ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

השלכות חינוכיות מסיפור יהודה ותמר

ע"י: הרב יובל שרלו

פרשת יהודה ותמר משננת לנו שוב כי מדובר במישורים שונים מגוונים ומורכבים. התביעה התורנית אינה מסתפקת בכך שהדבר "בסדר" מבחינה משפטית ומסגרתית, כי אם תובעת תביעה עליונה של קבלת אחריות להתנהגות ערכית ומוסרית.

 


מבחינה פורמאלית, ועל פי הדין הנהוג אז, הייתה תמר ראויה לפסק הדין של "הוציאוה ותישרף". היא הייתה מה שנקרא בזמן הזה שומרת יבם, ואם כי היבום דאז שונה מהיבום שבסופו של דבר ציוותה עליו התורה, הרי שהדין דמה לדין בת כהן שבשריפה. כך ביאר רש"י. אמנם הרמב"ן הדגיש את העובדה כי מדובר בדינים שונים לחלוטין, בין אם הם נובעים ממעמדו המיוחד של יהודה כ"קצין שוטר ומושל בארץ", ובין אם מדובר בכך שהוענקה בימים קדומים אלה זכות לבעל שאשתו נאפה תחתיו - לשפוט אותה. עמדת כל הפרשנים כאחד אפוא היא שעל פי החוק שהיה נהוג אז - אכן היה מקום להוציא את תמר לשריפה.


ומפני מה בסופו של דבר לא עשה כן יהודה ? יהודה לא עשה כן בשל העובדה שישנם עוד היבטים להתמודדות עם מציאות מורכבת. החוק והמשפט אינם הדברים היחידים העומדים לדיון, אלא גם המוסר והצדק. במקרה דנן אמר יהודה לדעת הרמב"ן כי "צדקה במעשיה יותר ממני, כי היא הצדקת ואני החוטא אליה, שלא נתתיה לשלה בני". לאמור: ישנו פער בין העמדה הפורמאלית ובין העמדה המוסרית המהותית. מבחינה פורמאלית תמר בחרה בבחירתה החופשית לשכב עם יהודה ועברה עבירה חמורה בכך, ואילו יהודה הוטעה על ידי מי שהוא עצמו חשב שהיא זונה, ועל כן אין הוא האשם. מבחינה מהותית התמונה הפוכה: יהודה הוא הסיבה המהותית שהביאה את תמר לידי מעשה היאוש בו נהגה, והוא האשם האמיתי בסיפור זה.


אנו מכירים את הפער הזה פעמים רבות. אחת הדוגמאות היא שליחות לדבר עבירה. גם כאן, ההלכה קובעת כי אין שליח לדבר עבירה, ועל כן האחריות למעשים אסורים מוטלת על השליח, ואילו המשלח יכול לפטור את עצמו בטענה כי השליח לא היה אמור לציית לו: "דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין". ברם, טענה זו העומדת למשלח בדיון ההלכתי, אינה עומדת לו כאשר מדובר בדיון המוסרי הפנימי. וכך אנו מוצאים פעמים רבות בחז"ל כי האגדה מטילה את האחריות על המשלח. זה עתה למדנו בישיבה, לדוגמה, על האחריות המוטלת בדברי חכמים על מי שנוהג באלימות בתוך ביתו, ומטיל יראה יתרה, ומכוח זה נרתעים בני משפחתו מלומר לו את האמת, ומכשילים אותו בעבירות. הגמרא (גיטין ז ע"ב) מלמדת כי על אף העובדה שלא הוא זה שחטא, האחריות מוטלת עליו, כיוון שהוא המקור המהותי של השקר וההטעיה.


עובדה זו מלמדת אותנו כי מערכת המשפט והצדק היא רק אחד ההיבטים של הסוגיה. אפשר שיעמוד אדם בכל דרישותיה, ועדיין ייחשב כ"נבל ברשות התורה"; אפשר שמבחינה פורמאלית לא יהיה אדם אשם במשהו, אך במישור המהותי התורה הפנימית תתבע ממנו ליטול על עצמו את האחריות לכך, ובוודאי שאין הוא רשאי מבחינה מוסרית לשפוט את מי שנפגע ממנו אף שהוא פעל שלא כדין. סוגיה זו מלמדת אותנו שוב ושוב את המגבלות שקיימת במערכת משפט. כל מערכת משפט עוסקת בהיבטים הפורמאליים, שיש להם חשיבות מרובה, אך לא חשיבות בלעדית. במערכה הציבורית של היום ישנו טשטוש ערכים בתחום זה. בשל המישפטזיציה הענפה רבים סוברים כי אם אדם לא הורשע על ידי מערכת המשפט הרי שלא יכולה להיות כלפיו כל ביקורת על התנהגותו הלא מוסרית והלא-ערכית. פרשת יהודה ותמר משננת לנו שוב כי מדובר במישורים שונים מגוונים ומורכבים. התביעה התורנית אינה מסתפקת בכך שהדבר "בסדר" מבחינה משפטית ומסגרתית, כי אם תובעת תביעה עליונה של קבלת אחריות להתנהגות ערכית ומוסרית.
המאמר יפורסם בעלון 'שבתון' לפרשת וישב

 

 

בית המדרש