ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על החינוך לאור דרכו של הראי"ה

ע"י: הרב יובל שרלו

בדרכו של הרב קוק, אני מבקש להציע לדיון חזון חינוכי עיקרי, שיש בו כדי לשמש כמורה דרך למערכת החינוך. יש צורך בעדכון דבריו של הרב קוק דווקא בשל היותנו חלק מהעולם הפוסטמודרני ובכך יעסוק המאמר הבא

בעולם העסקי המערבי מקובל לטעון כי חברה כלכלית חייבת חזון. החזון צריך שיהיה קצר וברור, ויחלחל לכל רבדי החברה - ממועצת המנהלים והמנכ"ל ועד אחרון עובדי המנהלה והתחזוקה. מדובר בסיסמה קצרה, שפעמים אורכה אינו מעיד על תהליך הדיון העמוק והרחב שהושקע בה, ועל השפעתה המשמעותית על המערכת כולה. כאשר מצליחים לנסח חזון אפקטיבי, משמעותי, שיש בו חזון מחד גיסא ומערכת פעולות ריאלית מאידך גיסא - הוא אכן מצליח לרכז את המאמצים הנדרשים למימושו.


ניתן לטעון כי קו חשיבה זה אינו אפקטיבי בשעה שאנו דנים במערכת החינוך - לא זו בלבד שבמערכת כלכלית לא ניתן לדבר על חזון אחד, אלא שבעוסקנו במערכת החינוך, המקיפה את כל דמותו של האדם, בוודאי שבלתי אפשרי להעמיד אותה על סיסמה אחת שתפענח את הצופן המיוחד של הניסיון לחנך את האדם. אף על פי כן, אפשר שלפחות כתרגיל מחשבתי הדבר יועיל מאוד. הרב קוק לדוגמה ניסח זאת כך: "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר" (איגרות הראי"ה קע). למעשה מדובר בהעמדת חזון מיוחד במינו למערכת החינוך: ישרות האדם והיותו טוב היא הגדרת המטרה. ברם, אפשר שמטרה זו אינה כוללת מספיק, שכן אין היא מקיפה את כל כישרונות האדם, והיא עלולה להמעיט בחשיבות פיתוח תחומים אחרים באישיות, כמו גם זלזול בגופי ידע וכדו'. מאידך גיסא, יש בה בשורה אמיתית, שכן היא מעמידה את עיקר החינוך על דמותו של האדם. בדרכו של הרב קוק, אני מבקש להציע לדיון חזון חינוכי עיקרי, שיש בו כדי לשמש כמורה דרך למערכת החינוך. יש צורך בעדכון דבריו של הרב קוק דווקא בשל היותנו חלק מהעולם הפוסטמודרני:
"מטרת החינוך היא לפתח תלמידים ששאלתם העיקרית היא מה ראוי להיות ומה ראוי לעשות"


מה מיוחד בחזון זה ?


נתחיל במה שאין בו: חזון זה אינו קובע למתחנכים אצלנו מהו אותו דבר ראוי לעשותו. הוא אינו קובע הן בשל ההכרה שלנו שיש הרבה עניינים שראוי לעשות אותם, והן בשל הכרתנו העמוקה כי ביסודו של דבר החינוך הוא חינוך לבחירה החופשית של האדם. אנו מבקשים להניע בחזון זה את השאלה הראויה, שהיא זו שתחולל את השינוי הנדרש בחיים הפנימיים של כל אדם, והיא זו שתצית את אש החיפוש אחר הדרך הראויה.


אדם המוצת על ידי שאלה זו פונה אל מקומות עמוקים יותר. השאלה מה ראוי להיות מחייבת חקר פנימי בשאלה כיצד יודעים מה ראוי להיות ומהם הכלים שיש בידינו לענות על שאלה זו. שאלה זו עצמה חושפת אותו למקורות המידע השונים - בדיוק כפי שרבי סעדיה גאון פתח את תקופת הפילוסופיה העברית בהצבת שאלות אלו - והוא למד כי מקורות המידע שלו נעים ממקורות אלוקיים ותורניים ועד לעולמות קיומיים הקיימים בו. לא זו בלבד, אלא שהוא מונע לתור אחר ההיבטים השונים של ה"ראוי" - והוא למד על הבחינות השונות לאורן קובעים מהו "ראוי". הוא גם פונה להכיר את עצמו טוב יותר, שכן חלק מהתשובות על שאלת ה"ראוי" נוגעות להבאת הכוחות השונים שבתוכו לידי ביטוי, וכך הוא נדרש לעמוד על הכשרונות השונים שבו, ועל ההכרח לממש את הפוטנציאל הנשמתי והמעשי הנמצא בו.


אין יסוד רוחני המניע יותר מאשר שאלת קיום עמוקה. אם אנו עומדים בחזון זה תלמידינו יפסיקו להיגרר אחר מניעים אחרים - למן העצלות ועד ההיסחפות אחר תרבות ההמונים, ולמן הכניעה לשרלטנות ועד לאיון עצמי וביטול כוח המחשבה העצמית. אדם שואל אינו אדם נגרר - הוא אדם מועצם, התר בכל זמן אחר כל מה שיכול להיות תשובה לדבר. אמונתנו העמוקה היא שהתשובה שתלמידנו יגלו תכלול בתוכה את היותם טובים וישרים, את היותם בעלי תודעת שליחות לפחות לגבי עצמם, ואת היותם יוצרים בעולם האמונה שאנו חיים בתוכו. אדם השואל "מה ראוי" הוא אדם שאש פנימית בוערת בקרבו - הן כדי לחפש את התשובה הסובייקטיבית שלו לשאלה זו והן כדי לממש אותה, ובד בבד אין הוא נופל בסכנת הפונדמנטליזם האידיאולוגי המסוכן, שכן הוא מטמיע בתוכו את ההכרה כי גם זה שלידו שאל את אותה שאלה ואפשר שהוא יגיע לתשובות אחרות.


זהו השיח שאליו אנו צריכים לחתור; זהו השיח המעצים את ההתנהגות המוסרית לפי הכללים הראויים; זהו שיח המעצים את ההנעה לפעילות; זהו השיח שאינו מניח למחנכים להשתלט על עולמו של הלומד אצלם, כי אם לחבור אליו ולחפש ביחד אחר התשובה הנכונה; זהו השיח שיכול להפעיל את המערכת כולה, כי גם תחזוקת המוסד החינוכי תתנהל לאור שאלות "מה ראוי" ולא לאור "מה אפשר" בלבד; זהו השיח המממש יותר מכל את צלם אלוקים שבאדם.


פורסם בעלון של קולך שעסק בסוגיות החינוך


 


 


 


 

 

 

בית המדרש