ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

פרק א´:תולדות חיים כמקור הדיאלקטיקה במשנת הגרי"ד

ע"י: הרב יובל שרלו

זהו הפרק הראשון בספרו של הרב שרלו ´והיו לאחדים בידך´.הפרק מנסה לנתח את הדיאלקטיקה במשנת הגרי"ד לאור תולדות חייו

 


על ייחודו של הרי"ד ניתן לעמוד מזוויות שונות של הסתכלות. פרופ' י' בן ששון העמיד ייחוד זה על בסיס ביוגרפי. לטענתו, ההיסטוריה רבת התהפוכות של הרי"ד, מבטאת יותר מכל את אופיה המיוחד של יצירתו - יצירה דיאלקטית. הרי"ד נולד בליטא הלמדנית בבית בריסק, למד באוניברסיטת ברלין, תחת השפעתה של אסכולת מרבורג, ועבר לארצות הברית, שם העמיד תלמידים במשך עשרות שנים. אף שאנו חלוקים על חלק מהנחותיו של פרופ' בן ששון, ונתייחס לכך בהמשך, דבריו מציגים בצורה בהירה את ייחודה של משנת הרי"ד. המפגש בין המסורת הליטאית לבין האווירה האמריקנית עימת עולמות שונים, והביא לתנועה מתמדת ביניהם. הרי"ד לא בחר באחד מן העולמות ודחה את השני, אלא היטלטל ביניהם. טלטלה זו יכולה לבאר את אחד המקורות היסודיים למשנתו הדיאלקטית. בפרק זה נבחן את ההשפעה שהייתה לביוגרפיה האישית של הרי"ד על כתיבתו, ובכך נעמוד על התחנות העיקריות בחייו, כמו גם על שאלת משמעותן.


אחד הדברים המאפיינים את הרי"ד הייתה האפשרות שנתן לאחרים לחדור אל פרקי יומן ואוטוביוגרפיה אישיים שלו. כירמיהו בשעתו, הרי"ד לא רק מסר תכנים, אלא גם שיתף את הקורא, והכניס אותו לבית היוצר שלהם. אנו יודעים מעט מאוד על התהליך הנבואי. הנביאים מסרו לשומעיהם בעיקר את תוכן נבואותיהם, והעלו על הכתב את המסר האלוהי. ירמיהו הנביא התבלט בכך שתיאר גם את עולמו הפנימי, ואת הקריעה והמשיכה ההדדיים שבין אישיותו העצמית, לבין כיבושה על ידי ריבונו של עולם. גם מרידותיו וּויכוחיו עם מלכות שמים מתועדים בספרו. אף הרי"ד הלך בעקבותיו, וראה בחוויותיו ובמחשבותיו מקור ללימוד עומק חיי האמונה. על כן, נפתח את לימוד משנתו של הרי"ד במעקב אחרי הביוגרפיה שלו, ונתמקד בעיקר בדברים שפורסמו על ידו, ושהוא ייחס להם חשיבות של ממש. למעשה, בדברי מבוא אלה אנו עוסקים רק באוטוביוגרפיה. אף שהרי"ד לא פרסם אוטוביוגרפיה, הוא שילב פרקים אוטוביוגרפיים כה רבים בתוך דבריו, עד שניתן לראות דרכם איך הוא עצמו הסתכל על חייו ועל מקורות יצירתו.


קודם להסקת מסקנות מן האוטוביוגרפיה שבכתביו, ברצוני לציין נקודה אחת שהיא בעייתית מאוד. מקום נרחב מוקדש בכתבי הרי"ד לתיאור דמותו של 'איש ראש החודש'. במונח זה, מקביל הרי"ד בין ייחודו של ראש החודש במערכת החגים, לייחודה של הדמות המתוארת. שונה ראש חודש מן המועדים האחרים הכלולים בפרשיית המועדים, שאותה הוא פותח. בעוד שלכל חג מצווה אופיינית משלו, ובכולם קיים איסור מלאכה המצווה על שביתה מוחלטת, אין קדושת ראש החודש ניכרת כלל ועיקר. אף שגם בו מקריבים קרבן מוסף כבכל החגים, אין לו סממני קדושה חיצוניים אחרים, ודבר מקדושת ראש החודש אינו נראה כלפי חוץ. הרי"ד השתמש בהשוואה ליום מיוחד זה, כדי לתאר דמויות שאין קדושתן נראית כלפי חוץ. אף על פי שעולמם הפנימי מלא, עשיר וגדוש בחוויות רוחניות עמוקות, זר לא יקרב אל הקודש, והעולם הפנימי אינו נראה כלפי חוץ. כפי שנראה להלן, הרי"ד טען כי הוא עצמו גדל בבית כזה, והבית הטמיע בו את האהבה וההזדהות עם אנשים כאלו. אלה האנשים שקסמו לו מיום עומדו על דעתו, ואותם העריץ לאורך ימיו.


אף על פי כן, נהג הרי"ד עצמו בדרך הפוכה. כתביו, כאמור, מלאים בהערות אוטוביוגרפיות - מאהבתו לאשתו ועד לבדידותו, מהתלבטויותיו האישיות ועד ללבו הפועם עם תלמידיו. זו נראית סתירה שאין לישבה, שכן הרי"ד אינו נאמן לעקרון השמירה הקפדנית על האינטימיות הנפשית. קשה לומר שהחוויות הפנימיות שחושף הרי"ד הינן 'בתי בראי' בלבד - חוויות חיצוניות שאינן עוסקות ברבדים העמוקים שלא שזפתם עין; טענה זו תחייב להגדיר את העניינים שהזכרנו כחוויות שאינן נוגעות בשורש האישיות - דבר שאינו מסתבר כלל. יותר נראה לומר אחת משתיים: או שחלק מהערצת הרי"ד ל'אנשי ראש החודש' נבע דווקא מהעובדה שהוא עצמו אינו כזה, והוא מתיר לאחרים לחדור לעולמו הפנימי; או שהרי"ד ראה בחשיפה זו פעולה הכרחית, הנובעת מתפיסת תפקידו של הרב. במשנתו של הרי"ד, תפקידו של הרב אינו מצטמצם בהעברת ידע אינטלקטואלי בלבד. עיקר תפקידו הוא להיות חלק משלשלת המסורה המעבירה את חוויית מעמד הר סיני מדור לדור. כיוון שכך, על הרב לשתף את תלמידיו בעומק חוויותיו הנפשיות, כדי לשלב את נשמותיהם בזו שלו. אין וודאות כי אחת מסיבות אלה היא הנכונה, אולם סוגיה זו מחדדת את הרגישות לפרקים האוטוביוגרפיים שבמשנתו.


לידתו הרוחנית של הרי"ד הייתה בבית בריסק. סבו, ר' חיים סולובייצ'יק, ייסד דרך חדשה בלימוד הגמרא, שכבשה את העולם הלמדני הליטאי. ייחודה של גישה למדנית זו - 'שיטת בריסק' - בשינוי מהפכני בשאלות שלומד הגמרא מציב לעצמו. כוונתו של הלומד איננה להגיע אל השורה התחתונה, שהיא ההלכה המעשית. כיוון מחשבתו של ר' חיים היה הפוך - הוא מבקש בראשונה לעמוד על שורשי ההלכה ומקורותיה. אין הכוונה למקורות הפורמליים, של ציון מקור בתנ"ך או עמדת הפוסקים. מגמתו של הלומד היא לחתור להבנת ההיגיון הפנימי העצמי שבהלכה, ומתוכו לחדש עקרונות הלכתיים, ובסופו של דבר - גם הוראות הלכתיות למעשה. מכאן ינק הרי"ד את היחס העקרוני להלכה, את מעמדה המרכזי של החקירה האנליטית, ואת החתירה המתמדת להעמדתה של ההלכה על בסיס אינטלקטואלי יצירתי.


הרי"ד כתב הרבה על האווירה ששררה בביתו. זו אופיינה בהפנמה של רגשות, בקרירות חיצונית שהסתירה אש פנימית, ובחתירה מתמדת לחיפוש האמת המחשבתית. במקביל, התחנך מעט על ברכי מלמד חסידי, ואף נהג להתפלל בבית כנסת חסידי בנוסח חב"ד. על השפעות אלה כתב הרי"ד בערגה, תוך ציון הלהט הנפשי הפנימי שרכש שם. המבקש למצוא בבית גידולו של הרי"ד את המתח הנמצא במשנתו בין החוויה הדתית לבין עולמה של ההלכה, לא ירחק מן האמת.


על תקופת שהותו בברלין כתב הרי"ד מעט מאוד. הרי"ד התכוון לכתוב את הדיסרטציה שלו על הרמב"ם. טיעונו העיקרי היה, כי בניגוד לתפיסה המקובלת, המסווגת את הרמב"ם כפרשן אריסטוטלי של התורה, יש לראות את משנת הרמב"ם דווקא על רקע התפיסה הניאו-אפלטונית. פרשנות זו מצויה גם בכתביו המאוחרים יותר של הרי"ד. במסה 'וביקשתם משם' הרי"ד מביא דווקא את הרמב"ם, כדי להדגים את טענתו כי המגע עם ריבונו של עולם אינו נעשה דרך השכל, אלא דרך החוויה הקיומית. הוא מציין כי תמצית השקפתו של הרמב"ם היא "שידיעה זו [= ידיעת אלוהים] מבוססת על ההכרה האונטולוגית הבלתי-אמצעית שאין מציאות מבלעדי האלוקים" ('וביקשתם משם', איש ההלכה - גלוי ונסתר, עמ' 129, הערה 4), והוא אף טורח להדגיש כי אין מדובר בעניין צדדי, אלא "משנה זו היא אחת המחשבות היותר נהדרות ועמוקות שרבנו הגדול [= הרמב"ם] הציבה במרכז עולמו" (שם). כיוון שלא נמצא לו מדריך הבקי בסוגיה זו, כתב הרי"ד לבסוף את הדיסרטציה שלו על משנתו של הרמן כהן. הצד השווה שבשני הנושאים הוא התגלות ניצנים ראשונים של המעמד המרכזי הניתן לחוויה הקיומית, והניסיון התבוני לתארה ולבארה. כשם שלפי פירושו של הרי"ד, משנת הרמב"ם היא משנה תבונית שמקורה בהתגלות האלוהית, כך טען הרמן כהן לתבוניות מיוחדת בעולמה של היהדות. אינני טוען לזיהוי בין הרמב"ם להרמן כהן, לא בין משנות ההגות שלהם ולא בין משמעותן. כוונתי לציין רק קשר בין שני הנושאים, היכול להעיד על נטייתו המוקדמת של הרי"ד. ראוי לציין את העובדה כי אין אזכור בולט בדבריו האוטוביוגרפיים לתקופת ברלין - הרי"ד אינו מתייחס לסיבות שהביאו אותו ללמוד באוניברסיטת ברלין, ואף לא לתחושותיו ולמעשיו בתקופה זו, או לפֵּרות שהפיק ממנה.


שני עניינים חשובים להמשך דיוננו, אף שהרי"ד לא כתב עליהם. ראשית - אימוץ דפוסי המחשבה הניאו-קאנטיאניים. אף על פי שהרי"ד טען כי דמותו של איש ההלכה היא דמות הרבנים מבית בריסק, קשה להכחיש את ההשפעה שהייתה למפגש עם המחשבה המודרנית בברלין, על גישתו של הרי"ד להלכה, ועל בניית המודל המופשט והאוטונומי שלה. שנית - בברלין הייתה ראשית היכרותו של הרי"ד עם דפוסים שונים של קיום יהודי. אסכולת 'תורה עם דרך ארץ' שבפרנקפורט ובברלין הייתה שונה באופן משמעותי מהיהדות שהכיר הרי"ד במזרח אירופה, וקרובה יותר לזו שיכיר בארצות הברית. כמו כן, המפגש עם צורות שונות של קהילות יהודיות העשיר את הרב-גוניות ואת המורכבות הדיאלקטית במשנת הרי"ד.


בואו של הרי"ד לארצות הברית היה מהפכה של ממש. במקום זה פגש הרי"ד עולם שונה לחלוטין מזה שהכיר. בראש ובראשונה היה זה עולם מודרני, עם מאפייניו המובהקים: קצב חיים מהיר, רדיפה אחרי הצלחה כלכלית, התבוללות וחומרנות. למעלה מזאת, אין מדובר בסגנון חיים בלבד, אלא אף בסגנון מחשבה: מדידת הצלחתו של האדם לפי מעמדו הכלכלי וקביעת סולם ערכים וסדר עדיפויות חדשים, הביאו לא אחת לניפוץ אורח החיים המזרח אירופי. העולם היהודי שפגש הרי"ד בארצות הברית נכבש על ידי החיים בעולם החדש. היהדות בארצות הברית הייתה שונה באופן משמעותי מזו שהכיר באירופה. מאבקי החיים החדשים מיתנו מאוד את הלהט הדתי. חלק ניכר מיהודי ארצות הברית המודרנית נסחפו אל תוך העולם החדש, והשתלבו במערכת הערכים שלו, ועוד יותר - במחשבתו הדתית. מעמד ההלכה הלך ונחלש, לא רק בשל בעיות מעשיות קשות בשמירת ההלכה - בעיקר בגלל ימי השבתון, שהיו בעיה קשה למבקשי העבודה - אלא אף בשל ערכי העולם החדש.


הרי"ד מתייחס לשתי תופעות המאפיינות את ירידת קרן היהדות בארצות הברית. הראשונה שבהן היא המשקל הגדול שניתן בעולם זה לתחומים שאינם הלכתיים - לחיים האמוציונליים של איש הדת, לדיונים הפילוסופיים בדבר משמעותה של האמונה, ולניסיון לכלוא את עולם האמונה בתוך הסברה האנושית. התופעה השנייה היא הפיכת החיים הדתיים מהתמסרות רוחנית אישית למערכת טקסים חברתית. הרי"ד מתאר קושי פנימי גדול בהשתלבותו בחיים הדתיים שבארצות הברית. הדת, ובכללה ההלכה, קיבלו אופי טקסי וממוסד. אותה חיות פנימית ודבקות פשוטה שהכיר באירופה, פינו את מקומן לדמות אחרת של יהדות. בית הכנסת אינו עוד השטיבל המזרח אירופי, אלא מוסד מנוהל על ידי נשיא ויושב ראש, חברי בורד ונכבדי הקהל. החתונה אינה עוד העמדת חופה, אלא טקס ארוך, המשלב בתוכו חידושים רבים בצורה ובאופי. כל אלה החריפו את התנגשות העולמות בנפשו של הרי"ד. על רקע זה יש לראות את המורכבות והדיאלקטיקה, את החיפוש המתמיד אחר מרגוע פנימי ואת הקנאות בדרישת טהרתה של ההלכה. עניינים רבים אחרים מתבארים היטב דרך קישורם לתולדות חייו הרוחניים של הרי"ד, ועל חלק מהם נעמוד בהמשך.


עניין מהותי נוסף, שעליו סיפר הרי"ד לשומעיו, הוא תהליך הצטרפותו לתנועת 'המזרחי'. תהליך זה לא היה פשוט כלל ועיקר: לא די שהרי"ד צמח במסגרת שלא ראתה בעין יפה את הציונות (ואף הביא את עמדתה בצורה נפלאה במאמר 'מה דודך מדוד', הדן גם בהתנגדותו של דודו הגרי"ז סולובייצ'יק לציונות), אלא שבהצטרפותו לתנועה ויתר הרי"ד על המעמד שהיה יכול להיות לו בעולם החרדי, כנצר לבית בריסק. אין ספק כי הדבר מעיד על אומץ לב, רגישות היסטורית, אחריות עמוקה ויושר פנימי שאין כדוגמתם. אולם לענייננו חשוב דווקא היחס המורכב ל'מזרחי' בפרט ולמדינת ישראל בכלל. אף על פי שהצטרף לתנועה ציונית, לא נמנע הרי"ד מלבקר אותה על עניינים רבים, ואף ביאר בעצמה את נימוקיהם של המתנגדים לה. גם כאן ניתן לראות את המורכבות, ולעתים אף את הדיאלקטיקה, המתבטאות בעמדותיו של הרי"ד, כעומדות על רקע הביוגרפיה האישית שלו.


שאלה בפני עצמה היא החשיבות העניינית של העיסוק בביוגרפיה של הרב. אין ספק כי מדובר בנושא מרתק, דרכו ניתן להאיר עניינים מסוימים במשנתו. עולם המחקר האקדמי, המייחס חשיבות מרובה לשאלות אלו, מתגלה פעמים רבות כעוסק בחקירה שאין לה משמעות קיומית, והיא מפרנסת את עצמה בלבד. למעלה מזאת, ככל שמצטייר קשר הדוק יותר בין תפיסותיו של אדם לבין הרקע שממנו הוא בא, תולה עולם המחקר את עמדותיו של זה ברקע שממנו צמח, ומפחית את חשיבות העצמיות והאישיות האותנטית. מצד שני, לעתים ישנה משמעות מרובה לשאלה זו, בעיקר אם מדובר במשנה ההולכת ומתפתחת ברצף כרונולוגי. שכן, אם ניתן לקשר בין זמן כתיבת תזה מסוימת לבין תנאי הסביבה, ואף ניתן להוכיח כי קיים הבדל בין המחשבה המוקדמת לבין המאוחרת, יש לראות במחשבה המאוחרת עיצוב מגובש ובשל יותר של המשנה הרוחנית.


נדגים סוגיה זו גם במשנתו של הראי"ה. במשנת הראי"ה בולט מאוד הפער שבין כתיבתו המוקדמת לכתיבתו המאוחרת. אין מדובר בהבדל טבעי שבין כתיבה בגיל צעיר לבין כתיבה מבוגרת בלבד, אלא אף בשינוי עמדות. למשל, בכתיבתו המוקדמת של הראי"ה, תורת המוסר שלו דומה יותר לזו של העולם החרדי המסורתי. אף שגם שם ניתן לראות סימנים ראשונים לתורת מוסר מאירה, הרי שספר כמו מוסר אביך או פסקות מוקדמות בספר עין אי"ה, מלמדים על תפיסה המקפחת את הצדדים החיוניים שבאדם. לעומת זאת, בפסקות מאוחרות יותר אנו מוצאים משנה מוסרית 'ארץ ישראלית', שונה באופן משמעותי. הראי"ה קורא למעורבות עמוקה בחיים, ורואה במימוש חיים מלאים ערך לעצמו. ניתן להניח שלדברים היה רקע סביבתי. המפגש עם ארץ ישראל, בין מצִדה הטבעי - החשיפה לדמות חדשה של יהודי פעיל ותוסס, הקשור לעבודה ולטבע, ונלחם על הגדרתו הלאומית; ובין מצִדה הפנימי, המיסטי - ארץ ישראל כמקום מיוחד לקליטת רשמים נפשיים עילאיים ואורה של נבואה, מפגש זה הביא לשינוי בעמדותיו של הראי"ה, ולהאדרת היחס אל החיים.


כך גם בנוגע ליחסו של הראי"ה לחילונים. כתיבתו המוקדמת של הראי"ה על היהדות החילונית הייתה קיצונית, בעצמה הדומה לכתביהם של מתנגדי הציונות החריפים ביותר. הראי"ה ראה את התרבות החילונית כאחד המשברים הקשים ביותר בתולדות ישראל. עם הגיעו לארץ מנשבת רוח אחרת בדבריו, והיהודי החילוני מקבל מקום של כבוד במבנה הכללי של האומה. אף שלא שינה את התנגדותו לחילוניות, וכאבו על עצם קיומה לא פחת, עיצב הראי"ה משנה סדורה, המכירה בתפקידן ובערכן של התנועות הלא-אורתודוקסיות. הכרה בשינוי המצוי בעמדתו של הראי"ה היא משמעותית, שכן היא מעניקה משקל גדול יותר לכתביו המאוחרים על פני כתיבתו המוקדמת. אין אני קובע מסמרות כי תמיד 'הלכתא כבתראי'. לעתים אין זה נכון כלל - ייתכן ומדובר בשקיעת הרוח ובאכזבה מזיו החיים; לעתים מדובר בפנים שונות שבאופן מקרי התגלו בהפרשי זמן ניכרים; וישנן עוד סיבות השוללות העדפה מוחלטת של מה שנכתב מאוחר יותר. אולם, יש צורך להתייחס לשאלה זו, לא רק מצִדה המחקרי כמטרה העומדת לעצמה, אלא בשל המסקנות העולות מהתייחסות לציר הזמן.


במשנתו של הרי"ד בולט עניין זה עד מאוד. נדגים זאת בדיון במסה 'וביקשתם משם'. מסה זו פורסמה בשנת 1978, כלומר - בערוב ימיו של הרי"ד. לדעת פרופ' בן ששון, פרסומה המאוחר מחזק את טיעונו העיקרי: הפגישה עם התרבות הפילוסופית של יהדות ארצות הברית, הולידה את ההגות האקסיסטנציאלית (הקיומית) המובהקת, המתבטאת במאמר. מסקנה זו משתלבת עם דרך חייו של הרי"ד, ומחזקת את הטענה בדבר יחסי גומלין בין תחנות חייו לבין כתיבתו והגותו. למעלה מזו, היא מעידה על הגיבוש הסופי של משנתו של הרי"ד, המעמידה את הדיאלקטיקה כחוויית הקיום האמונית העמוקה ביותר.


אולם, טענת בן ששון נשענת על שלוש הנחות, המחייבות בחינה מדוקדקת. הראשונה היא ההנחה שיש לתת משקל לשנת פרסום המסה. בן ששון אינו מעיר כי אף על פי שהמסה פורסמה בסוף שנות השבעים, גרסה ראשונה שלה נכתבה בשנות הארבעים, כלומר - הרבה לפני שהמפגש עם ארצות הברית נתן ברי"ד את אותותיו. הפער בין זמן כתיבת 'איש ההלכה' לבין זמן כתיבת 'וביקשתם משם' הוא קטן, ועובדה זו עשויה להשמיט את בסיס טיעונו של בן ששון. אמנם, ייתכן כי גם לשנת פרסום המסה יש משקל, ומסירתה לפרסום מעידה על הסכמה מתמשכת לתוכנה. אולם אין זה הכרחי, וּודאי שלא ניתן לבסס על כך תיאוריה מרחיקת לכת, בדבר השפעת הסביבה, תנאי החיים והמחשבה על משנתו של הרי"ד.


הנחה שנייה של בן ששון היא, כי המאמר 'וביקשתם משם' הינו מאמר אקסיסטנציאלי מובהק. זו הנחה שלא ניתן לחלוק עליה, אך יש להבחין בין אקסיסטנציאליזם לבין דיאלקטיקה. כפי שנבאר להלן, מאמר זה אכן מציב על סדר היום האמוני שאלות קיומיות מובהקות, ומסיט מן המרכז שאלות תאולוגיות הנוגעות לה' כשלעצמו. אולם אנו נטען להלן, כי אין זה מאמר דיאלקטי, ואין הוא קשור בקשר הכרחי לתולדות חייו המורכבים של הרי"ד. להפך - שיאו של המאמר הוא דווקא בהרמוניה המופיעה בסופו, המתלכדת עם דמותו של 'איש ההלכה' ההרמוני.


הנחה שלישית של בן ששון היא שיש לייחס משקל לסביבה ולאופי הכתיבה. קשה לחלוק על עצם ההכרה כי יש יחסי גומלין בין האדם לבין סביבתו. אולם, דווקא העובדה כי גם בכתיבה המוקדמת ישנם סימנים מובהקים למה שיתפתח מאוחר יותר (בדומה לכתביו של הראי"ה), מפחיתה את משקל התנאים הסביבתיים, וממקדת את תשומת הלב במשנה ההגותית עצמה. למעלה מזאת, בדרך כלל פעל באותה תקופה מישהו שעבר אף הוא באותן תחנות, אך הגיב בדרך הפוכה לאתגרי דורו. עובדה זו אינה כופרת בהשפעת הסביבה - שכן גם התנגדות או ניכור הם תגובות למציאות נתונה - אולם היא שמה דגש משמעותי על אופי האדם, על תפיסתו העקרונית ועל המסורת שהוא חלק ממנה, ומדגישה פחות את הנסיבות החיצוניות.


הדיון סביב 'וביקשתם משם', מלמד על שאלה עקרונית ביחס למשנתו של הרי"ד - האם לפרש אותה על בסיס המודל הסינכרוני או המודל הדיאכרוני. כלומר: האם להתייחס לכתביו של הרי"ד כמבטאים משנה הגותית אחת שלמה, או לפרש שתורתו הרעיונית של הרי"ד התפתחה במשך השנים, ולהדגיש את השינויים שבין כתביו המוקדמים לכתביו המאוחרים. ג' זיוון ייחדה חלק ניכר מעבודה שהגישה לשם קבלת התואר מוסמך לשאלה זו. כאמור לעיל, חשיבותה של שאלה זו לדידנו, מתמצית בשאלה האם שינה הרי"ד את עמדתו, והאם משנתו המאוחרת משקפת יסודות שונים ממשנתו המוקדמת. ביחס לרי"ד, אנו נוטים פחות לראות בכתיבתו התפתחות כרונולוגית, ורואים במורכבות, ובכתיבה בעלת הסתירות הפנימיות, עניין מהותי. העובדה כי 'איש ההלכה' ו'וביקשתם משם' נכתבו בהפרשי זמן קצרים, מעידה על יסוד שהוא בסיסי מאוד בעולמו של הרי"ד, והוא לא השתנה במשך השנים. מול העוגן ההלכתי היציב המתואר ב'איש ההלכה', מצויה סערת הנפש וההתלהבות הפנימית, כמו גם הבדידות והמשבר, וכל אלה מצטרפים למשנה שלמה הנוגעת לתחומי האמונה כולם - למן הסולם המוצב ארצה של ההלכה, ועד למרומי שמים ולעולם החוויה האמונית הפנימית.


מתוך הספר 'והיו לאחדים בידך' שיצא בהוצאת תבונות

 

 

בית המדרש