ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פסטיבל הזמר החסידי

ע"י: הרב יובל שרלו

כשם שקראנו לכולם לבוא לרקוד עם התורה שהרי מורשת קהילת יעקב כולה היא ולא רק נחלת חכמים ויחידים, כך אנו קרואים גם בעולם הניגון, ובשאר העולמות הקשורים בכך.

 


פסטיבל הזמר החסידי - במבט ראשון אין הרבה ביטויים הנושאים סתירה פנימית כפי שביטוי זה נושא בקרבו. החסידות העלתה את הניגון לרמת שירת המלאכים, ואת היחס אליו כאל עבודת הקודש; הניגון החסידי הוא לב עבודת ד' וצורת הביטוי העליונה ביותר לנשמה, שאין היא יכולה לכנס את עצמה לגבולות המצומצמים של המילה, והיא מתנשאת לעולם הקודם לעולם המילים; הניגון נועד הן לבטא את הנפש והן לפתוח את שערי גן עדן יחד עימה ולהתקשר להיכלות העליונים של הנגינה, ועוד ועוד. לכל אלה, אין המילה פסטיבל מתחברת כלל וכלל. הפסטיבל עניינו בתחרות שירה, בניגונים קליטים ככל שאפשר, בשטחיות וברדידות המאפשרת אהבה משמיעה ראשונה של הניגון, ובעיקר - בהפיכת הניגון למוזיקת רקע, שאינה תופסת את העיסוק העיקרי בנפש, כי אם משמשת לו לווי חיצוני בלבד. על כן, הסלידה העמוקה מהפיכת קודש הקודשים לניגוני חוצות מובנת מאוד. חכמינו סיפרו במסכת סנהדרין כי מגילת שיר השירים התלוננה בפני ריבונו של עולם על כך שהפכו אותה למילים לשירי אהבה ולכלי שיר.


אף על פי כן, לא ניתן להתעלם מעובדת יסוד אחת בולטת: הציבור הישראלי מכיר שירי קודש מסוימים אך ורק בשל העובדה שהם היו חלק מפסטיבל הזמר ומשאר אירועים פומביים: "עושה שלום במרומיו"; "ידיד נפש"; "יברכך"; "אדון עולם", "שישו את ירושלים" וכדו' - אלה מקצת השירים אליהם פונה הציבור הרחב בשעה שהוא מבקש לבטא מעט מיהדותו. בין אם מדובר בשמחת תורה ובין אם מדובר בשמחת נישואין, בין אם מדובר במערכת החינוך ובין אם מדובר באירועים אחרים בהם ישנו רצון לעטר אותם במוזיקה "מן המקורות" - דווקא השירים הפופולריים האלה הם המהווים את ציר היסוד של המוזיקה הזו, ודווקא אותם מכיר הציבור יותר ויותר. מציאות זו מעלה את הכמיהה הפרדוכסלית שבד בבד עם הרתיעה הקיצונית מפני הביטוי "פסטיבל" ורצון לקוברו בתהום הנשיה ייוסד מחדש פסטיבל זה, ושוב יהיה מבוע מתקדם יותר ועדכני יותר להתקשרות אל עולמה של האמונה דרך הניגון בהפצתו הפופולארית.


לפיכך, היחס אל אירועים פומביים מעין אלה נעשה מורכב יותר: בד בבד עם הרתיעה העמוקה של הוצאת הקודש שבשירה ושבפסוקים לרשות הרבים אנו מוצאים כי הוצאה זו היא מעין תנאי בל יעבור לאפשרות ההתקשרות הציבורית הרחבה - לא האליטיסטית. דילמה זו אפוא מזכירה לנו שאלות רבות אחרות, הנוגעות באותה נקודה עצמה, ונעות בין הרצון לפנימיות עמוקה ובין הרצון לרוחב והשתתפות ציבורית עזה. דומה שהפיתרון הראוי בכל אותן שאלות הוא "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך". ישנה חשיבות עליונה הן בפסגות ההרים ובעומקי הנפש המנגנת, וישנה חשיבות שאינה פחותה מזו שיהא הציבור כולו מגובש סביב הניגון המבטא בדרכו ההמונית את ההתקשרות לנשמת ישראל ולדרכה. בהסתכלות רחבה יותר אנו מכירים את החשיבות העליונה שבטיפוס לפסגות גם של יחידים, ובד בבד בחשיבות העליונה שתורת ישראל תהיה עולמו של כל אחד מישראל - איש איש בדרכו, ביכולתו, באות המיוחדת שלו.


אלה שני הצירים שנכון וראוי ללכת בהם. כשם שקראנו לכולם לבוא לרקוד עם התורה שהרי מורשת קהילת יעקב כולה היא ולא רק נחלת חכמים ויחידים, כך אנו קרואים גם בעולם הניגון, ובשאר העולמות הקשורים בכך. הדבר אינו מונע את ההתכנסות הפנימית לעיתים והתמכרות לניגונים הפנימיים, המיוחדים, הנדירים. גם לאלה מקום הכרחי. טוב יהיה כי נאחוז ב"זה" - הניגון החסידי הקודח בתהומות הנפש, וגם "מזה" אל נניח את ידינו: בעולמה של יהדות רחבה, ציבורית, שיש בה מקום לכולם והיא מנגנת את תווי הנגינה המאפשרים לכלל ישראל כולו להתמקד בה ולבטא אותה.

 

 

בית המדרש