ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כי עבדך ערב את הנער

ע"י: הרב יובל שרלו

המקום בו דומה כי התמוטטה הערבות ההדדית לחלוטין הוא תחום החינוך. שני כתובים מכחישים זה את זה - הכתוב הראשון בו כל אדם מבקש לילדיו את החינוך הטוב ביותר, ואינו מוכן להסתפק במה שהוא פחות מכך* הכתוב השני הוא החובה והאחריות לכלל האומה הישראלית, וההבנה כי אין אנו עומדים מול ריבונו של עולם כיחידים בלבד, אלא גם כאומה, ואם החינוך הכלל ישראלי יהיה ירוד - לא עשינו דבר. אנו עצמנו לא מצאנו את הכתוב השלישי המכריע ביניהם, ובשנים האחרונות קשה להצביע על מנהיג כמו יהודה, המוכן להיות ערב לכולם, ולא רק לדאוג לחינוך ילדיו ועצמו.


"כי עבדך ערב את הנער" - אחד הקשרים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו הוא קשר הערבות. ערבות משמעה יציאה מהמעגל האישי והפרטי ונכונות להכניס את צווארנו בעול למען אדם אחר. יהודה הוא הערב הראשון שאנו מכירים: נכונותו להכניס את עצמו כעבד במצרים במקום בנימין, כדי שבנימין יעלה אל אביו וישמח את לבו. משמעות נכונות זו היא שעבוד נצח כעבד במצרים. אף על פי כן, יהודה נכון לעשות זאת הן בשל העובדה שהוא התחייב לאביו כי כך יעשה אם יאונה רע לבנימין, והן בשל העובדה שזה התיקון של מעשה מכירת יוסף - מי שהציע למכור את אחיו מוכן לשבת עתה תחת אח אחר כדי שהנער יעלה אל אביו.


לערבות זו שני פנים. מחד גיסא אנו מוצאים הדרכה להתרחק מהערבות: "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך. עשה זאת אפוא בני והנצל - כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך.  אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך. הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש" (משלי ו). ערבות מהווה למעשה מחויבות כפולה - לא רק מה שהאדם חייב מצד עצמו, אלא אף עמידה בתביעות הנתבעות מאחרים. מאידך גיסא, הערבות הזו מהווה יסוד הלכתי ידוע ש"כל ישראל ערבין זה בזה". הביטוי "ערבין" נוגע הן לערבוב של כולם והפיכתם לאחד, והן לערבות ההדדית שיש לכל אחד מישראל כלפי השני.


בתרבות בה אנו חיים הולכת ושוקעת ערבות זו. חלק בלתי נפרד מאווירת התקופה היא האינדיווידואליות, ובשל כך נזנחת פעמים רבות האחריות כלפי האחר. אמנם, אנו מוצאים פעולות התנדבותיות רבות, וחלק גדול מהצדק החברתי מבוסס על המגזר השלישי. ברם, ערבות מחייבת הרבה יותר - היא מחייבת תחושה עמוקה של זהות, ושל הבנה כי כל מה שמתחולל אצל השני הוא בעל משמעות עמוקה לגבי האדם עצמו. אין הוא יכול לפטור את עצמו בעיסוקו בענייניו בלבד. המינוח בו משתמשים כיום לבטא את הערבות ההדדית הוא הסולידריות, אולם זהו ביטוי חלק בהרבה מהערבות. סולידריות היא תחושה נלווית, ואילו ערבות היא חוויה עיקרית.


היכן אנו מוצאים את התמוטטות הערבות ? קשה למצוא תחום בו הדבר לא קיים. בענייני ביטחונה של מדינת ישראל אל לנו לשכוח, גם בשעת מלחמה זו, כי לא הערבות ההדדית היא שאפיינה את יחס כלל מדינת ישראל למה שעוברים תושבי דרום הארץ במשך כשמונה שנים; הערבות ההדדית מוזנחת גם כלפי דמויות אישיות, כמו יהונתן פולארד וגלעד שליט, ועוד דוגמאות אחרות. ברם, קודם שאנו מפנים את התביעות לערבות כלפי חוץ, אנו צריכים לברר האם ערבות זו קיימת אצלנו כלפי פנים.


המקום בו דומה כי התמוטטה הערבות ההדדית לחלוטין הוא תחום החינוך. שני כתובים מכחישים זה את זה - הכתוב הראשון בו כל אדם מבקש לילדיו את החינוך הטוב ביותר, ואינו מוכן להסתפק במה שהוא פחות מכך; הכתוב השני הוא החובה והאחריות לכלל האומה הישראלית, וההבנה כי אין אנו עומדים מול ריבונו של עולם כיחידים בלבד, אלא גם כאומה, ואם החינוך הכלל ישראלי יהיה ירוד - לא עשינו דבר. אנו עצמנו לא מצאנו את הכתוב השלישי המכריע ביניהם, ובשנים האחרונות קשה להצביע על מנהיג כמו יהודה, המוכן להיות ערב לכולם, ולא רק לדאוג לחינוך ילדיו ועצמו. גם מערכות כלליות נכנעו לכך: מנהל החינוך הדתי ייסד את תוכנית "אפיקי מים" בה יוכל כל ציבור לקבוע את ההתנהלות החינוכית אותה הוא רוצה גם אם אין בה ערבות הדדית כלל, ותנועות הנוער אף הן מאפשרות לצבורים שונים להתנהג בדרכם שלהם ולהרחיק את החובה כלפי כולם. פרשת שבוע זו מאפשרת לנו לבחון מחדש את הערבות ההדדית ולנהוג לאורה.


המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון'

 

 

בית המדרש