ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אמונה על סדר התורה שבכתב (5): המשמעויות של בריאת זכר ונקבה בדיבור אחד

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעורים הקודמים עסקנו במשמעות של בריאת אדם הראשון בצלם אלוקים. המעיין היטב יראה כי לא הבחנו בין בריאת האדם הזכר ובין בריאת האדם הנקבה. אין מדובר בחוסר תשומת לב, אלא דווקא בקריאת מדוקדקת וזהירה של התורה.בשיעור זה נדון במשמעות אי ההבחנה הזו


מבוא:


בשיעורים הקודמים עסקנו במשמעות של בריאת אדם הראשון בצלם אלוקים. המעיין היטב יראה כי לא הבחנו בין בריאת האדם הזכר ובין בריאת האדם הנקבה. אין מדובר בחוסר תשומת לב, אלא דווקא בקריאת מדוקדקת וזהירה של התורה. התורה עצמה אינה עושה הבחנה זו, וכך כתוב בפסוקים:


(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:


(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:


(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:


אנו נדון בשיעור זה במשמעות אי-ההבחנה שבין זכר ונקבה.


 


דברים העולים מפשוטו של מקרא:


המבקש לבסס הבדלים מהותיים בין זכר ונקבה על פי פרק א בספר בראשית לא יוכל לבסס דבר. האמירות המקובלות בדבר האישה כחומר והאיש כצורה, האיש מחוץ לבית והאישה בבית, האיש הפורץ והפועל והאישה הסבילה וכדו' - אין להם על מה שיסמוכו בפרק א של הבריאה. נדגיש כבר כעת כי להלן נראה שבפרק השני של הבריאה הדברים הפוכים לחלוטין, והדבר יעורר את השאלה כיצד אפוא יש להכריע בין שני הכתובים המכחישים זה את זה, אולם כעת אנו לומדים את יסודות האמונה כפי שעולים מפרק א עצמו.


גם הזכר וגם הנקבה נבראו בצלם אלוקים; גם האדם וגם הנקבה נתברכו בברכת פרו ורבו, ואם הדברים מהווים לא רק ברכה אלא גם ציווי, עולה מתוך פשט המקראות כי גם האיש וגם האישה חייבים במצוות פרו ורבו (הדברים מנוגדים לאמור בתורה שבעל פה, הקובעת כי רק האיש מחויב ב"פרו ורבו", ואנו נדון בכך בשיעורים מאוחרים בהרבה); גם האיש וגם האישה נצטוו למלא את הארץ; גם האיש וגם האישה נצטוו לרדות בדגת הים ובעוף השמיים (אנו נעסוק במשמעויות של כך בשיעור הבא), וכן הלאה. ישנו אפוא יסוד משמעותי של שוויון בין האיש ובין האישה.


כך כתב גם הרב צבי יהודה (האשה וחינוכה עמ' 55): "כך גם סדר הדברים שמבריאת העולם. התורה, בסוף סיפור הבריאה, אומרת: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה בראם". הבריאה היחידה בצלם האלוקי והיא - זכר ונקבה בראם". האדם - חד שהוא שניים, שויון  - שלמות מחוברת. מתוך הכללה זו בסיפור בריאת האדם מפרטת התורה להלן כיצד נבראו הזכר והנקבה...הנעשה הפרטי המיוחד בריאת האישה היה מצלע האדם, "ויבן את הצלע", אך ההדגשה הכללית ההתחלתית "זכר ונקבה בראם" - יחד, שויון...".


התייחסות חכמים לעובדה זו:


אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב זכר ונקבה בראם.א"ר שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דיו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן... (מדרש רבה שם).


מה ביקשו חכמים לומר במדרש זה ?


היסוד הגדול בדבריהם הוא המשותף: האדם נברא כחטיבה אחת, בלתי מופרדת בין זכר ונקבה. חז"ל חלוקים בשאלה האם הבריאה מלכתחילה הייתה גם בלתי מובחנת (אנדרוגינוס) או שמלכתחילה היא הייתה מובחנת, אך לא מופרדת האחת מהשניה.


לדרשות אלה שתי משמעויות. ראשונה בהן, בה נדון הרבה יותר מאוחר בדברינו, היא תפיסת האדם והאישה כמחוברים לכתחילה, עמדה המשפיעה מאוד על תפיסת הנישואין, ועל הדרך בה אנו רואים את ההתאחדות המחודשת שבין איש ובין אישה. ברם, קודם לעיסוק בנישואין אנו למדים מעמדות אלה על זהות שבין האיש ובין האישה. זהות זו כתובה בראשית הבריאה.


 


המשמעויות של שוויון זה:


ניתן לדבר בעיקר על שני כיוונים של משמעות השוויון. ראשון בהם הוא במשמעות ההלכתית. ההלכה עוסקת לא רק בהבחנה שבין איש ובין אישה בתחום מצוות עשה שהזמן גרמן (ונעסוק בכך בהמשך) אלא, ובהיקף גדול יותר, בשוויון: "השווה הכתוב אישה לאיש לכל איסורים שבתורה", ועוד כללים אחרים המלמדים על כך. זה כנראה גם הסיבה שעודדה פוסקים שונים ובראשם רבינו תם להתיר לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, על אף שהן פטורות ממצוות אלה, ולא לראות אותן כמי שמברכות ברכה לבטלה.


משמעות שניה נרמזה כבר בדברים שלמעלה: הניסיון להעמיק ולהרחיב את הפער שבין נשים וגברים על בסיס עמדת התורה, אינו יכול להתעלם גם מפרק א של ספר בראשית, ומהעובדה כי אין מדובר בהבחנה בולטת וחדה בלבד, אלא גם בשוויון ודמיון שבין איש ובין אישה. אמנם, יש משניות רבות בעולם המחשבה של היהדות, המדברות אכן על פער עמוק מאוד. יש לציין במסגרת זו גם את משנתו של הרב קוק, שבמקומות רבים העמיק דווקא פער זה, והוא היה חלק בלתי נפרד ממשנתו ביחס לגברים ונשים. ברם, פרק א בספר בראשית מחייב תשומת לב גם להיבט ההפוך של העניין, והוא ההתאמה והשוויון.


 


משמעות לגבי נישואין:


המעיין בפרק ימצא כי ניתן לבסס לאורו תפיסת נישואין שונה ממה שאנו רגילים בה:


הנושא היחיד העומד על הפרק הוא ההתקשרות שבין איש ואישה על בסיס האחריות לקיום העולם בלבד: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". אין מדובר בקשר רומנטי, בזוגיות או בכל עניין אחר המגדיר את הקשר בני הזוג כעניין העומד בפני עצמו. בשל אחריותו של האדם לקיום העולם הוא אחראי גם להבטחת עתידו של המין האנושי, ועל כן הוא מתברך בקשר המיני שבין זכר ונקבה המאפשר את המשך קיום העולם. זהו חלק בלתי נפרד של דמות האדם כ"צלם א-לוהים" - אין מדובר בהזדקקות של האחד לשני, כי אם ביעוד ובמשימה לקיים את העולם ולהמשיך אותו, ואת זאת ניתן לעשות בעולם הנברא רק על ידי קשר בין זכר ונקבה. דווקא ההשוואה לפרק ב מבליטה את הייחוד - בעוד שבפרק ב דובר על היווצרות ה"בשר האחד" כשורה התחתונה של הקשר בין איש ואישה, הרי שבפרק א מדובר עליו כעל כמטרה יחידה של קשר זה. הברכה לפרות ולרבות נמצאת בראש דברי הקב"ה לזכר ולנקבה, ואין היא עוסקת אלא בהיבט זה בלבד. מבחינה זו אין הבדל של ממש בין האדם לבין שאר הבריאה. גם לברואים אחרים פנה הקב"ה וברכם: "ויברך אותם א-להים לאמר: פרו ורבו ומילאו את המים בימים והעוף ירב בארץ" (בראשית א, כב). הכל מכוון להמשך קיומו של העולם.


תרגום ההיבט העקרוני של מערכת הנישואין שבפרק א יכול להיעשות יפה בניתוח נישואי יעקב אבינו עם לאה. נישואי יעקב ולאה הושתתו בדרך הדומה לפרק א בלבד. בלא להיכנס למשמעות הביטוי של "וירא ד' כי שנואה לאה", אנו מוצאים כי הקשר היחיד בין יעקב ולאה בתחילת דרכם היה לידת הילדים. אין אנו מוצאים מילה אחת של קשר שנוצר בין בני זוג, ואין אנו מוצאים הבעת רגש או יציאה מהבדידות שלהם. לאה ניתנת ליעקב בעל כורחו, והוא בצדיקותו אינו מבייש אותה אלא ממשיך לחיות עימה, אם כי  במערכת קשרים שאינה ברורה כל צרכה. לא זו בלבד שהכתוב מכנה את היחס כיחס של "שנאה", עוד אנו יכולים ללמוד על טיב הקשרים ביניהם מסיפור הדודאים. ביום שנתנה לאה לרחל מעט מדודאי בנה וזכתה בהסכמתה "לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך" (שם ל, טו) יצאה לקראת יעקב באומרה: "אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני". אישה היוצאת לקראת בעלה בקביעה כי עליו לבוא אליה, שכן שכרה אותו בדודאי בנה, מבטאת את הכאב העצום בו היא חיה, ואת טיב הקשר ביניהם. ואכן, גם בהמשך אין אנו מוצאים עיסוק של הכתוב בקשר אינטימי מיוחד בין יעקב ולאה. אף שהתייעץ גם עימה קודם עלייתו לארץ, ואף שבהמשך הדרך הוא שם אף אותה ואת ילדיה אחרונים בקדמו את פני עשו למלחמה, אין התורה מתארת דביקות בה והתקשרות מיוחדת בה. לאה הייתה חשובה ליעקב כאם ילדיו, אך לא כאשתו. לא זו בלבד, אלא שלאחר מותר רחל אין אנו מוצאים את העדפתה. לאור דברי חז"ל אירע ההפך הגמור, ויעקב העדיף את בלהה על פניה. כך ביארו חז"ל את הפסוקים המדברים בהליכתו של ראובן לשכב את בלהה פילגש אביו: "...ומה אני מקיים וישכב ? עלבון אמו תבע, אמר: אם אחות אמי תהא צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי ?! עמד ובלבל מצעה" (ילקוט שמעוני קלז). כל זה מלמד על בניין הקשר ביניהם על נושא הפריון בלבד.


זהו אחד היסודות הנלמדים כאן, אלא שכאמור יש להשלימו בפרק ב של הבריאה, כפי שנראה להלן.


כפי שכבר כתבנו בעבר -הרב ישמח להערות/הארות ושאלות וישתדל להגיב עליהם באתר

 

 

בית המדרש