ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ואל כליך לא תתן

ע"י: הרב יובל שרלו

אנו צריכים לטפח אפוא את שני הצדדים של המשוואה. הן את הצד המחייב את השכיר לנהוג באחריות ולא ליהנות שלא ברשות מרכושו של המעביד, ואת האנושיות של המעביד הצריך להטמיע בתוכו את ההכרה שיש דברים שלא ניתן לתבוע מעובדים, בשל חוסר האנושיות שבדבר. בין שני הקטבים האלה הולכת ומתפתחת שפה ישרה והגונה של יחסים בין עובדים ומעבידים.

 


רגישותה של ההלכה היהודית לגניבה וגזילה הרי היא מן המפורסמות. כלל ידוע הוא ש"דין פרוטה כדין מאה", וההלכה אוסרת באופן מוחלט כל שימוש שלא כדין בממונו של האחר. ההלכה פוסלת לעתים גם הסכמים שנעשו מראש בין שני אנשים, אם מדובר בהערכה כי ההתחייבות בהסכם לא נעשה בלב שלם. כך לדוגמה היא אוסרת על בני האדם להתערב על סכום כסף מסוים, בשל העובדה שהתערבות מעצם טבעה נעשית כאשר כל צד מניח כי הוא יזכה בה, ועל כן תשלום הכסף נעשה שלא מרצון חופשי מוחלט.


על רקע רגישות זו מוזר לקרוא בפרשת השבוע שלנו את הפסוקים הבאים: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן.  כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ". על פי פשוטו של מקרא נראה כי התורה מתירה לכל מי שנכנס לשדה חבירו לאכול קצת ענבים או לקטוף מעט מלילות ?! האמנם מותר להיכנס לזר להיכנס לשדה אדם אחר ולאכול לשובע ?!


התורה שבעל פה לימדה כי אין מדובר בהולכי רגל הבאים מהחוץ אלא בפועליו של האדם. הפרשן היסודי ביותר לתורה - רש"י - כותב: " כי תבא בכרם רעך - בפועל הכתוב מדבר", לאמור: אין מדובר אלא בשכיר שאתה מעסיק. לא זו בלבד אלא "שלא דברה תורה אלא בשעת הבציר בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית, אבל אם בא לעדור ולקשקש אינו אוכל", לאמור: ההיתר לאכול מפירות בעל הבית הוא רק לפועל העובד אצלו בבציר, אך אין היתר כללי ליהנות מרכושו של המעסיק.


גם כך יש בדברים חידוש גדול - לשני הצדדים. הראשון שבהם הוא לצד האיסור. פעמים רבות שכירים מרגישים כי מותר להם להשתמש ברכוש המעביד באופן חופשי, "כי בעצם הרווחים שלו הם תוצאה של העבודה שלנו". התורה אינה מכירה בכך כלל וכלל, ואינה מתירה לאף אדם ליהנות מרכושו של האחר ללא רשות. את הפירצה הזו של שימוש בטובות הנאה משרדיות, לקיחת ציוד הביתה וכדו' צריך לחסום, שכן רכושו של המעביד אינו הפקר.


מהצד השני, התורה מתחשבת בכך שלא ניתן לתבוע מאדם לעבוד בבציר ענבים ולא לאכול. כך ביאר זאת אחד מהפרשנים הקדמונים: "כי כיון שהוא מתעסק וטורח בפירותיו, אם לא היה לו אפשר לאכול בהיתר - יאכל באיסור, ולכך התיר כנפשך שבעך", לאמור: ישנן תביעות אותן לא ניתן לתבוע, ואף אם משהו יהיה אסור - לא ישמרו עליו. על כן, קבעה התורה גבולות מסוימים בתוכם מותר לשכיר ליהנות מרכושו של בעל הבית. מבחינה הלכתית משפטית טהורה הדבר מכוון רק לגידולי השדה ורק בשעת סהבציר, אולם הרעיון הוא רעיון נכון בכל התחומים.


אנו צריכים לטפח אפוא את שני הצדדים של המשוואה. הן את הצד המחייב את השכיר לנהוג באחריות ולא ליהנות שלא ברשות מרכושו של המעביד, ואת האנושיות של המעביד הצריך להטמיע בתוכו את ההכרה שיש דברים שלא ניתן לתבוע מעובדים, בשל חוסר האנושיות שבדבר. בין שני הקטבים האלה הולכת ומתפתחת שפה ישרה והגונה של יחסים בין עובדים ומעבידים.


המאמר מתפרסם בעלון 'עסקים ולומדים' שבהוצאת צוהר

 

 

בית המדרש