: "...ספר חובות הלבבות ביסס את מגמת ההפנמה בחיי הדת היהודיים. באמצעותו, דרך משל, הייתה התשובה הפנימית, הספירטואלית, כפי שהציגה רס"ג באמונות ודעות, לנחלת ציבור רחב, מחוץ לחוגי המשכילים הפילוסופיים. החשיבה השלימה שר' בחיי הקדיש בספרו לעניין התשובה, הייתה הראשית להיווצרות ספרות מיוחדת על נושא זה במסגרת ספרות המוסר...".


[4]. ראה: שאול שטמפפר, 'הישיבה הליטאית בהתהוותה', הוצאת מרכז זלמן שזר', ירושלים, תשנ"ה, עמ' 48: "...גם ללימוד תנ"ך וקבלה היה מקום חשוב בישיבה. ר' חיים (=מוולוזי'ן) בעצמו לימד את בני העיר שיעור יומי בפרשת השבוע, וגם בני הישיבה באו לשמוע את רבם. בשבת לימד ר' חיים שיעור בפרקי אבות. לא היו שיעורים בקבלה או בתורת הסוד, והתלמידים המעונינים בכך למדו נושאים אלה באופן פרטי...". הבדלים רבים בתוכנית הלימודים בין הישיבות השונות אינם סותרים את הקביעה כי בכל הישיבות עמד לימוד הצד ההלכתי בתורה, דרך התלמוד הבבלי, במוקד הלימוד.


יש להדגיש כי מול עיני הרב קוק עמדו הישיבות האירופאיות בלבד. אין הרב קוק מכיר את תלמוד התורה בארצות המזרח, אלא מצדו ההלכתי בלבד. הרב קוק מגדיר לימוד זה כלימוד שעיקר עניינו הוא 'הסידור' (ראה 'מאמרי הראי"ה עמ' 45-48). משקל לימודי תורת הסוד והקבלה אינו מופיע בכתביו בהיקף הנכון. לפיכך, תורת ארץ ישראל במשנתו מעוצבת באופן בולט בדרך חשיבה מערבית, אף על פי שהיא מכוונת לעולם תורני רחב הרבה.


   זו אחת הבעיות היסודיות במשנתו. תיאוריו את המתרחש בגלות מתאימים למאות האחרונות קודם תנועת ההשכלה ולאירופה בלבד. דברים רבים בכתביו אינם מכירים במתרחש בתור הזהב של יהדות ספרד ובלימודי תורת הסוד והאמונה בארצות המזרח. לפיכך, דמות הלימוד ה'גלותית' לוקה אף היא באי התייחסות לאלה.


[5]. הנחה זו לעצמה נתונה בויכוח. למן ימי חז"ל קיימת מגמה המתנגדת לנתינת טעם למצוות מסיבות הנוגעות בעצם מהותן של מצוות, ולא רק מסיבות החוששות מן התוצאות שנתינת טעמים אלו תביא. תורת הסוד אימצה חלקים מתפישה זו. מייצגה הבולט בגבול שבין הפילוסופיה לקבלה הוא המהר"ל מפראג: "...אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצוות שנתן ד' יתברך בשביל המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו..." ('תפארת ישראל', פרק ו). פרופ' הינמאן, בספרו 'טעמי המצוות בספרות ישראל', לא ייחס מקום לעיסוק במשניות אלו, ובהתנגדותן הנובעת מהבנה שונה של תוכן המצוות. מעניין גם לציין כי למרות הזיקה העמוקה של משנת הרב קוק למהר"ל מפראג, יחסו לנתינת טעם למצוות שונה בתכלית.


[6]. ראה לדוגמה: "...המטרה של כל המצוות כולן היא שיביאו את החיים כולם למדרגה היותר נעלה, למדרגה זו שראויים יהיו החיים להיות תכלית עצמית" ('עין אי"ה', שבת א, עמ' 73).


[7]. הרב ישעיהו הדרי, 'ההלכה בהגותו של הרא"יה קוק', בתוך: 'הגות והלכה', ירושלים, תשכ"ח, עמ' סג-סד.

 

 

בית המדרש