ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בין משנת הגרי"ד למשנת הראי"ה

ע"י: הרב יובל שרלו

בפרק מבוא זה לספרו של הרב על הרב סולוביצ´יק מנסה הרב שרלו לאבחן את ההבדל המהותי בין המשניות ומבאר מדוע האחת הפכה לדומיננטית יותר,ומדוע השנייה צריכה כיום לתפוס עוצה גדולה יותר


מאז מלחמת ששת הימים הפכה משנת הראי"ה קוק למשנה התורנית המובילה, ואולי אף הבלעדית, בארץ ישראל. אף שהראי"ה נפטר בשנת תרצ"ה, לא זכתה משנתו באותם ימים לבכורה. בני ישיבת מרכז הרב ותלמידי הראי"ה שהלכו בדרכו היו קבוצה מצומצמת וחסרת השפעה בעולם הישיבות, ואף בציונות הדתית לא זכו להגיע למעמד מיוחד. השפעתם הייתה קטנה, והיקף לימוד משנת הראי"ה היה קטן. אולם, מה שהיה נצור שנות דור, התפרץ כלבת אש לאחר שחרור חלקים נרחבים מארץ ישראל. במלחמת ששת הימים ראו רבים אישוש להשקפתו של הראי"ה על מדינת ישראל כחלק ממהלך הגאולה, והדבר הוביל למהפכה במעמדו של הראי"ה. גם התרחבותו המשמעותית של לימוד התורה בציונות הדתית בעקבות מלחמת ששת הימים, והקמת ישיבות חדשות רבות, הרחיבו את גבול משנת הראי"ה.


אין לתלות את אימוצה של משנת הראי"ה בנסיבות היסטוריות בלבד. להפך, פלא הוא שנאלצה משנה זו להמתין זמן כה רב עד להרחבת גבול השפעתה. סיבות רבות מסבירות את הנהייה אחרי משנת הראי"ה. משנה זו מקיפה, עשירה ורוויה, ממרומי תורת הסוד ועד לפסיקת ההלכה; היא מתמודדת עם השאלות היסודיות הנוגעות למהותה של מדינת ישראל ולדרכה; כלולים בה פרקי מוסר מאירים, המניחים כי יצר לב האדם טוב מנעוריו, ועניינה של תורת המוסר הוא להגדיל את כוח הנשמה ואת היקף הופעתה; התייחסותה לספרות, לתרבות ולאמנות היא חיובית; מצוי בה דגש מיוחד על היחס לחילונים, ועל שיתוף פעולה עם מרכיביה השונים של האומה; ועוד ועוד. מעבר לתְכָנֵיה עמדו למשנת הראי"ה פעולותיו של בנו, הרב צבי יהודה קוק. הוא זה שמסר את נפשו להדפסת כתביו של הראי"ה, להגהתם ולהפצתם. שיעוריו הרבים במשנת הראי"ה, ופיתוחה לכדי משנה ציבורית מעשית, תרמו אף הם להתפשטותה של משנת הראי"ה.


משנתו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (להלן: הרי"ד) לא זכתה לכל זה, ועל כן לא תפסה את המקום הראוי לה בעולם התורני (אף שבעולם האקדמי תפסה מקום של כבוד). עובדה זו באה לידי ביטוי בדרכים שונות: ברוב הישיבות משנתו איננה נלמדת כלל, או שהיא נלמדת בהיקף מצומצם. תכנית הלימודים במחשבת ישראל, הנהוגה בבתי הספר התיכוניים, כוללת בתוכה רק את המאמר 'קול דודי דופק' ומעט מ'איש האמונה הבודד'. מעטים הם גם המאמרים התורניים העוסקים במשנתו, בפרט כשמשווים אותם להיקף הרחב של העיסוק התורני במשנת הראי"ה. לשונו של הרי"ד, העשירה בביטויים לועזיים והכוללת בתוכה השוואות למשנות פילוסופיות כלליות, גם היא הקשתה על התפשטות לימוד משנתו בארץ ישראל. אחד המחסומים להוראת שיטתו הוא מחסום השפה האנגלית, המונע מרוב לומדי התורה בעולם הישיבות בארץ ישראל להזדקק לכתביו של הרי"ד בשפה האנגלית.


להתעלמות ממשנת הרי"ד ישנו מחיר כבד. ראשית, מדובר באחד מגדולי הוגי הדעות הרבניים שחיו בתקופתנו, שיצר משנה מופלאה של מפגש התורה והחיים. מעטים מבין רבני הדורות גישרו על פני עולמות רבים, ועסקו באופן ישיר בשאלות הקיומיות של האדם. הרי"ד היה אחד מענקי הרבנים, שרגליו נטועות הן במישור ההלכתי והלמדני והן בעולם המחשבה היהודית והכללית. עובדה זו מחייבת אותנו לפתח זיקה עמוקה למשנתו. הרי"ד אף היווה חוליה מרכזית בשלשלת מסירת התורה בעולם הליטאי. כנכד לר' חיים מבריסק, מחדש דרך הלימוד המרכזית בעולם הישיבתי, הוא זכה להיות נטוע בלב עולמה הלמדני של המסורת התורנית. מעמדו המרכזי של הרי"ד בארצות הברית, הן בעיני בני ברית והן בעיני שאינם בני ברית, מלמד על חשיבותה של משנתו.


למעלה מכך, משנתו של הרי"ד עוסקת בנושאים רבים שלא הודגשו על ידי העוסקים במשנת הראי"ה. אף שהרב קוק עצמו עסק בשאלות קיומיות רבות, ומשנתו רווּיה בהן, רוב העוסקים במשנתו של הראי"ה התמקדו בצדדים הכלליים והלאומיים שבהגותו, ופחות בשאלות הקיומיות שבה. לעומתם, משנתו של הרי"ד מתמקדת בעניינים הנוגעים לאדם באופן קיומי: בדידותו של האדם, אמונתו, קהילתו, תפילתו וכו'. הרי"ד עצמו כתב ואמר לא אחת, כי חוויית האמונה היא בעיקרה חווייתו של היחיד, הנקרע בין עולמות מנוגדים. העיסוק ביחיד נושא אופי מיוחד. אין מדובר רק בהקטנה של סדרי הגודל, ואין היחיד רק אבר של הציבור. השאלות הנוגעות לו אחרות, והתנכרות מהן מגדילה את הפער שבין העצמיות האישית האותנטית, לבין ההתנהגות הציבורית הדוגמטית. ההימנעות מעיסוק בחוויותיו ובבעיותיו הקיומיות של היחיד, יוצרת לא אחת דפוסי אמונה, המבוססים על החצנה מחד גיסא ועל דוקטרינריות מאידך גיסא. חוויית האמונה מפנה את מקומה למסגרתיות מחייבת, והעולם הפנימי העשיר והמורכב הופך לשטוח וחד-ממדי.


לעיל, מנינו כמה סיבות להתפשטות הרחבה של משנת הראי"ה בארץ ישראל, לעומת זניחתה היחסית של משנת הרי"ד. ישנה סיבה נוספת להתמקדות במשנת הראי"ה, והיא נובעת מהאופי היסודי של שתי מערכות ההגות. דרך כלל, אדם מצפה כי אמונתו תעניק לו שלווה ומרגוע. נוכח מלחמת הקיום היום-יומית, ומול כל העניינים המעשיים המטרידים את האדם, האמונה מהווה בשבילו מעין עיר מקלט, שאליה הוא נמלט מן החול שבחיים ומן המועקה המלווה אותם. בעולם האמונה הוא פוגש את העילאי והקדוש, את הטהור והמזוכך, ואלה מעצבים לו 'מעין עולם הבא', בתוך הקיום עצמו. משנת הראי"ה מעניקה מאורה של האמונה מלוא כפיים. שמות ספריו מעידים על כך עוד טרם פתיחתם: אורות, אורות האמונה, אורות התורה, אורות הקודש ואורות התשובה. התדמית ההרמונית של העולם האמוני של הראי"ה, הולמת את דמותה של האמונה שהאדם מבקש (אם כי לאמיתו של דבר שאלה זו אינה פשוטה, והראי"ה עצמו היה דמות מורכבת בהרבה מהציור המקובל). אני מבקש להדגיש, כי אין מדובר באמונה הנובעת מחולשה ומנמיכות רוח. רבים ממבקשי ההרמוניה הפנימית הם ענקי רוח, המבקשים לרכז את כל המיית נשמתם העשירה סביב מוקד פנימי מגובש, שהוא יתד נאמן מול הצבעוניות המגוונת והתוססת של החיים.


את הנהייה אחר אמונה נוסכת שלווה, ראו רבים כהוכחה לשקר הטמון בה: הצורך הנפשי - ולא האמת - הוא המניע המרכזי לאמונה שכזו. האִמרה הצינית "אם אלוהים לא היה קיים, בני האדם היו בוראים אותו", לימדה, לדעתם, כי האמונה אינה אמיתית, ומקורה בצרכים הפסיכולוגיים של האדם. לעומתם, הן הראי"ה והן הרי"ד ראו זאת מן הכיוון ההפוך - משיכתו של האדם לאמונה הייתה לגביהם בסיס לטיעון כי מקורה של האמונה אימננטי (פנימי), ואין היא תלויה בראיות פילוסופיות. קיומה העצמי של האמונה בנפש, הוא העדות וההוכחה לנכונותה. רוח האדם הנוטה אליה מהווה עוגן ויסוד להכרת תוקפה.


אולם, טיב אמונתו של הרי"ד שונה לחלוטין. המאפיין המרכזי של משנתו הוא הדיאלקטיקה. לעיל דיברנו על האמונה ההרמונית, המתאפיינת בשלמות ובשלוות נפש. דיאלקטיקה, בניגוד להרמוניה, היא התנועה החריפה בין קטבים מנוגדים, המולידה חוסר מנוחה ומציאות נפשית מורכבת. בחוויית האמונה הדיאלקטית, האדם המאמין אינו זוכה למרגוע ולשלוות נפש. להפך, חוויית האמונה מטלטלת אותו בתנועה אין-סופית בין קצוות. למעשה, מדובר כאן בשני מאפיינים. אמונה כזו מתאפיינת, קודם כול, בתנועה הדיאלקטית כשלעצמה; נוספים לכך הסערה הפנימית והמתח הנפשי, שתנועה מתמדת זו מביאה בכנפיה. עקרונית, יכולה הדיאלקטיקה להביא לאחת משתי תוצאות. יש שיהפכו אותה לחוויה קיומית עשירה ומשמחת, על שום שאין היא כובלת את האדם לממד אחד בלבד, אלא מפגישה אותו עם גוונים רבים של המציאות. משוררים רבים מצאו יופי ועושר בכך שהעולם אינו חד-צדדי, ושהוא מאפשר מגע וקשר עם תופעות שונות. אולם, בדרך כלל מביאה החוויה הדיאלקטית לתוצאה הפוכה - ייסורים, צער עמוק, תלישות, ניכור וזרות. אי-היכולת לעגון בחוף מבטחים, והצורך להתקרב ולהתרחק בתנועה אין-סופית, הם מקור למתח פנימי ולניכור.


במשנת הרי"ד צועדות השתיים - הדיאלקטיקה והחוויה המייסרת הקשה - יחד. האמונה, כפי שהוא מצייר אותה, היא עניין מייסר ומסובך, שרק לעתים ממלא את הנפש בשמחה ובמרגוע. בדרך כלל, האדם המאמין נקרע בין עצמיותו האישית לבין קבלת עול מלכות שמים. האמונה מכריחה אותו לצאת מעולמו הפרטי, ולהעמיד שאלות הנוגעות לעולם וּלְמה שמעבר לו, תוך מודעות מתמדת לעובדה כי תשובות לשאלות אלו אינן בנמצא. האדם מחפש אלוהים תוך ידיעה שאין הוא יכול להגיע אליו, וככל שהוא מתקרב הוא חש שהוא מאבד את עצמיותו, ומבקש לנוס מפני האלוהים - אליו. אין נפשו מוצאת מנוחה במקום אחד. ספר תהילים מהווה עדות לכך, שכן אין מזמור בו דומה לרעהו, והתחושות מתחלפות תדיר בין זעקה לשבח, ובין קרבת אלוהים לבריחה ממנו. למעלה מכך, עצם קיומה של תנועה מתמדת מעצים את בדידותו של האדם: האדם אינו יכול ליצור קשר עמוק עם רעהו, שכן הקצב הפנימי של חייהם אינו מתואם. השינויים התדירים העוברים על האדם מקשים עליו ליצור קשרים יציבים עם אנשים אחרים. בכך נידון האדם לריחוק ולזרות מתמידים.


באחד משיעורַי בישיבה על משנתו של הרי"ד נשאלתי על ידי אחד הבחורים: "מפני מה כשאני יוצא משיעור במשנת הראי"ה אני יוצא שמח ומאושר, כאילו נפתחו שערי רקיע לכבודי, ואילו כשמסתיים שיעור במשנת הרי"ד אני יוצא עצוב ומדוכא?". תחושת הבטן הזו מבטאת שני דברים. קודם כול, בשאלה זו מתבטאת התחושה הטבעית בדבר ההבדל בין משנת הרי"ד למשנת הראי"ה. אף ששתי המשניות אינן מצויות בשני קצוות מנוגדים, ויש קרבה מסוימת ביניהן, אין ספק כי תחושה זו משקפת הבחנה אמוציונלית חדה. לא די שהרי"ד אינו רואה בעיה בתחושת הניכור הפנימי שהאמונה יוצרת, אלא הוא מבקר את מי שלא חש אותה, ורואה באמונתו רגש רדוד. מהשאלה שציטטנו עולה גם עניין נוסף, והוא העדפתם של רוב הלומדים לעסוק במשנה משמחת, ולא במשנה היוצרת מועקה. המועקה נוצרת מתפיסת מעמדו הטרגי של האדם, הנובע מהמורכבות הדיאלקטית המחייבת תנועה מתמדת בין קטבים. אולם, תחושות אלו אינן פוטרות את הלומד מלהיחשף לעוצמות המיוחדות, הנולדות דווקא מכוח התנועה הדיאלקטית.


בשנים האחרונות חלו מעט שינויים במעמדה של משנת הרי"ד. ראשית, תורגמו לעברית מאמריו, הספדיו, מסות שכתב וקטעים מתוך משנתו. ההוצאה לאור של המחלקה לחינוך ולתרבות יהודיים בגולה פרסמה מאמרים רבים של הרי"ד. ר' משה קרונה פרסם בעיתון הצופה מדרשותיו ומשיחותיו, הרב פ' פלאי פרסם את דרשות התשובה של הרי"ד בפנים אל פנים, וד"ר א' סטריקובסקי הביא נופך ממשנת הרי"ד בדפים לתרבות תורנית. העולם האקדמי עסק במשנת הרי"ד בהרחבה, וחיבורים רבים העוסקים בה יצאו לאור, ביניהם מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים, ואף שני ספרים - ספר היובל לכבוד הרי"ד, ואמונה בזמנים משתנים - שכינסו מאמרים רבים העוסקים במשנתו. חלק מן השינוי יש לתלות בעליית תלמידיו לארץ ישראל, שהביאו עמם את משנתו הרעיונית. ביניהם יש לציין את מו"ר הרב א' ליכטנשטיין, את פרופ' ד' הרטמן ואחרים, שהחלו ללמד את משנתו בסביבה תורנית. תלמידי ישיבות מחו"ל שנקלטו בישיבות ההסדר, והפכו לחלק מן ההנהגה הרוחנית, תרמו אף הם לתהליך זה. אף על פי כן ניתן לקבוע כי כמעט ואין עיסוק במשנתו של הרי"ד כחלק מלימוד התורה לשמה.


מגמתי בחיבור זה היא לתרום מעט להעמדת משנת הרי"ד במקום הראוי לה. במוקד השיעורים עומדת השאלה האם אכן משנתו של הרי"ד מתאפיינת בדיאלקטיקה כה חריפה, או שמא מדובר בתדמית שגויה, הנובעת מקריאה שאיננה חודרת לכל היקף משנתו. לעתים דומה, כי החידוש בדברים שכתב הרי"ד על האמונה הדיאלקטית ועל חוויותיה, בעיקר בתחילת 'איש האמונה הבודד', מאפיל על ההתייחסות למשנתו הכוללת. אין כוונתי 'לעגל פינות' ולטעון כי ההרמוניה היא החוויה השלטת במשנתו של הרי"ד. דבר זה אינו נכון, והטוען כך מבקש למצוא במשנת הרי"ד את ציפיותיו ואת תפיסותיו שלו עצמו. הטענה שתיבחן היא: האם הייסורים הכרוכים בדיאלקטיקה הם אכן החוויה המושלת בכיפה, או שמדובר בשלב ביניים, שלעתים מוביל לדבקות ולהרמוניה פנימית. בחלק הראשון של השיעורים ייבחנו הטיעונים העיקריים בחיבורים שכתב, ואילו בחלק השני נעסוק בכמה סוגיות: קדושת המקום, החינוך, התשובה והתפילה, ודרכן נבחן שאלה זו. בפרק הסיכום נבחן מחדש חלק מן ההנחות הנוגעות לאופיה של משנת הרי"ד.


חיבור זה מבוסס על שיעורים שלימדתי במכללת הרצוג ליד ישיבת הר עציון, ומטרתו כפולה. כוונתי היא להפגיש את הלומד עם פרקים מרכזיים במשנתו של הרי"ד, ובנוסף לכך - להציע פרשנות נוספת לשאלת מקומה של הדיאלקטיקה במשנת הרי"ד. בחיבור זה נבחן את הדיאלקטיקה במשנת הרי"ד, את מקורה ואת סיבותיה, ובעיקר את השפעתה על סוגיות אמוּניות רבות. הטיעון היסודי השזור בפרקי החיבור הוא, כי אפיון משנתו של הרי"ד כמשנה דיאלקטית לוקה בחסר, ומקורו בסנוור הנובע מהשימוש הנרחב במילה זו, הן על ידי הרי"ד עצמו והן על ידי פרשניו וחוקריו. אולם, בדרך כלל, במקום שבו מופיעה דיאלקטיקה בדברי הרי"ד, מדובר בתהליך המתחיל בקריעה נפשית ומסתיים באפשרות משמעותית של שלמות נפשית, 'רצוא בלא שוב', כפי שניסח הרי"ד עצמו במסה 'וביקשתם משם'. הדיאלקטיקה במשנתו אינה אין-סופית, אלא היא חלק מתהליך של יצירה ובניין, שתחילתו בקרע נפשי ורוחני, וסופו בגיל עולמים. במסגרת החיבור נבחן לא רק נושאים שונים במשנתו של הרי"ד, אלא גם יסודות מתודולוגיים שונים, הנוגעים ללימוד דבריו. מטבע הדברים, תעמוד ברקע משנת הראי"ה, ותשמש כלי להשוואה ולהבלטת נקודות הייחוד שבכל אחת מהמשניות.


במסגרת החיבור ינותחו מעט פסקות ממשנתו של הרי"ד בקריאה צמודה. קריאה כזו במשנת הרי"ד היא בעייתית מאוד, שכן טיב המקורות משתנה מעניין לעניין. רק חלק ממה שפורסם כמשנת הרי"ד מצוי לפני הלומד כפי שיצא מתחת ידו. רוב המאמרים הינם תרגומים, שִכתובים, ולעתים אף סיכומים. עובדה זו מהווה מכשול למבקש לדייק בלשונו, או להסיק מסקנות מתחביר המשפט או מהדקדוק הפנימי שלו. למרות זאת, אנו מתייחסים לדברים כאילו הם מבטאים את משנתו של הרי"ד, אך זאת רק בתנאי שהם מופיעים יותר מפעם אחת, וניתן למצוא להם מקבילות במקורות נוספים במשנתו.


אני מודה להנהלת מכללת הרצוג על הזכות שניתנה לי ללמד שיעור זה במסגרתה, ולהפוך אותו מתורה שבעל פה לתורה שבכתב. מעבר לכך, קשה לי להודות במסגרת זו לכל מי שלמדתי ממנו, בין אם באופן ישיר ובין דרך משנתו הכתובה. חובה נעימה ומלאת רגשי הוקרה היא ההודיה לתלמידים שהעשירוני רבות בהקשבתם הערנית והביקורתית. אדר א' תש"ס
הקדמה לספר 'והיו לאחדים בידך' בהוצאת תבונות

 

 

בית המדרש