ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

דרכי תשובה למנהיג שסרח

ע"י: הרב יובל שרלו

אריה דרעי רוצה להנהיג את ירושלים,חיים רמון חזר לפוליטיקה,כיצד מנהיג שסרח יכול לשוב לעשייה ציבורית?מהם דרכי התשובה?על כך במאמר הבא

 


גם בפני איש ציבור שסרח חייבת להיות אפשרות תיקון ויכולת חזרה למעמדו. מובן הדבר כי הדבר תלוי גם בחומרת הכישלון, אולם ברמה העקרונית שערי תשובה ותיקון אינם יכולים להינעל: הם אינם יכולים להינעל כי הדבר מנוגד לחלוטין לאתוס החזרה בתשובה, שאינה נוגעת דלת בפני אדם; היא חייבת להיות כדי שלא לפגוע בזכות האדם, וכדי שלא להנציח את הכתם הרובץ על האדם; היא חייבת להיות גם בשל המשמעות הציבורית של אפשרות התיקון -  נעילת דלת בפני אפשרות התיקון תגרום להירתעות מנשיאה בתפקידים חשובים. חברה העורפת את ראשי הנכשלים, ואינה מציעה להם דרך תיקון, יוצרת גורמת לאנשים רבים שלא להתגייס לצורך יעדים חברתיים ולאומיים, בשל החשש שלהם מתהליך בלתי הפיך. מעבר לכך, במקום בו אין תהליך של תיקוני טעויות מתפתים המנהיגים לאמץ מדיניות של "שב ואל תעשה עדיף", כיוון שבמדיניות אקטיבית קל יותר לטעות ולהיכשל. למען החברה עולה אפוא שיש צורך לנסח קווים המאפשרים קבלת אחריות ותיקון.


ברם, כשם שבתשובה הנעשית בין אדם לא-לוהיו אין מדובר בחוויה שהיא מהשפה ולחוץ כי אם בתהליך פנימי עמוק, המלווה במעשים הנראים כלפי חוץ - נכון הדבר גם כאשר אנו עוסקים בשיבת איש ציבור למעמדו. על אף ההבדלים, ניתן לערוך אנלוגיה רחבה מחיי הפרט ותשובתו מול הקב"ה ובין חזרה לתפקיד ציבורי לאחר נפילה. מתוך שלל האנלוגיות ניתן להדגיש שלוש עיקריות:


א. כשם שתנאי יסודי לחזרה בתשובה מול הא-לוהים הוא הכרה בחטא והודאה בו, הדבר נכון גם מבחינה ציבורית. על איש הציבור שהורשע או נכשל לעמוד ביושר מול הציבור ולהודות בכישלונו, כתנאי יסודי לשיבתו למעמדו. המטרה אינה השפלתו של איש הציבור, אלא וודאות מוחלטת שהוא אכן מכיר בטעותו. כל עוד איש הציבור אינו עושה זאת, ועל אף שהורשע הוא מתחמק מהודאה מפורשת בכך - אי אפשר לדבר על שיבתו למעמדו הציבורי. אין מדובר בעונש המוטל עליו, כי אם בשמירת הציבור על אופיו של השרות הציבורי. הדבר נכון הן בכישלון שנידון בבית משפט ובין בכישלון ציבורי.


ב. תורת התשובה מחייבת את האדם ששב למעמדו להכיר בכך שעליו לשלם את מחיר חטאו. אין מדובר רק בענישה הפורמאלית, אלא בנכונות לשאת במחיר הטעות שהוא גרם או במחיר הנפילה. אחריותו של האדם אינה פוקעת גם לאחר שהוא קיבל את עונשו. אם אדם הפיץ לשון הרע על אחרים הוא חייב גם לפעול כדי שלשון הרע הזה יתוקן; אם הוא גרם במנהיגותו להרוגים רבים הוא חייב להיות המנחם והמפייס המתמיד של המשפחות הנפגעות - זו משמעותה האמיתית של קבלת אחריות, ולא רק הצהרות נבובות בדבר "אני אחראי".


ג. אחד מדרכי התשובה המובהקים ביותר הוא הצבת גבול וגדר בפני מניעת נפילה נוספת. איש הציבור המבקש לשוב למעמדו חייב להצהיר בפני הציבור מה הוא מתכוון לעשות כדי שלא ליפול שוב. אם מדובר בעניינים הקשורים בשוחד ובהפרת אמונים מול הציבור - כיצד הוא עומד להתמודד עם זה בהמשך; אם מדובר בזחיחות דעת וברשלנות - מה יבטיח את העובדה שזה לא יקרה שוב. מי שנפל ברותחין צריך להבהיר לציבור כיצד הוא עומד לשמור על עצמו אפילו מפושרים.


דברים אלה אינם מכוונים לאדם ספציפי. על סדר היום עומדים אנשים רבים שהורשעו המבקשים לשוב לתפקידם או להתמיד בו - ממשנה לראש ממשלה דרך רבים אחרים ועד להתמודדויות חדשות. על כן, הדברים האלה מכוונים להנהגה ציבורית של כולנו, אשר צריכה לנסח לעצמה את הדרכים העקרוניות של שיבת איש ציבור למעמדו הקודם, ולהקפיד על כך לא רק כשמדובר באיש ציבור מהמפלגה היריבה, אלא ובעיקר כאשר מדובר על העמדה בה אנו תומכים. אז מתברר שאנו אנשי אמת, ותרים אחר הדרך הנכונה לאפשר את השיבה בלי לטשטש את העבר החמור.

 

 

בית המדרש