ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ראש השנה במערכת חגי החודש השביעי

ע"י: הרב יובל שרלו

מהי משמעותו של ר"ה כחלק מסידרת חגי חודש תשרי?האם יש קשר בין חגי החודש השביעי?על כך בשיעור הבא

(זהו סיכום שנכתב ע"י בוגר הישיבה לחלק מסידרת השיעורים על חגי החודש השביעי שהועברה בשנת תשס"ז. ניתן לצפות בוידאו של הסידרה כולה, בקרוב תועלה הסידרה בע"ה גם בmp3)


 


א. מערכת חגי החודש השביעי


בתורה אנו מוצאים ציווי על 5 מועדים (בפרשיות פנחס ואמור)[1]. האם יש קשרים ותת קבוצות בתוך מערכת החגים? אנו מכירים כבר בתורה שבכתב במפורש את מערכת "שלשת הרגלים"- חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות.


לכאורה לא מצינו בתורה קבוצה אחרת תחת שם משלה. כיום מוכרת קבוצה של "הימים הנוראים" אך יש לציין שאין לה כל רמז בתורה. ברם, כבר בגמרא רואים צרוף של עשרת הימים בין ר"ה ליו"כ, שממשיך ברמב"ם, ובפיוטים כ"ונתנה תוקף". לכאורה מעבר לחוסר המקור לקבוצה זו בתורה, ר"ה ויו"כ הם החגים הכי סותרים ומנוגדים אחד לשני (לפני הפיוטים והמנגינות המאוחרות שמשתפות בניהם)[2].


פרשת המועדים (אמור) מתחילה בכותרת, מדברת על שבת, אח"כ כותרת חדשה, ואז מופיע פסח, הבאת וספירת העומר, שבועות, ר"ה, יו"כ, סוכות. לאחר סיום וחתימת חג הסוכות, אנו מוצאים דבר מתמיה מאוד. לאחר הסיום אנו מוצאים שוב תאור וציווי של חג הסוכות (כעין נ.ב.). ישנם שינויים גדולים בין שני תאורי הסוכות, שבהם עוד נעסוק בהמשך.


אנו מוצאים את כפילות חג הסוכות גם בפרשיית המועדים השניה (פנחס). בקורבנות המוספים אנו מוצאים תמיד פרים, אילים, כבשים. בפסח - 2 פרים, איל, 7כבשים, וגם בשבועות- 2 פרים, איל, 7 כבשים. בר"ה פר, איל, 7 כבשים, וכן ביו"כ- פר, איל, 7 כבשים. בסוכות- הרבה פרים, 2 אילים, 14 כבשים. גם כאן אנו רואים את סוכות כחג כפול (לגבי הפרים, יש להרחיב, ואכ"מ).


ע"פ פשוטו של מקרא, סוכות הוא חג כפול המשתייך לשני מערכות חגים: א. "שלשת הרגלים", ב. חגי החודש השביעי הזה (3 הוכחות למערכת: דמיון בלשון, הדגשת "החודש השביעי הזה", כפילות חג הסוכות בציווי ובקרבנות).


אנו מכירים ביהדות שבת שהיא יום השביעי מקודש, סוף שבע שבתות מקודש- שבועות, שנה שביעית מקודשת- שמיטה, סוף שבע שמיטות מקודש- יובל. ועכשיו מצאנו את חודש השביעי המקודש. יש לציין שמערכת חגי החודש השביעי אינם מסתיימים ביו"כ אלא בסוכות, עם כל המשמעות שנלוות לכך שעוד נעסוק בה בהרחבה בהמשך.


 


ב. כל השביעיות מקודשות


המשותף למערכת החגים של החודש השביעי אינה בדמיון שלהם, שהרי הם שונים לחלוטין זה מזה, אלא המשותף להם הוא שהם נחגגים בחודש השביעי, והם מהווים תהליך של חגים שונים, אך תהליך אחד.


תפיסת הזמן , שהוא מימד רביעי בעולם, היא דבר יסודי מאוד. לא לחינם המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל היא מצוות מנייה לזמן, החודש הזה לכם ראש חודשים. ישנם חלוקות זמנים המגיעות מהטבע, וישנם כאלה שנקבעות בידי אדם. אנו מוצאים בטבע: יום ולילה, חודש במערכת הלבנה, שנה במערכת השמש (ישנם גם תקופות ועוד כל מיני חלוקות פחות שימושיות). גם בזמנים המוכרים מהטבע נשאר על האדם להחליט מתי מתחיל כל סבוב, מתי התחלת היממה למשל (שקיעה, צאת הכוכבים (כך נקבע ביהדות לגבי רוב הדברים), חצות הלילה, עלות השחר, זריחה (כך נקבע במקדש), חצות היום (כך נקבע ליום הפסח)...). לגבי חלוקות בין יום לחודש אין משהו טבעי. לגבי חלוקת החודש, במערכת השמש אין כלל רמז לחלוקת החודשים, ובלוחות מבוססי שמש, החודשים הם חלוקה אקראית ללא שום קשר לטבע. גם בחלוקת השנה, יש להחליט מהי תחילת השנה, וגם בכך אין מקור טבעי. לרעיון של חלוקה לשבע אין שום בסיס במציאות, והיא גם מאוד לא נוחה. כל החלוקה לשבועות, כל קידוש השבת, היא הופעה א-לוקית בלבד ללא כל שום מקור ורמז טבעי. החלוקה בשבע היא הכרה במציאות הבריאה ומציאות ה' בעולם. כך במערכת השנים הן בשמיטות- השנה השביעית המקודשת, והן בסוף שבע שמיטות, ביובל המקודש. כך גם מצאנו כעת במערכת החודשים, חודש שביעי מקודש. נקודת הפתיחה של החודשים שנקבעה בניסן הביאה לכך שתשרי הוא החודש השביעי. כמובן שר"ה אינו ר"ה לחודשים שהרי זה חל בניסן. המקור לר"ה בתשרי הוא הפסוק "בצאת השנה" לתקופת השנים.


 


ג. ר"ה


"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר: בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא-קדש. כל מלאכת עבדה לא תעשו, והקרבתם אשה לה'.


זהו יום הפתיחה לחודש השביעי המקודש, ומכך הוא יום שבתון האסור במלאכת עבודה. עד כאן ר"ה הוא ר"ח השביעי המקודש, המפנה את מקומו של האדם להופעת הא-לוקות בעצם הבחירה בקביעת החלוקה לשבע (בין חלוקת השבע בשבוע לחלוקה בשנים).


ג.1. מלכויות


מכאן ברורה תחילת הווצרות יום ההכתרה, ההמלכה, והופעת ה'. רוב מוחלט של הפיוטים בר"ה עוסקים בהמלכה ובגרורותיה, וכמובן בנוסח תפילת העמידה הקדומה. מלכות ה' והופעתו היא יום טוב ברמה עולמית, שבו האדם מפנה את מקומו, שובת ממלאכה, ונותן לבעל הבית האמיתי להתגלות. זהו בסיס תחילת החודש השביעי- א' תשרי.


ג.2. זכרונות


ברם, בכל מקום שמצויה הופעת ה' בעולם, ישנו צד נוסף. פגישה עם ה' דורשת תיקון והכנה לקליטת האור הא-לוקי שא"א להסתר ממנו. בכל מקום בו מצויה הופעה ופגישה, ישנה התכוננות רצינית וקפדנית מאוד, או לחלופין קטסטרופה בשל גודל המעמד. ביציאת מצרים היתה הכנה והיתה קטסטרופה (שרק חמישית מהעם שרדה). במעמד הר סיני הייתה הכנה קפדנית, ואח"כ הייתה קטסטרופה. בחנוכת המשכן היתה קטסטרופה וכך לאורך כל התנ"ך. הופעת ה' היא כעין שמש גדולה. מי שיכול לעמוד והתכונן כיאות, השמש מחממת אותו, מרפאה אותו ומחיה אותו, אך מי שאינו מוכן- נשרף. הפרק המדגים זאת בצורה הטובה ביותר, וממנו לקחו חז"ל את דימוייהם לר"ה, הוא בנבואה האחרונה בהיסטוריה, סוף ספר מלאכי (ג, יג). לאורך כל הספר העם מתלונן על זניחה מצד ה' לאחר כל מאמציהם. ה' עונה שאכן בנתיים הכל נרשם בספר, אד שיבוא יום שבו הכל יתגלה. ביום ההוא תהיה בערה גדולה, שבה ישרפו כל הרשעים. הפסוקים האחרונים מבארים מה יהיה ביום הזה. הקב"ה יצית אש ותהיה בערה גדולה, יהיו כאלה שירשפו, ויהיו כאלו שהשמש תזרח להם. אליהו הנביא מגיע לפני יום ה', כדי להשיב את העם, כדי שיהיו מוכנים ליום ה' ולא ישרפו. דימויים רבים בדברי חז"ל על ר"ה מגיעים ישירות מהפס' בנבואה זו. עקרון המלכויות והתגלות ה' מביא איתו בהכרח את הפן של הזכרונות והדין.


ג.3. שופרות


בר"ה הקב"ה מופיע בעולם שזה מלכויות, והופעה באה בכל עוצמתה עם שכר לצדיקים ושריפה לרשעים, שזה זכרונות. ועכשיו אנו מגיעים לצלע השלישית של ר"ה והיא מצד האדם, שופרות. בתורה כתוב במפורש שר"ה הוא יום תרועה. שופר ברמה הראשונית שלו הוא חלק ממלכויות, וכך אנו מבטאים את ההמלכה בקול תרועה חגיגי ובמנגינת הכתרה. רמות נוספות של השופר נמצאות ומתפתחות בתורה שבעל פה.


א. הרמב"ם מדגיש פן נוסף בשופר, "עורו ישנים מתרדמתכם". השופר משמש כהתראה וכגורם מזעזע שיעורר את האדם לא לקבל את המציאות כפי שהיא, להשתפר ולהתקדם.


ב. פן נוסף של השופר הוא לספר סיפור הן בתוכן והן בצורה. תקיעת שופר מחולקת לתקיעה, שברים תרועה, תקיעה, הצריכים לדעה מסוימת, האור זרוע להיות בנשימה אחת, שיטה שלא נפסקה להלכה. בסט התקיעות הזה אנו מבקשים לספר את סיפור כל הדברים בעולם הזה. הכל מתחיל בחזון בשאיפות עילאיות מושלמות, ממשיך במציאות החלקית, בנפילות, באכזבות, ונגמר באמונה ובתקווה לעתיד טוב יותר ומושלם יותר. כך במעשה הבריאה שהתחיל בבריאה מרוממת, ממשיך בנפילות ובחטאים, ובתקוה לאחרית הימים שישוב אור החמה כאור הלבנה וכו'. כך בכל אדם שנברא עם נשמה טהורה, אח"כ תחבולות האדם והמציאות נראות פחות טוב, אך מנסים להגיע להשלמה ולשיפור. וכך בכל סיפור בכל תחום בעולם שלנו, מעצם המפגש עם המציאות. המיוחד בשופר שמספרים ללא מילים שמכבידות ומגבילות, במנגינה ובצליל אפשר להביא עולם מלא יותר. בנוסף מדגישים ע"י דמות השופר, שצריך להוציא את הקול מהצר למרחב להדגיש את המצרשבו אנו נמצאים וממנו נצא למרחב.


ג. פן נוסף של השופר המודגש בתפילה הוא מפגש עם ההיסטוריה. מפגש עם מעמד הר סיני, כיבוש הארץ ע"י ספור יריחו, ומהצד השני "מפגש" עם ארועים עתידיים, שבו יתקע בשופר גדול.


ד. פן נוסף הוא בלבול השטן. תקיעת השופר מנסה לבלבל ולמגר את הרוע. אנו מכריזים על עזיבת התפישה בה הרוע, יצר הרע מנהלים את העולם, כפי שנראה במציאות הגלויה, ומכריזים על המנהיג האמיתי, וההנהגה האמיתי המתחבאת לה לרוב מתחת פני המציאות.


ג.4. ר"ה כתחילת השנה


עד עתה עוד לא הבנו מדוע ר"ה נקרא ראש השנה. לכאורה ראש החודש השביעי אינו יכול להיות ראש השנה כי הוא בדיוק באמצעה. בספר דברים אנו מוצאים שסוכות הוא בצאת השנה, ותקופה זו היא כמובן סוף ותחילת השנה החקלאית. ההתחייסות לזמן כפי שראינו היא הרבה יותר מפותחת מהמקורות בטבע, והיא מבטאת את ההתייחסות של האדם. ההכרעות כגון תחילת היום, ניסן כחודש ראשון ועוד, הם הכרעות המבטאות הכרעות א-לוקיות עם משמעויות נשגבות. היהדות היא אספקריה ומזוג אידאות בכל תחום, ועובדה זו מובלטת מאוד בתחום הזמן בשלוב חודשי הלבנה עם שנות החמה. המשנה מלמדת אותנו שיש 4 ראשי שנים, ור"ה בתשרי קובע לדברים חקלאים רבים. בתשרי יש שלוב של החודש השביעי לספירה מיציאת מצרים שהוא חודש מקודש, עם סיום ותחילת המחשור החקלאי, והמסורת על בריאת העולם. חז"ל באים ועושים מצוע של השלוב הזה, היא יצירת שני ר"ה, ר"ה בניסן (ר"ה של האומה הישראלית) ור"ה בתשרי (ר"ה של האדם, ושל הופעת ה' בעולם).


 




[1] ישנם עוד ימים מיוחדים, ר"ח שאינו נכנס למסגרת החגים, ושמיני עצרת הצריך עיון בפני עצמו (שמיני- רגל בפני עצמו).


[2] 1. ר"ה-יום טוב ("מסכת ביצה"), יו"כ- יום שבתון ("מסכת שבת"). 2. ר"ה- יום טוב, יו"כ- יום עינוי הנפשות. 3. ר"ה- יום אונברסלי ("מלוך על כל העולם... כל פעול..."), יו"כ- יום פרקטיקולרי לעמ"י בלבד. 4. ר"ה- אין וידוי, י"ג מידות, סליחות, תחנונים (ואולי אף אסור), יו"כ- עיקר התפילה- וידוי, סליחות ותחנונים.

 

 

בית המדרש