ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אמונה על סדר התורה שבכתב (4):המשמעויות של צלם אלוקים

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעור זה נעסוק בהיבטים הלכתיים של צלם א-לוקים, ובשיעור הבא נעסוק במבט רחב יותר.


מבוא:


בשיעורים הקודמים הדגשנו כי דמותו של האדם כפי שעולה מן התורה היא שהוא בעל צלם אלוקים. צלם אלוקים זה מתבאר בדרכים שונות. מעבר לביאור העקרוני והפילוסופי יש לרעיון צלם אלוקים גם משמעויות מעשיות רבות - בין בעולם ההלכה ובין בעולם הרחב יותר של תרבות החיים האמוניים. בשיעור זה נעסוק בהיבטים הלכתיים של צלם א-לוקים, ובשיעור הבא נעסוק במבט רחב יותר.


להלן אפוא כמה דוגמאות למשמעות ההלכתית המעשית של צלם א-לוקים:

מצוות פריה ורביה:
ר' לעזר בן עזריה אומר: כל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות שנ' כי בצלם א-להים עשה את האדם וכת' ואתם פרו ורבו וגו' (תוספתא יבמות ח, ז).


ברייתא זו מעניקה משמעות ייחודית למצוות פריה ורביה. אין היא יונקת רק מאחריותו של האדם לקיום העולם או למימוש של דבקותו באשתו. הימנעות מפרייה ורבייה משמעה גם פגיעה כביכול בריבונו של עולם - בשעה שאדם נולד הרי הוא מבטא במציאות עוד הופעה של ריבונו של עולם, ועל כן בשעה שאדם נמנע מפריה ורביה חסר העולם את מה שהיה יכול להתבטא בו. בני זוג המקיימים מצוות פריה ורביה זוכים אפוא להרחבת גילויו של הקב"ה בעולם.


זו אינה רק עמדה אגדתית. מדובר בעמדה הלכתית, המעניקה לפריה ורביה מעמד מיוחד, המוגדר על ידי בעלי התוספות "מצווה רבה", ובשל כך חלים עליה כללים מיוחדים, כמו היתר הלכתי לעשות פעולות המוגדרות כעבירה (ברמה מסוימת) כדי לאפשר לממש את מצוות הפריה והרבייה. זהו גם אחד הבסיסים האוסרים על הוצאת שכבת זרע לבטלה. 

איסור רציחת אדם:


איסור רציחת אדם מנומק באופן ישיר בתורה שבכתב כאיסור הנובע מהיות האדם בעל צלם א-לוהים:


וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (בראשית ט, ה-ז).


ובלשון חכמים הקושרים זאת בדרכם לצלם א-לוהים שבאדם:


...מכה איש ומת מי גרם לו מיתה שלא נסתכל בתורה שכתוב בה (בראשית ט) שופך דם האדם באדם דמו ישפך.משל לאדם שקפח איקונין של מלך ועלה לבימה.אמר המלך לא קראת בדיוטגמא שלי שכל מי שנוגע באיקונין שלי הוא אבד - למה לא חסת על עצמך?כך אם הרג אדם נפש מישראל כאלו הוא מעביר איקונין של מלך, והוא נידון ואין לו חיים, שאדם נברא בדמות מלאכי השרת.ואם הרג בשגגה נתן לו האלהים מקום שיברח לשם.ואם הרג במזיד אפילו כהן גדול הוא נהרג.אין לך גדול משאול שנאמר (ש"ב א) בנות ישראל אל שאול בכינה - מי גבה הימנו? הדם שהיה בידו במיתתו, לא ישראל גבו אותו אלא הגבעונים... (שמות רבה ל טז).


נימוק זה מלמד כי האיסור לרצוח אדם אינו מבחין בין אדם לאדם, ובין רציחה הנעשית על ידי אדם לבין הרציחה הנעשית על ידי בהמה. לא זו בלבד, אלא גם רציחה בתוך המשפחה, שניתן היה לסבור שיש לה מקום - נאסרת כאן באופן מוחלט. נעיר כי בספר בראשית עצמו אנו מכירים את האפשרות כי תהיה הריגה בתוך המשפחה כמעשה ענישה שהרי ראובן אומר ליעקב: "...אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (שם מב, לז), ועל כן יש צורך מיוחד לאסור את הדבר. הקב"ה שם עצמו כדורש את דם האדם. אין מדובר אפוא בעניין המוטל על בני האדם בלבד, וריבונו של עולם קבע כי הוא עצמו ידרוש את דם האדם. כל זה נאמר באופן מוחלט על כל בני האדם, ואין אחד מהם מוצא מן הכלל.


האיסור לשפוך דם אינו מוגבל בשום דרך - אין מדובר ביהודים בלבד, בגברים בלבד, במבוגרים בלבד או בכל "בלבד" אחר. האיסור הוא חד משמעי ובלתי מתפשר. שתי הוכחות לעניין זה. ראשונה שבהן נובעת מההקשר בו נאמרו איסורים אלה. על פי פשוטו של מקרא אסורה רציחתו של כל אדם, שהרי הציוויים נאמרו מיד לאחר המבול עוד קודם לפילוג העולם לאומות שונות. לא ניתן לדבר על איסור המוטל על רציחת יהודים בלבד שכן העם היהודי עוד לא הוקם. ההוכחה השנייה יונקת מהנימוק עצמו - האיסור נובע בשל היות האדם בעל צלם א-לוהים, עניין שהוא משותף לכל בני האדם. היות האדם צלם א-לוהים נכתב בפרשת הבריאה, ובפרשה זו אין כל הבחנה בין סוגים שונים של בני אדם. מדובר אפוא באיסור קטגורי חד משמעי ומוחלט.

חובת קבורה:


חובת הקבורה יונקת באופן ישיר מהיות האדם בעל צלם א-לוהים. כך כותבת התורה במקום בו היא מצווה על הקבורה:


וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱ-לֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ד' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה (דברים כא, כב-כג).


מצווה זו בוארה על ידי רש"י כך:


כי קללת א-להים תלוי - זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו.משל לשני אחים תואמים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה שר ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר השר תלוי...


רש"י אמנם מתייחס בדבריו לישראל, אולם הדבר אינו נובע מכוח העובדה שאין הגוי בעל צלם א-לוהים אלא בשל העובדה שחטא משפט המוות מיוחס לישראל בלבד. מכאן נלמדה בדברי רבינו בחיי חובת הקבורה בהיקף רחב בהרבה:


לא תלין נבלתו על העץ - אזהרה שלא ישהה שם התלוי בלילה. ומכאן דרשו רז"ל אזהרה למלין את המת, וכן אמרו המלין את המת עובר בלא תלין, לפי שנאמר על העץ, מה עץ שהוא נוול אף כל שהוא נוול, הלינו לכבודו מותר. והנה כלל המצוה הזו שהמלין התלוי או המת בארץ ישראל עובר בשנים, בלאו ועשה, משום לא תלין ומשום עשה דקבור תקברנו...


ובין הטעמים שהוא מונה שם הוא מביא את טעם הקבלה:


וע"ד המדרש כי קללת א-להים תלוי, משל לשני אחים שהיו דומין זה לזה אחד נעשה מלך ואחד נתפש ללסטים ונתלה, הרואה אותו אומר המלך תלוי, עד כאן:וע"ד הקבלה באור הכתוב והמשל, כי המלך הוא הכבוד הנקרא צלם א-להים, כלומר נבדל ממנו, כלומר עבד א-להים, וכיון שהתלוי בדמות צלם א-להים הנה הוא קללת א-להים אם לא יקבר ביומו.

ואהבת לרעך כמוך:


ברייתא ידועה מביאה את מחלוקת רבי עקיבא ובן עזאי:


ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה, בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה.


ראשונים רבים עסקו בשאלה על מה חלוקים רבי עקיבא ובן עזאי. וזה פירושו של הראב"ד:


ואהבת לרעך כמוך - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה, שעלך סני לחברך לא תעביד בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם ביום ברוא א-לוהים בדמות א-לוהים עשה אותו - זה כלל גדול מזה, פירוש: שאלו מן הפסוק הראשון לא שמענו אלא "כמוך" - הרי שנתבזה הוא או נתקלל הוא ונגזל ונחבל יתבזה חברו עימו ויתקלל עימו ויחבל עימו?! לכך נאמר בדמות א-לוהים עשה אותו - את מי אתה מבזה ואת מי אתה מקלל? דמות דיקונו של מקום! זה הכלל גדול מן הראשון.


שני התנאים חלוקים בשאלת המקור הרוחני למצוות ואהבת לרעך כמוך. עמדת רבי עקיבא קושרת את המצווה בחובת אהבת הבריות ובחובה המוסרית המוטלת על האדם לא לחולל לחברו את מה ששנוא עליו. אליבא דבן עזאי מקור המצווה שונה לחלוטין. היא אינה נובעת מהחובות המוסריות שבין אדם לחברו, כי אם מחובת האדם לשמור על צלם א-לוהים של חברו. מעשה המנוגד לאהבה שיש לנהוג בה עם הבריות משמעו פגיעה בצלם א-לוהים שבאדם. הראב"ד מדגיש בדבריו כי אין מדובר בהבדל רעיוני בלבד, כי אם במשמעויות מעשיות של המקור. המחויבות בדברי רבי עקיבא מוגבלת ל"כמוך", ובשעה שהאדם עצמו התבזה או קולל פוקעת חובתו למנוע התרחשות כזו מחברו. לעומת זאת, בן עזאי אינו מתנה את המחויבות במעמדו של האדם המקולל או המבוזה, בשל העובדה כי מקור הדין אינו הזכויות המגיעות לאדם, כי אם צלם א-לוהים שהוא נושא בקרבו.


הרעיון היסודי כי חובת השמירה על מצוות שבין אדם לחברו נעוצה גם בהיות האדם צלם א-לוהים, ובשל כך כל פגיעה באדם משמעה פגיעה בריבונו של עולם אינו ייחודי לדברי בן עזאי. בעל תוספות יום טוב תולה את איסור הלבנת הפנים באותה סיבה: "...ולי נראה שהוא בכלל כי דבר ה' בזה לפי שהאדם נברא בצלם א-להים והרי הוא דבר ה' כלומר ענין ה' וצלמו" (פירושו לאבות ג, יא). הבאנו לעיל את דברי הרב סולובייצי'ק זצ"ל המעלה את האפשרות כי "...ייתכן שכל המצוות שבין אדם לחברו מבוססות על הערך של כבוד הבריות" שהוא עצמו מבוסס על צלם א-לוהים כפי שנראה מיד.
כבוד הבריות, ואולי כל המצוות שבין אדם לחבירו:
הערך של כבוד הבריות הוא ציר-בסיס אידיאי להלכות רבות, כגון: קבורה, כבוד המת, טומאת כהן, מת מצווה, אנינות, אבלות, זקן ואינה לפי כבודו, מלבין פני חברו ברבים וכיוצא באלה. ואף ייתכן שכל המצוות שבין אדם לחברו מבוססות על הערך של כבוד הבריות. הרמב"ן כבר פסק שכל העניין שבני נוח מחויבים לקיים שבע מצוות-יסוד הוא תוצאה של השקפה הרבה יותר בסיסית היינו צלם א-לוהים (ימי זיכרון עמ' 9).


גדולתו של ערך כבוד הבריות נובעת מהיות הבריות צלם א-לוהים. המינוח "בריות" מקורו בפרשת הבריאה, ובעובדה כי שם מכונה האדם בשם "צלם א-לוהים". היבט מעניין של כבוד הבריות כיסוד הלכתי הנובע מצלם א-לוהים נמצא בדבריו של בעל הציץ אליעזר. הוא התלבט בשאלה מה לעשות במצב בו אדם האוחז ספר תורה נפל, ושניהם מונחים בביזיון, והשאלה היא את מי להרים קודם, וכך הוא פסק:


...אבל אם שניהם מוטלים בביזיון, אזי ביזיון של אדם עדיף, לכן יש להצילו קודם מביזיון, ואפילו אינו תלמיד חכם, כמו שמשמע מפירוש רש"י בפרשת תצא, דזלזולו של מלך הוא שאדם נעשה בדמות דיוקנו וכו'. אם כן יש לומר דבכהאי גוונא ביזיון דאדם עדיף מספר תורה לכולי עלמא, כי יש להסיר קודם הביזיון מהאדם שנברא בצלם א-להים... (ציץ אליעזר יז, לט).

 

 

בית המדרש