ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך

ע"י: הרב יובל שרלו

במציאות הכלכלית של היום אנו נמצאים בצורך הולך וגובר של המוסדות השונים בד בבד עם יכולת הולכת וקטנה של הציבור. שעה קשה היא לנו. אף על פי כן, זהו הזמן להבין כי אחד מייעודים הגדולים של ממונו של אדם הוא "בית א-לוהים" במובנים השונים שלו, ואין דבר מתאים יותר להוציא עליו את הכסף מאשר להעצים את הנאמנות התורנית והקשר הרוחני של השכבות השונות לתורה ולמצוות.

 


"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" - בשעה יעקב נודר נדר לריבונו של עולם אין הוא רק מבקש - הוא גם מתחייב. הוא מתחייב כי אם ישיב אותו ד' לבית אביו בשלום הוא יבנה בין א-לוהים. על רקע זה הוא אומר כי הוא יעשר את כל אשר יהיה לו, ומדברי הרשב"ם עולה כי שני הדברים צמודים: המעשר ישמש ביד יעקב כדי לעבוד בבית הא-לוהים.


מעשה אבות סימן לבנים - החובה להקים את בית הא-לוהים, בין אם מדובר בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו, ובין אם מדובר בבתי הכנסת ובישיבות שלנו, מוטלת עלינו. בעיקר במקום בו אדם נמצא במצוקה והוא נודר נדר לריבונו של עולם, מוטל עליו לא רק לבקש אלא גם להתחייב, וכיוון אחד של ההתחייבויות צריך שיהיה מופנה לבתי עבודת הא-לוהים.


מאז הקמת המדינה התפנקנו באופן יחסי בעובדה כי המדינה מימנה עניינים שונים הנוגעים לחיים התורניים: הייתה מערכת של רבני ערים הממומנת על ידי השלטון, המועצה הדתית מינתה רבנים שכונתיים ושילמה את משכורתם, בתי כנסת ומקוואות הוקמו על ידי הרשות המקומית ומשרד הדתות, הישיבות נהנו מתקציב מסודר באופן יחסי וכדו'. בשנים האחרונות כל זה משתנה, וכדרכו של כל שינוי יש בו אור וצל. הצל הגדול הוא שהמצב הולך ונעשה קשה. קשה כיום לקיים מוסד חינוכי ברמה גבוהה; קשה לאפשר לכל שכבות הציבור ללמוד במוסדות אלה, והם הופכים אלטיסטיים ומרחיקים רבים רבים מלימוד תורה; תקנים של רבני ערים ורבני שכונות אינם מתמלאים, וההנהגה הציבורית הרבנית נעדרת; במקומות רבים יש צורך עצום במקוואות ואלה אינם נבנים, וגורמים לנשים מצוקה קשה מאוד ועוד ועוד. תמיד קיימות תקוות כי אחרי הבחירות - המקומיות והארציות- המצב ישתנה, ובכל פעם מתגלה כי ציפיות אלה מופרזות, והמצב הולך ומחמיר.


ברם, במציאות זו יש גם אור. האור הוא שאט אט הולכת ומחלחלת ההכרה כי יש לשלוח יד אל הכיס האישי והפרטי, וללכת בדרכו של יעקב אבינו באומרו "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". לבאים מחוץ לארץ הדברים ברורים מאליהם, והם יודעים כי בשל הפרדת הדת והמדינה מימון עניינים הקשורים בנאמנות למצוות מוטל על האדם. אין מדובר בעול בלבד, ויש למציאות הזו גם משמעות חיובית עמוקה: מי שמשלם על הדברים מכיסו שלו - חש הרבה יותר קשור והרבה יותר מחויב: בציבור הבונה את המקווה מכספו שלו גם טבילת הנשים מתרחבת, ויותר ויותר קשורים לכך; בית הכנסת שנבנה מכספי הציבור מפתח גם שייכות ונאמנות; ציבור ששילם מכיסו את משכורת הרב חש כי הוא ראוי לקבל ממנו את מה שרב צריך לתת לציבור, ואין הוא מסתפק בתמורה חלקית; הורים המשקיעים מאמץ רב כדי להוריד עלויות במוסד החינוכי בלי לפגוע ברמת ההוראה ובהעשרה הרוחנית עשויים ( אם כי לא תמיד) להפוך לגורם חינוכי, המיטיב עם העבודה החינוכית, וכך הלאה.


במציאות הכלכלית של היום אנו נמצאים בצורך הולך וגובר של המוסדות השונים בד בבד עם יכולת הולכת וקטנה של הציבור. שעה קשה היא לנו. אף על פי כן, זהו הזמן להבין כי אחד מייעודים הגדולים של ממונו של אדם הוא "בית א-לוהים" במובנים השונים שלו, ואין דבר מתאים יותר להוציא עליו את הכסף מאשר להעצים את הנאמנות התורנית והקשר הרוחני של השכבות השונות לתורה ולמצוות. קרואים אפוא אנו כולנו לפתוח את דעת, את הלב ואת הכיס הן כדי לקיים בנו חכמי ישראל ותלמידיהם, והן כדי לקשור אותנו גם דרך כספנו לעולמות היותר גבוהים של המציאות.
המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת ויצא

 

 

בית המדרש