ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בת מצווה בשלוש קומות

ע"י: הרב יובל שרלו

המאמר עוסק במקורות לחגיגת בת מצווה ובשאלה כיצד חוגגים בת מצווה


א


שני סוגים של מקורות תנאיים עוסקים בגיל ההגעה למצוות. הראשון בהם, הידוע ביותר אך נדיר מאוד, הוא קביעת הכניסה למצוות לפי גיל. המשנה בסוף הפרק החמישי של מסכת אבות (ה, כא) "בן שלוש עשרה למצוות", מלמדת כי בהגיע כל ילד לגיל שלוש עשרה, נכנס הוא בעול המצוות. משנה זו אינה מבחינה בין ילד לילד, בין מי שהגיע להתפתחות נפשית ופיזית ראויה לבין מי שלא, ואף אינה מבחינה בין בנים ובין בנות. כל ילדי עם ישראל המשלימים שלוש עשרה שנים מעת לדתם (ובנות בגיל שתים עשרה), מתחייבים במצוות וזוכים להימנות עם הקהל.


כאמור, הרעיון המובע במשנה זו  נדיר מאוד, וכמעט אין עוד מקורות התולים את הבגרות בשאלת הגיל בלבד. למעלה מזאת, המשנה באבות שונה משאר המשניות ומעוררת תשומת לב מיוחדת בשל מקומה. היא נראית כנספח שנוסף למסכת אבות ממקור אחר. המעיין היטב יבחין כי המשנה שקדמה לה היא המסיימת את חמשת הפרקים הראשונים של מסכת אבות, וממנה עולה כי אין עוד משניות. התפילה בה נחתמת המשנה הקודמת לה מלמדת על מקומה של משנה זו כאחרונה במסכת. משום כך היו שכתבו (מאירי, מחזור ויטרי) שהמשנה הקובעת כי בן שלוש עשרה למצוות משקפת נוהג מאוחר, בו הסתיים תהליך של קביעת גיל שווה לכל הילדים, אך ביסודו של דבר אין לראות בגיל את הגורם היחיד לכניסה בעול מצוות.


ואכן, רוב המקורות התנאיים קובעים את הכניסה לתחומים שונים לאור קריטריונים המונחים על פי בגרות פיזית או נפשית: "תינוקת שהביאה שתי שערות או חולצת או מתיבמת, וחייבת בכל מצוות האמורות בתורה. וכן תינוק שהביא שתי שערות חייב בכל מצוות האמורות בתורה" (נידה ו, יא); "נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה" (סוכה ב, ח). גם לגבי נדרים אומרת המשנה: "בת אחת עשרה ויום אחד נדריה נבדקין. בת שתים עשרה ויום אחד נדריה קיימין, ובודקין כל שתים עשרה" (נידה ה, ו). לכאורה מדובר בקביעת בגרות על פי גיל, אך לא כך הם פני הדברים. נדריה של בת בגיל שתים עשרה קיימים רק אם נבדקה כשרותה המשפטית. הנחת המשנה היא כי לאחר גיל שתים עשרה אין צורך לבדוק, שכן כולן מגיעות לבגרות בגיל זה. לפיכך ניתן לראות גם במשנה זו דוגמה לקביעת גיל הכניסה לנדרים לאור בגרות נפשית, ולא מעצם ההגעה לגיל נדרים. הדבר בולט עוד יותר כאשר בוחנים את הגיל בו יש משמעות למעשה הנישואין או הביאה. המקורות כולם מדברים על בדיקת סימני בגרות, ורק כשבא סימן התחתון "או חולצת או מתיבמת", ולא קודם לכן.


מעבר למשקל ההלכתי של מקורות אלו עולה מתוכם גם הנחה עקרונית שצריכה להיות אבן פינה בגישה לציון בת המצווה. המסקנה העולה מכפילות המקורות היא שגם כיום ראוי לבסס את חגיגת בת המצווה על שני אדנים. ראשון בהם מקביל למשניות המלמדות על גיל, לאמור: העובדה כי הבת היגיעה הבת לגיל שתים עשרה היא יסוד ראוי לציון בשל המשקל שיש במקורות מסוימים לגיל זה. ברם, ביסוס ציון חגיגת בת המצווה על יסוד זה בלבד, לא רק שאין הוא עולה בקנה אחד עם ההלכה במקורה, הוא גם מקרין כלפי כלת השמחה מסר שאינו שלם. היא למדה מכך כי בת המצווה הוא עניין אוטומטי, לה זוכה כל מי שהוריה החליטו שנים קודם לכן כי רצונם בילדה. הקרנה זו חסרה את היסוד הבחירי, ממנו למדה הבת כי אין מדובר בעניין אוטומטי בלבד, אלא באירוע המעיד על בגרות ורצינות, יכולת קבלת אחריות וסמכות. בשל כך ראוי כי ציון בת המצווה ידגיש גם עניין זה. על בת המצווה 'לקנות' את יומה המשמעותי בדרכים שונות, המלמדות על היותה ראויה ומוכנה להצטרף אל קהל הקודש של האומה הישראלית.  


למעלה מכך, חלק בלתי נפרד מחגיגת בת המצווה צריך להיות החינוך לאמת. אמת אין משמעותה רק שלא לומר דברי שקר. אמת היא גם חתירה מתמדת לאותנטיות ולעצמיות, לייחודיות ולתודעה מתמדת של חד-פעמיות של הנפש. גם בשל כך קיים צורך להטמיע באירועי בת מצווה את הנאמנות למשמעות האמיתית של יום זה. אין זו מסיבת יום הולדת מורחבת לגיל שתים עשרה, אלא אירוע מכריע בסדר החיים של האדם מישראל. הסטת תשומת הלב אל החגיגה ואל ערב האירוע עצמו, והתעלמות מהמשקל הנכבד שיש לכניסה למצוות בעולמה של תורה, דרך ייחוד נשמתה של כלת השמחה, היא עצמה קלקול גדול, והמרת ימים מרוממים לקראת העתיד בשמחה על העבר.


על כן נכון יהיה לייחד חלק ניכר מאירועי בת המצווה לתוכן היסודי אותו אנו מבקשים לציין, והוא הכניסה לעולם העצמאי של שלהבתה עולה מאליה, והצטרפות אל הציבור.


 


ב


מהי הדרך להיכנס לעולמה של תורה, וכיצד ניתן להדריך את בת המצווה לקראת יום חגה ? לצורך כך אני מבקש להקדים דבר מה הקשור למבנה התורה, שכבר כתבתים פעמים מספר:


קריאת פרשיות החלק השני של ספר שמות, בפרקים העוסקים במשכן, מקבלת משמעות מיוחדת מתוך מודעות לנבואת ירמיהו. כיתר הנביאים, טען ירמיהו כלפי העם כי אין הם נוהגים נכון בבית המקדש, והוכיחם על החשיבות הגדולה שהם מייחסים לקורבנות, כיסוד עבודת ד' בעולם. כדי להוכיח את טענתו, בדבר מקומם של הקורבנות בעבודת ד', הוא ציין את סדר ציוויי התורה: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים, על דברי עולה וזבח" (ז, כו). כיתר הנביאים, אין ירמיהו יוצא חלילה נגד הקורבנות - הנביאים עצמם דיברו על בניית בית ד' מחדש ועל חידוש העבודה בו, ולא ביטלו חס ושלום דבר מהתורה שבכתב. טענת הנביאים כולם בדברם על הקורבנות הייתה אחרת - הם תבעו התייחסות ותשומת לב מיוחדת לסדר התורה. דבר ד' שבפיהם קבע כי יש להבחין בין הציוויים השונים בתורה לאור הסדר בו הם נאמרו. יש ציוויים שנאמרו ביום היציאה ממצרים, יש שנאמרו במרה, בעשרת הדיברות ובפרשת משפטים, וחלק מציווי התורה נדחה לפרשיות החותמות את ספר שמות ולחומשים הבאים. ירמיהו מדגיש כי מן הפרשיות הראשונות נעדרים ענייני הקורבנות כמעט בכלל. אמנם הם מוזכרים, גם ביציאת מצרים עצמה (אך שם מדובר בקורבן פסח שאין הוא קרבן במשמעות הכוללת של המילה, והוא משמש מעשה ברית בין ישראל לקב"ה יותר מאשר עבודה במקדש), וגם בסוף פרשת יתרו. גם בשירת הים מוזכר "מקדש - ד' כוננו ידיך". ברם, אין בכל אלה כדי לבטל את הטענה היסודית כי אכן לא תפשו הקורבנות ביציאת מצרים מקום של ממש, וכי לא על כך דובר בתורה. מדברי הנביא בולטת עוד יותר העובדה כי במעמד הר סיני ובעשרת הדיברות האמורים לכאורה לכלול את התורה כולה, כלל לא הוזכרו הקורבנות. לעובדה זו משמעות לדורות. הסדר ההיסטורי של אמירת ציוויה של התורה הוא גם סדר ערכי לאורך השנים. בדרך זו מלמד הקב"ה כי יש להקדים לעבודת ד' במקדש שני עניינים עקרוניים. ראשון בהם הוא דרך הארץ שקדמה לתורה, בה מדובר על מוסר טבעי וחיים ערכיים עוד קודם לקבלת עול קטיגוריה חיצונית. הרמב"ן טען כי על כך דובר עם עם ישראל במרה. לדבריו, המילים "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" עוסקים באותה דרך ארץ יסודית. ואכן כך כתב הראי"ה קוק:


כל דבר של תורה צריך דרך-ארץ שיוקדם לו. אם הוא ענין שהשכל והיושר הטבעי מסכים לו, צריך לעבור בדרך ישר, בנטית הלב והסכמת הרצון הטהור המוטבע-באדם, כגזל, עריות, וצניעות, מנמלה, יונה, וחתול, וקל-וחומר מההכרה הפנימית של האדם עצמו וחושו הרוחני. ואם הוא ענין שהוא נעלה מן השכל והנטיה הליבית, צריך גם הוא לעבור דרך הצנור של דרך-ארץ, ביחש הקישור שיש לכל פרט עם הכללות כולה, בתור מצוה גוררת מצוה" (אורות התורה יב, ג).


 


ג


לסדר התורה משקל של ממש בקביעת דרכה של תורה גם בימינו, אף על פי שאין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו. שלוש קומות יש לבנות גם היום בעת הכניסה למצוות. הראשונה - דרך ארץ שקדמה לתורה, המקבילה לסיפורי האבות ולחוק ומשפט שקבלו במרה; השניה - צווי ד' ביום היציאה מארץ מצרים, והחוקים והמשפטים; והשלישית - המקבילות למשכן ולקורבנות.


דרך ארץ שקדמה לתורה היא טבעיות החיים הנורמאליים והמוסריים. תורה ניתנה לעולם לאחר עשרים וששה דורות, בפרשת יתרו, אך העולם לא המתין לנתינת תורה כדי לעצב את חייו. הרבה קודם לנתינתה פותחו עולם ומלואו. בני אדם נישאו והולידו, התפרנסו וכבשו, נדדו והתנחלו - כל תחומי החיים מומשו, והתורה מאריכה בתיאור חיי העולם בספר בראשית. למעלה מכך, עולם זה לא היה נטול כללים מוסריים: "הגוי גם צדיק תהרוג", "למה תכה רעך", "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" - כל אלה הם טיעונים מוסריים הלקוחים מפרשיות שקדמו למתן תורה. אנו מכירים יסודות מוסריים אלה גם ממקורות שמחוץ לתורה, כגון חוקי חמורבי. היצירה האנושית, שמקורה אלוקי אף הוא, פיתחה יסודות רבים של התנהגות מוסרית טבעית. למעלה מכך, בני אדם התייחסו גם לעניין האלוקי, וקיימו 'מצוות' עוד קודם שניתנו - נתנו מעשר והקריבו קורבנות, קראו בשם ד' ויראו מלפניו. עם כל אלה הגיע עם ישראל למעמד הר סיני. התורה לא ניתנה בחלל ריק ולא הוענקה לאדם הראשון, היא ניתנה לעולם קיים ומפותח.


מבית מדרשו של הראי"ה למדנו, כאמור, כי מתן תורה נבנה כקומה מעל לדרך ארץ ולא כתחליף לה. יש הטוענים כי עם מתן תורה פג תוקפה של דרך הארץ הטבעית, ומכאן ואילך מקור הצווי הוא התורה בלבד. אלה תולים את דבריהם ברמב"ם, המלמד כי תוקף המצוות הוא מכוח מעמד הר סיני בלבד. אמנם, על פי דרכנו, גם הרמב"ם לא קבע כי מעמד הר סיני ביטל את שקדם לו. המוסר הטבעי והחיים הנורמאליים צריכים להיקבע במלוא עוצמתם, ואלה יהיו מצע לתורה שמעליהם. כקומה שניה באות המצוות המתקנות עולם במלכות ש-די -  מצוות צדק ומוסר, אמונה ושבת, משפטים וזהירות באונאת גר, ורבות אחרות. כל אלה הן תשתית לטפחות, לקומה העליונה שהיא הופעת שכינה באומה. על בסיסן של אלה נבנה המשכן, צומת מפגש בין אלוקים ואדם.


כשסדר זה נשמר עומד הבניין על תלו. כשהוא נשבר, או מתהפך, הוא הופך מקור לרעות הגדולות. הקדמת הקורבנות לתיקון העולם המוסרי מולידה שחיתות מוסרית, והופכת לדברי ביקורת חמורים בפי הנביאים. הליכה לבית ד' כשדומה הוא למערת פריצים, כדברי ירמיהו, היא סיבה לחורבנו של הבית. גם הקדמת  המצוות למוסר הטבעי ולדרך הארץ הופכת את התורה לסם מוות. תחת אשר תאדיר התורה את היצירה האנושית הטבעית מביאה היא לחורבן יצירה זו, ועימו התמוטטות הצדק והמשפט הטבעיים.  זוהי הפרשנות הקרובה ביותר לפשוטו של מקרא.


 


ד


כיצד אפוא נכנסים למצוות בשלוש קומות ? מהי הדרך לעבור עם בת המצווה ביחד את החוויה של כניסה לתורה, בדיוק כשם שעם ישראל עבר אותה בזמנו.  


ראשית יש לקבל החלטה משפחתית משותפת כי הכניסה למצוות לא תיעשה רק מכוח העובדה כי הבת הגיעה בשעה טובה ומוצלחת לגיל מסוים. כאמור, בנית היום המיוחד על בסיס הגיל בלבד משדרת לבת כי מדובר בדבר מה שהוא אוטומטי, ואינו תוצאה של בחירתה, אלא של עובדת לידתה לפני שתים עשרה שנים. הקרנה זו מכסה אמנם חלק מרעיון בת המצווה, אך אסור לה לעמוד במוקד. להפך, אנו צריכים לבנות בת מצווה שהיא תוצאה של קניין, דבר מה שבת המצווה עמלה עליו ורכשה אותו מכוח בחירתה הטובה ומכוח רצונה הנכון. בשל כך יש להתחיל שנה קודם, ולתכנן יחד עם כלת השמחה את דרכי כניסתה לעולם זה.


קומת המסד של הכניסה היא דרך הארץ. שני מרכיבים לטבעיות חיים זו. ראשון בהם הוא מיצוי כישרון מיוחד של כלת השמחה. היודעת לרקוד והיודעת לרקום, מומחית המחשבים ובעלת כישרון הנגינה, האופה והמתעמלת - לכל  אחת ייחוד משלה. חלק בלתי נפרד מאישיותו הבסיסית של אדם, מדרך הארץ הטבעית שלו, הוא מיצוי העולם הנטוע בו. זהו מימוש של הצו האלוקי "ורדו בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ". אין מדובר בפסוק זה בשלטון על בעלי חיים בלבד, אלא בהוצאת כל פוטנציאל הבריאה מהכוח אל הפועל. מובן מאליו כי הכשרון המולד הנטוע באדם גבוה יותר מדגת הים ומעוף השמיים, ובשל כך חובת מיצוייו ופיתוחו אינה מוטלת בספק. לדעת חלק מהמפרשים, זו גם המשמעות הגדולה של "צלם אלוקים" שבאדם - יכולתו ליצור ולברוא, לפתח וטפח. בת המצווה מקדישה שנה זו למציאת דרכים לחיים מלאי ביטוי של ייחודה וכשרונותיה, ואף זוכה להערכת המעגלים סביבה בכך שאין היא הולכת בתלם אלא מטפחת את הקרוב והמיוחד לה. מעבר לאמת שביחס זה, זה גם המבוא הנכון לבת המצווה מצד יצירת האמון והרצון - הידיעה כי אין היא עוד אחת, אלא מיוחדת במינה, ואנו איננו מנסים להכניסה לתבנית שיוצרה מראש, אלא תרים יחד עימה אחר אפשרויות מיצוי דרך הארץ הייחודית רק לה, פותחת את לבה של הנערה ליטול חלק בחוויית כניסה זאת. אנו מרגילים אותה לציווי העליון המקופל במילים "בצלם אלוקים", ומעודדים היענות לציווי זה בייחודה הנשמתי.


מרכיב שני הוא ההתנהגות המוסרית הטבעית. אין האדם בעל כוח יצירה בלבד, אלא אף בעל יכולת שיפוט מוסרית, רגישות חברתית, וישרות פנימית. לא ייתכן ששנת בת המצווה לא תרחיב את מעגל ההתייחסות של בת המצווה מעצמה אל זולתה, ותרומם אותה מהאסתטיקה אל האתיקה ומהעצמיות אל החסד והרחמים. על כן ראוי כי שנה זו תכלול בתוכה כניסה אל עולמות אלה. הדבר יכול להיעשות על ידי הירתמות לפעולות צדקה וחסד קבועות, שאינן תוצאה של התעוררות חד-פעמית משתלהבת בלבד, אלא מערכת עקבית ושיטתית המטמיעה את המוסר החברתי בנפש האדם. ניתן להירתם לאחד מהארגונים הדואגים לצדק החברתי ולזכויות הדך והנכלם, ולהיות חלק ממנו בפעולה קבועה ומסודרת, אולי אף להיות גורם מגייס וממריץ של החברה סביב, ולהפוך משוגעים לדבר.


הקומה השניה היא הכניסה לעולם המצוות. אנו רגילים להדגיש את הכניסה לעולם הדתי דרך מצוות שבדרך כלל הן חלק מעולם המצוות שבין אדם למקום. הדבר טבעי, שכן התחושה הדתית העמוקה אינה נוצרת מקיום מצוות שבין אדם לחברו. מצוות אלה נראות פעמים רבות, בטעות, חלק מהתנהגות טבעית אנושית, הנובעת מהומניות אוניברסלית, ורבים חשים כי ואין להן מרכיב "דתי". בשל כך יוצאות מצוות אלו פעמים רבות נפסדות, שכן אין הן באות לידי ביטוי מעשי.


הדבר גורם נזק רב. בראש ובראשונה בשל העובדה כי פעמים רבות, דווקא בשל פשטותן וטבעיותן, מצוות אלו מוזנחות. אנו מכירים הקפדה יתרה בתחום הכשרות, אך שוכחים להקפיד שלא להוציא מפינו מילים שאינן ראויות; אנו נזהרים בחילול שבת ובמצוות שולחן השבת אך לא תמיד מקפידים שיהיה שולחננו הערוך כולל בתוכו גם אלה הזקוקים לחסד, שאין להם מקום לחגוג את חגם; אנו מחנכים לצניעות בלבוש, שהיא עניין יקר ויסודי מאוד, אך לא נזהרים בצניעות שבין אדם לחבירו - חגיגות פאר של בת המצווה, הפרזה בפינוק המציב רף חברתי גבוה כמו פלפונים וכדו'.


ראוי שבת המצווה תקבל על עצמה דבר מה מיוחד שהיא מקפידה בו בתחום זה. מדובר בשנה שלמה של הכשרה לכך - משלב הלימוד ועיסוק בתחום, כמו לימוד ספר שמירת הלשון או עניינים הקשורים בצדקה ובחסד, ועד למימוש מעשי. בתחום זה חשוב יותר לדון בכיוון של צדק ולא של חסד, לאמור: אם בתחום דרך הארץ יותר הדגשנו את חלק החסד והרחמים, באים הציוויים על מצוות שבין אדם חבירו ופרשת משפטים ומלמדים כי אין מדובר בחסד בלבד. מדובר בדבר מה הנוגע לזכויות הבסיסיות של כל האדם, שהוא מקבל בזכות, מעצם היותו אדם. לא לחינם פתחה פרשת "משפטים" בסוגיית עבד עברי. העמדת זכות העבד בראש פרשת משפטים מטמיעה את ההכרה כי בראש המצוות כולן מצויה ההכרה בזכותו של אדם על עצמו ועל חירותו, ובאי יכולת אדם לשעבד את השני.


לאחר מכן באה הקומה השלישית היא קומת המצוות. גם כאן עלינו ל'קנות' את בת המצווה, ולהציע כי חלק מהכניסה למצוות יהיה אימוץ דברי הרמב"ם בסוף מסכת מכות, בתחומי בין אדם למקום.


ואלו דברי רמב"ם:


מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצווה (אחת) משלוש עשרה ושש מאות מצוות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עימה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא.לכן אמר רבי חנניה כי מחמת ריבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלמות, ויזכה להישארות הנפש באותו המעשה.


בדבריו קובע הרמב"ם כי ראוי לו לאדם לייחד לעצמו מצווה בה יקופל עולמו הרוחני בתחום המצוות. אף על פי שנצטווינו בתרי"ג מצוות, מלמד הרמב"ם כי הדבר אינו סותר את ההתרכזות באידיאה אחת באופן מיוחד.  הרעיון היסודי העומד בבסיס דברי הרמב"ם הוא זה: אין המצוות משמשות עיצוב דרך חיים מסגרתיים בלבד. זה אמנם אחד הייעודים המרכזיים של עולם המצוות, אך אין לראות בהלכה כלי לקביעת כללי ההתנהגות בלבד. ההלכה נועדה גם כדי לשמש מקום בו יוכל האדם לבטא את עולמו הפנימי כלפי עולם המצוות כולו, ולא רק במעשים, כי אם גם בחוויה הפנימית ובדביקות הנשמתית. בשל כך, מעבר לחובה לנהוג בכל המצוות כולן כהלכה, ראוי כי האדם יבחר לו מקום בו הוא יוכל לקפל את עולמו הרוחני לתוך מעשה אחד, ובכך יביא לידי ביטוי לא רק כללים התנהגותיים, אלא גם מעורבות נפשית עמוקה ודביקות באחת ממשימות קיום המצוות.


זו אמירה יפה גם לבת המצווה. הקומה השלישית הראויה לה כחלק משנת בת המצווה היא ההתקשרות לריבונו של עולם בדבר מה שהיא בוחרת מעולם רחב ומגוון של מצוות, ובו היא מבקשת לראות את המקום שלה. אנו נעודד אותה למצוא בתוך עולם המצוות מעשה שהיא מבקשת להעניק לו יחס מיוחד. אין מדובר חס ושלום בחינוך להפיכת המצוות לדבר מה בחירי, בו לוקט האדם את אשר מתאים ללבבו בלבד. למעשה, גישה כזו היא עבודה זרה, שכן בכך הופך האדם את עצמו למחוקק ולקובע מה טוב ומה רע, ואין הוא נענה לציוויי שמיים. דבר ד' כולו מחייב, ורק כשתורת ד' תמימה היא משיבת נפש. ברם, השאיפה לקיום המצוות כולן לאור הטמעת מקורן האלוקי אינה עומדת בניגוד ליכולת לחדד את הזיקה הנפשית לאחת מהן, ולעשותה בלב שלם ובנפש חפצה, ובכך לסלול עוד נתיב ליסוד הבחירי בלב המצוות המחייב.


 


ה


שלוש הקומות הן אפוא אלה:


1. פיתוח דרך הארץ העצמית - הן בדרך של העצמת כישרון ייחודי והבאתו לידי ביטוי כחלק מהאמונה בריבונו של עולם החפץ בכשרונות אלה, והן בקבלת משימה טבעית- מוסרית הנענית לישרות הלב הנטועה באדם מלכתחילה.


2. קבלת מצוות בסדר אותו ציוותה התורה, ובעיקר קבלת עולה של מצווה ייחודית העוסקת בתיקון עולם ובסידורו.


3. בחירת מצווה אחת מן המצוות והתקשרות ייחודית בה.


בניית יום בת המצווה כבניין בעל שלוש קומות מקרינה את היחס הנכון ליום מיוחד זה. העברת המוקד מהדבר שאינו תלוי בבת  - גיל שתים עשרה - ליסוד התלוי בבחירה, מלמדת על החשיבות המרובה בקבלת אחריות פנימית בתוך עולם המצוות. בכך אנו עושים את הדבר הנכון, ומעודדים את הבנות לראות בחיבור שני הצירים - עצמיות נשמתן ודבר ד' - את המבנה הנכון של דמותן לאורך שנים, בלא לבחור באחד מהם על ידי ביטול השני, ובלא להחמיץ את האוצר המצוי באיחודם.


המאמר פורסם בספר 'בת מצוה' בהוצאת מתן

 

 

בית המדרש