ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

משכני אחריך נרוצה

ע"י: הרב יובל שרלו

שיעורו של הרב שרלו על הפיכת ספר שיר השירים לספר הלימוד היסודי של האמונה. הדברים נאמרו באזכרה לזכר נעמה ארנוולד בבית הכנסת של נווה צוף.

מבוא:


לוּ היו מבקשים מהרמב"ם לבחור באיזה ספר מספרי התנ"ך צריך להשקיע ולמקד בו את הלימוד והעיסוק למי שמבקש לעסוק בעניני אמונה (אע"פ שאנחנו נמנעים מלעשות איזשהו סולם בין ספרי התנ"ך) - אין ספק שתשובתו של הרמב"ם היתה ספר בראשית. הרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה כי יסוד היסודות ועמוד החוכמה שיש שם מצוי ראשון וממנו כל הנמצאים והוא ממציא כל הנמצאים ואם יעלה על הדעת שאין הוא נמצא אז כל המציאות לא קיימת. כל האוירה כולה היא אוירה של ספר בראשית ופרשת הבריאה, ממנה אנו מגיעים להכרת הקב"ה ולהכרת המציאות ולהכרת ברכי נפשי את ה', ה' אלוקי גדלת מאוד (הפרק שנאמר אותו מחר בבוקר). וממשיך עוטה אור כשלמה - בריאת היום הראשון; נוטה שמים כיריעה - בריאת היום השני וכך הלאה.


לוּ היו שואלים את רבי יהודה הלוי על איזה ספר מבין ספרי המקרא צריך לשים את הדגש וממנו להביט אל הספרים האחרים, ללא ספק תשובתו היתה ספר שמות. ריה"ל אומר: יסוד היסודות ושורש החוכמה - אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ריבונו של עולם הנגלה לנו והמתודע לנו דרך ההיסטוריה, דרך מתן תורה, דרך יציאת מצרים ודרך ההתגלות המיוחדת שנבקעו שערי שמים ודבר ה' הגיע לעם ישראל.


הצד השווה שבשני הספרים האלה שהם מבוא או דרך שבה אנחנו לומדים אמונה על הקב"ה. אנחנו לומדים על דרכי ה', על הנהגת ה', על מציאות ה', על כך שהוא ברא את העולם ועל כך שהוא מוליך את הענינים בהיסטוריה וכדומה. היתרון העצום של ספרים אלה שהם מדברים על הקב"ה אך יש בכך גם חיסרון לאמונת עתנו. זוהי זכות גדולה לעסוק בעניינים האלוקיים הגדולים. ברם, אנו מרגישים בצורה מאוד נוקבת את הקושי לעשות את זה ואת העובדה שחלק גדול משאלות האמונה שמטרידות אותנו היום ובהם אנו עוסקים הן שאלות אחרות - הן אינן נוגעות בקב"ה כי אם בנו עצמנו.


מהו המובן של לדבר על הקב"ה ? נשים לב לאותו פיוט בו אנחנו מסיימים את תפילות השבת. אנחנו מתפללים לריבונו של עולם ואומרים: "אנעים זמירות ושירים אערוג כי אילך נפשי תערוג". אני רוצה לשיר עליך שיר כי נפשי עורגת אליך; "נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך" - אנחנו רוצים לדעת את כל הסודות; "על כן אדבר בך נכבדות ושמך אכבד בשירי ידידות", לאמור: אני הולך לשיר שיר עליך. אבל הבעיה המרכזית היא "אספרה כבודך ולא ראיתיך אדמך אכנך ולא ידעתיך". איך אני יכול לומר דבר מה על הקב"ה? ובא הפיטן ואומר: "ביד נביאך בסוד עבדיך דימית הדר כבוד הודך". נשים לב למספר מילות הסתייגות המצויות כאן: אנחנו לא עוסקים בך, כי אם בהודך, ולא ממש בהודך אלא בכבוד הודך, והאמת היא שלא בכבוד הודך כי אם בהדר כבוד הודך, וכל זה רק דימוי - "דימית הדר כבוד הודך". בענין הזה עצמו כל כך הרבה מילות הסתייגות.


זו בעיה ראשונה של ביסוס לימוד האמונה ושאלות האמונה רק על דברים שאנו אומרים על הקב"ה. שכן, היכולת שלנו לדעת על הקב"ה מביאה אותנו פעמים רבות להרים ידיים. הרמב"ם מרים ידיים בפרק ה' הלכה ה' מהלכות התשובה, כאשר הוא ביקש לפצח את סוגית הבחירה והידיעה. ראשונים אחרים הרימו ידיים בסוגיות נוספות. שכן, כל מה שאנחנו יכולים לעשות ולהבין על הקב"ה מוגבל כי אנחנו מוגבלים, מצומצמים וקטנים.


יש סיבה נוספת מדוע ספרים אלה עדיין לא מספקים את מה כל שאנחנו מבקשים בענין האמונה. אנחנו כבר עשרות שנים חיים בדור שהחלק מהשאלות שלו אינן נוגעות בקב"ה אלא נוגעות בנו. לא בתחום האגוצנטרי ולא בתחום הניהליסטי של העיסוק המתמיד באני ובאני ובאני, כי אם בנסיון להבין מהי בעצם האמונה - לא במה אני מאמין, אלא מה טיבו של האדם המאמין, מה טיב הקשר שלנו עם הקב"ה. גם אם לא נגדיר בדיוק מהו אותו ריבונו של עולם, שהרי כל הגדרת האלוקות מביאה לידי כפירה, אבל השאלות הן שאלות שלנו. מה היחס בין החירות והיצירה לבין מעמד הר סיני ? מה היחס בין הכיסופים העצומים שאנו חשים ומבקשים את המפגש עימו לבין המצוות והגילוי האלקוי שבא עלינו ?


 


ספר שיר השירים:


איזה ספר מבין ספרי המקרא מלווה את השאלה הזאת?


הספר שפונה אל הקב"ה וגם אלינו; הספר שפחות מדבר על התוכן של האמונה ויותר מדבר על משמעותה, על חייה, על נפתוליה, על כיסופיה ועל הריחוק שלפעמים אנחנו מתרחקים ממנה - הוא ספר שיר השירים.


שכן ספר שיר השירים הוא ספרה של רעיה מעין גדי - נערה פשוטה, (מיד ננתח את דמותה, אך קודם ניגע בתחילת פירוש הספר) האוהבת את המלך בירושלים והוא אוהב אותה. רבי עקיבא לימד אותנו ששיר השירים הוא ספר קודש הקודשים, שכן הוא עוסק בשאלה האינטימית ביותר בין האדם לאלוקיו ובין האומה לרועה, ומצייר את קודש הקודשים הזה בעזרת משל המדמה את הקשר שלנו עם הקב"ה:אנו הרעיה מעין גדי וריבונו של עולם הוא המלך בירושלים. לכאורה מדובר כאן באהבה שהיא בלתי אפשרית, שהיא בכלל לא יכולה להיות במציאות.


 


הצגת הדמויות:


נכיר תחילה את הרעיה באמצעות הפסוקים הראשונים של שיר השירים. הרעיה פונה לבנות ירושלים ואומרת להן כך:


שחורה אני ונאוה בנות ירושלים כאהלי קדר כיריעות שלמה. אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שמני נטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי (א, ו).


ננתח שני פסוקים אלה כדי שנוכל להיכנס לספר. מה אנחנו יודעים על הרעיה? אנחנו יודעים שהיא כנראה יתומה מאב ואמה נישאה בשנית, לכן היא קוראת לאחיה בני אימי. כנראה משום כך יש לה כרם - לנערה קטנה יש כרם רק אם אביה נפטר והוריש לה אותו. היא יתומה, שאמה נישאה כנראה בשנית, ואחיה אינם נוהגים בה יפה. העובדה שאחיה אינם נוהגים בה יפה עולה לה ביוקר פעמיים: פעם ראשונה - "כרמי שלי לא נטרתי", כלומר אינה יכולה לנטור את הכרם שלה. ופעם שניה, שכן שמירת הכרמים הורסת את עורה, את יופיה: "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש". אנחנו יכולים להניח שבנות ירושלים המתחרות גם הן על אהבת המלך. כפי שכתוב: "על כן עלמות אהבוך" (א, ג). אך בנות ירושלים בזות לה כפי שהיא מבקשת בסוף המגילה "גם לא יבוזו לי" (ח, א). הן בזות לה שהיא בכלל מסתובבת איתן. שכן היא בסך הכל רעיה קטנה מעין גדי. בהמשך נכיר את השומרים הסובבים בעיר - "מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות" (ה, ז). נכיר עוד גורמים נוספים המבקשים למנוע את הקשר הזה - בין הדוד לבין הרעיה. אבל כל זה הוא רק סיפור הרקע של ספר שיר השירים, של קודש הקודשים הזה. סיפור הרקע, האוירה שבה מתנהלים חיי האמונה.


מי כמונו יודע שאף שהסביבה התרבותית המערבית בה אנו חיים קשה לחיי אמונה לא זו הבעיה האמיתית של האמונה. גם היום יש את 'בנות ירושלים' הבזות לקהל המאמינים. גם כיום יש קיימים אחים המבקשים מאיתנו לשמור על הכרמים. גם היום מתקיים בנו מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות. ואעפ"כ אנחנו יודעים שלא שם נמצאת השאלה הגדולה של האמונה. הם מפריעים, הרבה בעיות ועניינים מסובכים, אבל לא שם נמצא מוקד חיי האמונה.


המוקד של שאלות האמונה (לא בעיות האמונה - אמונה אינה בעיה) ושל נושאי האמונה, נובע מכך שהקשר בין הדוד מלך ירושלים לרעיה הוא כמעט בלתי אפשרי. שכן היא ילדה מעין גדי והוא מלך. היא רוצה ריבונו של עולם; היא רוצה אהוב - אבל היא רוצה שהוא יהיה קרוב, שהוא יהיה נחמד, שהוא יהיה איתה, שלא יתבע ממנה יותר מדי. ואילו האהוב - 'המלך בירושלים', שנאמר עליו: "שישים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר" (ו,ח). הוא לא נגיש; "הנה מיטתו שלשלמה שישים גבורים סביב לה מגבורי ישראל. כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה" (ג, ז - ח). אי אפשר לבוא מתי שרוצים. יש פה פער עצום בין החיים בעין גדי לבין חיי ירושלים. כשעולים להר הבית לא עולים סתם כך: יש שמירה קפדנית, יש דיני טומאה וטהרה, יש דיני מורא מקדש, יש דיני קירבה אל הקודש, יש שערים ושומרים ויש קווי גבול שלא ניתן לחצות.


הנמשל לענין זה ברור. יש פער עצום בין מה שאנחנו חושבים שהיינו רוצים שאלוקים יהיה. אנחנו פעמים רבות היינו רוצים שאלוקים יהיה נחמד, קרוב, הדלקת נרות שבת, מנהגים יפים, חוויה עמוקה. אנו מבקשים את ריבונו של עולם בכרמים ובשדות, במקום בו הוא משתלב בתפישת עולמנו ואינו תובע מאתנו להרחיק נדוד, להתאמץ, להתעלות, להתקדש ולהיטהר. ריבונו של עולם הוא גם זה, אבל ריבונו של עולם הוא מלך ירושלים, הוא דורש, הוא תובע, הוא מצווה. והמפגש הזה שבין הדוד והרעיה הוא לכאורה בלתי אפשרי, כי כל אחד מצפה למשהו אחר (מובן כי לגבי הדוד 'ציפייה' הוא רק דימוי).


 


המשבר:


אם נתקדם מעט בתבנית השיר נראה כי המשבר לא איחר לבוא.


היכן חז"ל מצאו את הקרע הראשון? בפסוק י"ב:


עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו.


פסוק זה הוא בעל שש מילים בלבד. ואומנות הקודש של המקרא מצליחה בשש מילים לתאר שתי תמונות. שלושת המילים הראשונות מתארות את המלך - "עד שהמלך במסיבו". ושלושת המילים הבאות מתארות את הרעיה - "נרדי נתן ריחו". חז"ל אומרים: אם אנחנו רוצים להבין על מה פסוק זה מדבר מבחינת הנמשל. פסוק זה, עפ"י התרגום, מדבר על חטא העגל. מה הקשר בין פסוק זה לחטא העגל? יש לקרוא היטב מה שכתוב בפסוק. בפסוק כתוב בעוד המלך במסיבו, כלומר בעוד המלך יושב בתפקידיו הגדולים והנשגבים עם אנשי הממשל וכדומה, אני נותרתי לבד, נטושה. נרדי - ריח רע (לדעת התרגום ודעות נוספות בחז"ל, אך לא לדעת כולם) או ריח טוב שניתן לאחר.


הרי זה בדיוק מה שקרה בחטא העגל. האם לא היתה אהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל בחטא העגל? להיפך, רבי יהודה הלוי מסביר בספר הכוזרי, שהאהבה התפוצצה שם; שהעם הזה ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני מבקש להוביל את האהבה הגדולה, את הקשר, את הדביקות, כל הנשמתיות שיש בינו לבין הקב"ה - אבל הוא לא יכול. הוא לא יכול להשתחרר מהתפישות של נערה מעין גדי - כלומר הוא רצה אלוקים נגיש, קרוב, ניתן למישוש, נחמד. אך הנה מופיע ריבונו של עולם ואומר: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת... לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא". זו שפה אחרת. זו לא השפה שאני - הרעיה מעין גדי - מכירה ממצרים. זו לא הדרך שאני מבינה מה זו אלוקות. זה משהו חדש לחלוטין, בו מדובר על מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא מתקרב ונותן את תורתו ואומר כיצד מתאהבים במלך מלכי המלכים - ב'מלך ירושלים' ולא באחד הרועים מעין גדי. והפער הזה הוא בלתי ניתן לכאורה לגישור.


זה הנושא העמוק שמגילת שיר השירים עוסקת בו. כיצד למרות זאת, אעפ"כ, למרות נקודת המוצא שכל כך שונה בין אלוקים ואדם, ניתן לדבר על אהבת ה', על דביקות בה', על קירבת אלוקים, על הווית אלוקים, אע"פ שאנחנו בעצם לא יודעים עליו דבר ובעצם יודעים הכל. סתירות הללו מוליכות את הנערה, לפעמים לחפש אותו בכל מחיר:


על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו. אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו. מצאוני השומרים הסובבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם. כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי (ג, א - ד).


לפעמים היא אומרת לו ברח דודי ודמה לך לצבי (ח, י"ד). ולפעמים היא מתחמקת "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי" (ה, ב). והיא מתעצלת ואומרת "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה" (ה, ג).


האם זה לא אנחנו? הרי שיר זה בדיוק מדבר לא רק על כנסת ישראל אלא מדבר בדיוק עלינו. שהרי גם אנחנו אנשי עין גדי, קטנים, רוצים משהו קרוב, משהו נגיש, משהו נחמד, רוצים את החוויה הדתית, רוצים קרליבך. רוצים קירבת אלוקים. כל הרצונות האלה הם כל כך חשובים, כל כך נכונים וכל כך אוהבים את אור ה'. אבל מי לא זוכר ולא מכיר את החוויה הזאת שפתאום בקשות האמונה הפנימית שלו נפגשים עם שולחן ערוך, הלכה, מעמד הר סיני, חוסר נגישות, "שישים גיבורים סביב לו מגבורי ישראל" (ג, ז). העובדה שהקב"ה מנהל את העולם לאור עוד שיקולים חוץ מאיתנו ולא רק אנחנו עומדים במוקד אלא "שישים מלכות שמונים פילגשים עלמות אין מספר אחת היא יונתי תמתי" (ו, ח).


 כך הולך שיר השירים ומספר את סיפור נפתולי האמונה. כך הולכת מגילת שיר השירים ומהווה את קודש הקודשים הפנימי. שכן היא לא עוסקת רק בתוכן מה אנחנו יודעים על כנסת ישראל, אע"פ שיש לנו הרבה תיאורים על כנסת ישראל: "שיניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה" (ו, ו). "ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן" (ז, ו) ותיאורים רבים נוספים. היא גם לא עוסקת רק בקב"ה, אע"פ שיש תיאורים של הקב"ה. הרעיה מתארת לבנות ירושלים כשהן שואלות אותה: "מה דודך מדוד היפה בנשים מה דודך מדוד שככה השבעתנו" (ה, ט). היא עונה להם: "דודי צח ואדום דגול מרבבה. ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחורות כעורב" (ה, י - י"א) וכדומה.


עיקר העיקרים שעוסקת בהם מגילה מיוחדת זו שהיא קודש הקודשים היא בחיפוש דרכי הקשר עם הקב"ה. בחיפוש מה שעובר על האדם הקטן, מעין גדי, השזוף, השחור משחור, שיש לו הרבה מעצורים באמונה שמפריעים לו - זה החום, החברה, האוירה התרבותית מסביב וכדומה. אך כל זה הם הדברים הקטנים. ביסודו של דבר מצויה השאלה הגדולה בעולמה של האמונה - שאלה של קשר, של התחברות, של אמונה, של דבקות, של נאמנות ולא של עצלות, בקשר שבין אדם לאלוקים.


קשר זה, נחזור לאנעים זמירות, רבים חיפשו דרכים להביע אותו, שכן אי אפשר לדבר עליו במילים. אי אפשר לתרגם את זה לשפה מילולית שתתאר בהגדרות מילוליות מה כך ומה כך. אי אפשר לתפוס את זה בכלל. המילים הן קטנות מדי בכדי לתפוס את המערכת הנפשית הפנימית של כל אדם. הנביאים היתוו דרך, הנביאים אמרו אנחנו נסביר את הדברים הגדולים ביותר בדימוי. וזאת אם אנחנו לא יכולים לדבר על אמונה. אנחנו יכולים לדבר על דבר שיותר מוכר לבני אדם. המשל והמשל הם תמיד דימוי למשהו. זאת צורת ההסברה שהנביאים תמיד השתמשו בה. על כן הדימוי והמשל הוא חלק אינטגרלי מדברי הנבואה וככל שאנחנו עוסקים בנושאים יותר עמוקים, בנושאים יותר קשים ויותר נשגבים, ככה הצורך שלנו להשתמש בכלי הזה שנקרא משל, הוא כמובן יותר גדול.


באיזה דימויים השתמשו? הנה זה פלא הנביאים כולם שניגשו לבאר לנו מה טיב הקשר בינינו לבין הקב"ה, בעצם סללו את דרכו של ספר שיר השירים. ירמיהו משתמש באותו דימוי: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב). וכאשר חס וחלילה עם ישראל חוטא ממשיך ירמיהו באותם דימויים: "בכרה קלה משרכת דרכיה" (שם ב, כ"ג). הושע משתמש בדיוק באותם דימויים "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים" (הושע ב, כ"א). "לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה מדבר ודברתי אל לבה. ונתתי לה את כרמיה..." (שם ב, ט"ז - י"ז). כלומר, הנביאים סללו את מסלול שיר השירים ולימדו שזהו הדימוי שבעזרתו אנחנו מדברים על המושגים שאנחנו מבינים. אני מזכיר את מה שנאמר קודם באנעים זמירות: ביד נביאך בסוד עבדיך דימית הדר כבוד הודך.


שיר השירים הוא איפוא שיר הדימוי העצום והגדול שכלפי חוץ הוא עוסק באהבה. ובאמת באו אנשים שהרב קוק כינה אותם (בהקדמתו לשיר השירים) "בעלי עינים טרוטות", קטנים כאלה, וראו מול הדימוי הזה של גמד שעומד ליד ענק ורואה את הקטע בסוליות הנעל הוא חושב שזהו זה, ולקחו וטמאו את שיר השירים והפכו אותה לשירי הגבעטרון, שירי אפריל, לסיפור אהבה של שלמה ובתו של מלך מצרים ועוד כהנה וכהנה. אלא שרבי עקיבא לימד אותנו כי מה שהם קוראים במגילת שיר השירים זה רק את הקומה הראשונה של הדברים. מה שהם רואים במגילת שיר השירים זה לא הנושא. הנושא של המגילה אינו אהבת הדוד והרעיה, אלא דימוי על כל נושא האמונה - הן השאלות החיצוניות המפריעות למאמין וכל המכשולים שמושמים בדרכו, ומי כמונו מכיר את המכשולים האלה; הן המכשול הפנימי, האימננטי, של האהבה הזאת המדבר בבעית הקשר המהותי שאדם ילוד אישה אדם שנמצא בתוך המציאות הזאת, מול דבר ה' שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף ולא נערוך אליו קדושתו, קדמון לכל דבר אשר נברא, ראשון ואין ראשית לראשיתו, הינו אדם עולם לכל נוצר. איך אפשר בכלל למצוא קשר, למצוא נתיב, למצוא מהלך ולמצוא את ההויה ?


 


משמעות שיר השירים לדורנו:


המבין כך את שיר השירים מבין בעצם שני דברים. ראשית, מכל מה שתיארנו עד עכשיו עולה סכנה כי בפעם הבאה שנקרא שיר השירים, נקרא אותו במנגינה של איכה - האהבה לאלוקים כל כך מסובכת וכל כך קשה, עד שהאי מייסרת ואינה מאירה חס ושלום !


חס וחלילה - שיר השירים הוא שיר אהבה גדול ועצום שאין כדוגמתו, אבל האהבה הזאת היא מאד עמוקה, נורא מפותלת, מאד דינמית. פעם היא רצה: "לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב" (ו, י"ב). ופעם היא מתחמקת: "אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר" (ב, ט"ו) פעם היא חולמת עליו ופעם היא מוציאה אותו מדעתה, פעם היא קוראת לו לבוא ופעם היא אומרת ברח דודי. זה בעצם עולם האמונה שאנחנו חיים בתוכו. על כן, כאשר הצבנו בתחילה מהו בעצם הספר שאותו אנחנו צריכים להפוך להיות יסוד הבסיס המהותי והמרכזי של האמונה, בד בבד עם הרמב"ם ועם הכוזרי, עם ספר בראשית וספר שמות המבססים את כל מה שאנחנו יכולים לדעת על ריבונו של עולם; בד בבד עם ספר יהושע ושמואל שמבססים את הויתנו הארץ - ישראלית הלאומית, הציבורית, והכללית; אנחנו יכולים להביא למרכז של הויתנו האמונית את ספר שיר השירים, שהוא ספר המלמד אותנו ומוליך אותנו בנפתולים המיוחדים של שיר אהבה עמוק מאד, בינינו לבין הקב"ה, מתוך מודעות לכל המערכת מסביב. אותה מודעות לכך שבעצם יש פער, שהוא כמעט בלתי ניתן לגישור, בינינו לבין הקב"ה. שכן כשאנחנו אוהבים אלוקים, אנחנו אוהבים וכמו שמתוארים הדברים בדמות הרעיה. ואילו ריבונו של עולם זה מושג אחר לגמרי והמפגש שבין שני הקטבים האלה הוא היסוד הגדול של ספר שיר השירים.


 


היחס הראוי לשיר השירים:


כשהרב קוק הקדים את ההקדמה שלו לשיר השירים הוא באמת הזהיר וציווה על יחס של דחילו ורחימו כשניגשים לספר הזה. דחילו ורחימו הוא ביטוי מטעה - פעמים סבורים אנשים כי הוא ביטוי המבטא פחד כפול אך זה לא נכון. 'דחיל' בארמית זה פחד, כלומר, יראה מהספר. אבל 'רחימו' בארמית זאת אהבה - רחים זה לאהוב. כלומר, יחס של דחילו ורחימו, משמעו יחס של יראה ואהבה. רמזתי על זה מקודם - המושג אהבה, בעיקר כשהוא מופיע בדימוי של איש ואישה, הוא מושג שצריך עדינות, זהירות, צניעות, קדושה וטהרה. תסתכלו מסביב, הוא יכול להיות שיא הטומאה, שחס וחלילה הגנבים טרוטי עינים לקחו את שיר השירים והזינו בה את הטומאה. הגמרא מספרת לנו בסנהדרין פרק חלק על מגילת שיר השירים שבאה ובכתה לפני ריבונו של עולם ואמרה לו: עשאוני בניך כשיר זמר ופרוצות ששרים בבית המרזח. זה מצד אחד. אבל אנחנו יודעים שהיא יכולה להיות קדושה בהויה הישראלית - קדושת המשפחה, קדושת הקשר שבין איש ואישה.


כדי לגשת למגילה הזאת צריך אדם להיות טהור. כדי לגשת למגילה הזאת צריך אדם להיות נקי. הרב קוק מציין את העובדה שמי שידע לחשוף שהמגילה הזאת היא קודש קודשים היה רבי עקיבא ולא בכדי. שכן, רבי עקיבא היה מחובר לכל מעגלי האהבה המהווה אות ומופת לאהבתו את אשתו בעשותו לה את "ירושלים של זהב", איך שלא נבין מה זה. הוא מהווה אות ומופת לאהבת ישראל. שכן הוא זה שאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. מעגל האהבה במשפחתו לא בא בסתירה למעגל אהבת ישראל שלו. הוא מהווה דמות ומופת למעגל אהבת האלוקים שכן הוא זה שאמר: כל ימי הייתי מצטער עד שיבוא פסוק זה לידי ואקיימנו, שנאמר: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך. שלושת מעגלי האהבה האלה התלכדו בו ורבי עקיבא טהור שבטהורים, שראה בקשר עם הקב"ה מִקְוֶה: "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם...". הוא זה שיצא בשערי קודש הקודשים הזה להכנס לא לטעות בטומאה, בנמיכות, לא ליפול בתהום הגמדתיות. אלא להיות מסוגל לקרוא בעדינות, בזהירות, בצניעות את המשל כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ולטפס בסולם הזה מעלה מעלה לשיא הפסגה של קירבת אלוקים, של אהבת אלוקים, של דביקות באלוקים המלכדת את אהבת האומה ואת אהבת האדם ואהבת אשתו לידי מהלך אחד.


קבלתי לקראת האזכרה הזאת דברים שנכתבו על שיר השירים. מיד שקראתי אותם חשתי התרגשות עצומה. בדרך כלל אנחנו מאד מאד, בשם הזהירות, פוחדים מאד מכך שמתעסקים בשיר השירים. יותר טוב, מרוב הסיכון ומרוב הבעיתיות שיש בדבר, להשאיר את זה כדבר חתום ותחום שלא מבינים. בשל העובדה הזאת מסתכלים בעין חוששת כאשר מדובר על בני נוער שעוסקים בספר הזה. שכן כמה בגרות, כמה רצינות, כמה עדינות, כמה זהירות, כמה קדושה וכמה צניעות וכמה הבנה צריכים להיות לפני שמתקרבים לזה. צריך דחילו ורחימו. צריך לטבול בקב"ה לפני שבכלל נגשים לספר הזה. כשראיתי את הדברים, לפני שפתחתי, פחדתי.


והנה, דף אחרי דף הדברים מראים כשאנחנו מעלים את זכרה של מי שמבינה בדרכה, בדמותה, בצליל שלה, במשהו שהוא מאד היתה היא. לא בפרשנות דוקא, לא כל כך של רש"י או של אבן עזרא של רמב"ן ופרשנים אחרים, אלא במי שהבינה מה כתוב בצליל, באיור, ברגישות הגדולה. הדבר הזה צריך להיות לנו היום סוג מסויים של הוראת דרך. קודם כל להיות טהורים, להיות צדיקים, להיות ישרים, להיות זהירים, להיות צנועים, קודם בכלל לפני שאנחנו מתחילים. אבל כמה חסרה היום הבשורה הזאת שמי שאינו רק דתי, אלא גם מאמין. מישהו שאיננו רק מתבונן על הצדדים ההתנהגותיים של הקשר עם הקב"ה, שהם כמובן יסוד הכל וחשיבות גדולה להם. אלא גם מחפש את הקשר, הדביקות, את הנועם, את השירה, שמי שאמונתו היא לא רק חמורת סבר אלא גם אוהבת, גם מלטפת, גם מרפרפת. היא גם כרוח אלוקים שמרחפת על פני המים. דרך מגילת שיר השירים ולימודה והעיון בה יכול להיות שנושאים מאוד מרכזיים בעולמנו האמוני ימצאו רויה ימצאו מענה לצמאון ולבקשה של מי שרוצה לדעת את דרך האמונה.


ביום זכרון מיוחד זה, ראש חודש כסלו, שבו אנחנו מציינים את החידוש ואת ההתחדשות שיש. אנחנו מעלים את זכרה של מי שידעה לקרוא בשיר השירים, בדרכה המיוחדת, גילתה והיתה קשורה אליו ממש, מתוך מה שעולה מתוך הדפים. אני לא הכרתי, אבל מתוך מה שעלה בדברים שכתבה, דברים ממש מיוחדים. ובע"ה גם אנחנו נמצא את הנתיב ואת הדרך לבוא בשערי שיר השירים, קודש הקודשים הזה, ולומר, מצד אחד: "זה דודי וזה רעי בנות ירושלים" (ה, ט"ז), כאשר אנחנו מדברים על קודשה בריך הוא. ומצד שני, להיות מסוגלים בסופו של דבר לומר: "אני לדודי ועלי תשוקתו" (ז, י"א).                    

 

 

בית המדרש