ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ

ע"י: הרב יובל שרלו

פרשת העקידה אפוא לא תמה, ועימה גם התחושה הכפולה של המשמעות העמוקה של להיות אדם מאמין. אנו מוצאים את עצמנו בכפילות זו, חיים בתוכה ופועלים בנאמנות לדבר ד´, ומקוים כי בסופו של דבר אף אנו נמצא את התשובות לשאלות הרבות ולציוויים שלא תמיד אנו מבינים.

 


עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ - סיפורי המקרא קמצנים מאוד בחדירה ליומן האישי של גיבוריהם. אין אנו יודעים אלא את המעשים שנכתבו בתורה, ונדיר מאוד כי התורה חודרת אל עולם התחושות. עובדה זו מרכזית מאוד בפרשת העקידה: אין אנו יודעים דבר מפשוטו של מקרא על עולם התחושות, ההתלבטויות, המאבק הפנימי וההתעלות שחש אברהם אבינו בהליכתו למקום העקידה. עובדה זו הותירה את מלאכת השלמת הפערים לתורה שבעל פה. ואכן, לאורך הדורות אנו מוצאים מספר עצום של התייחסויות לעובדה זו. עולם המדרש, הפרשנות, הפיוט, התפילות, הסליחות ועוד סוגות שונות של כתיבת התורה שבעל פה תיארו את מה שחש אברהם אבינו בדרכו לעקידה. בשל העובדה שתחושותיו של אברהם אבינו לא תוארו בתורה, יותר מאשר תיאור מחברים אלה את העובדה האוביקטיבית, הם תיארו את מה שהתחולל בעולמם שלהם בשעה שהם למדו את התורה ואת סיפור העקידה. מדובר באוצר ענק של הרכבת דיוקי לשון מתוך פשוטו של מקרא על עולמו הפנימי של הלומד את תורת הקודש, וביצירה רבת גוונים ותהפוכות.


אפילו בדורנו אנו מכירים פרשנות מהקצה עד הקצה: הרב קוק זצ"ל תיאר את הליכתו של אברהם אבינו כהתעלות מתמכרת לדבר ד', ללא שמץ של כאב או התלבטות: "כל המשכת הליכתו היתה, תכונת כח המושך, של מלא האהבה הרוממה העליונה, אשר כלתה לה נפשו להגיע לאותו מחוז החפץ, שכל ציור של מפעל פרטי, ומה יעשה שמה, נמחק כליל מלבבו מפני מלואת האהבה והתשוקה ללכת אל המקום אשר אמר לו הא-להים"; לעומתו כתב הרב סולובייצי'ק: "אני מעוניין בבנך אשר אהבת ותאהב לעולם. לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק, וכשתיקץ תמצא את אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של ייסורי נפש. ובכל זאת אני תובע את הקרבן הזה"


הנוהגים לומר את הפיוט "עת שערי רצון להיפתח" לפני תקיעת שופר מכירים היטב את הביטוי המופיע בראש הדברים. רבי עבס, מחבר הפיוט, הצליח בחמש מילים לתאר את המורכבות אותה חש אברהם אבינו. מחד גיסא, עין במר בוכה", לאמור: בכי ותפילה ותחנונים כי ריבונו של עולם יסיר מעליו את הגזירה הזו, ואת מה שנדרש ממנו בפרשת העקידה; מאידך גיסא, "לב שמח", לאמור: הזכות העצומה לעשות את רצון ד' ולהעלות על המזבח את היקר לאדם מכל.


פרשת העקדה עוד לא תמה. אף בניו של אברהם אבינו וממשיכי דרכו מוצאים עצמם פעמים רבות באותו מקום. פעמים רבות אנו נדרשים על ידי ריבונו של עולם לעשות דברים שהם "עין במר בוכה" לגבינו: לעתים מדובר בקשיים פיזיים, לעתים מדובר במאבק בלתי פוסק ביצרים, לעתים מדובר בחובה לציית לדבר ד' אף שהוא מנוגד למה שאנו חושבים שהוא הדבר הנכון לעשות, לעתים אפילו מנוגדים הדברים למה שאנו חושבים שהוא הדבר המוסרי - בכל אותם המצבים אדם הנאמן לאמת הפנימית של עצמו חש את התחושה הקשה של "עין במר בוכה", כיוון שאנו נתבעים לעשות את דבר ד' גם שהוא נתקל בעולמות הפנימיים שלנו. בד בבד יש ביד האדם להתמלא בתחושה עמוקה של "לב שמח": הזכות הגדולה להיות עבדיו של ריבונו של עולם ולעשות את מה שהוא מחייב אותנו לעשות, ועל ידי כך למלא את עצמנו ואת אישיותנו במעשים ובכללים הבאים מעולמות גבוהים מאתנו בהרבה - זה המשמעות העמוקה של עבודת ד'.


פרשת העקידה אפוא לא תמה, ועימה גם התחושה הכפולה של המשמעות העמוקה של להיות אדם מאמין. אנו מוצאים את עצמנו בכפילות זו, חיים בתוכה ופועלים בנאמנות לדבר ד', ומקוים כי בסופו של דבר אף אנו נמצא את התשובות לשאלות הרבות ולציוויים שלא תמיד אנו מבינים.

 

 

בית המדרש