ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אמונה על סדר התורה שבכתב (6):מה ניתן ללמוד על האדם מהברכה שנאמרה לו ?

ע"י: הרב יובל שרלו

אנו מסיימים בשיעור זה את העיסוק במהות האדם כצלם אלוקים בניתוח המשמעויות של הברכה שניתנה לאדם. ברכה זו נחלקת לשני חלקים הדיבור הראשון עוסק בייחודו של האדם, ובהבחנה בינו ובין בעלי החיים. האדם רודה בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ* לעומת זאת, הדיבור השני מדבר על כך שיש דמיון ואולי אפילו זהות בין האדם ובין הבהמה, ושניהם "אוכלים מאבוס אחד". לניתוח כפילות זו מיועד שיעור הזה.


מבוא:


אנו מסיימים בשיעור זה את העיסוק במהות האדם כצלם אלוקים בניתוח המשמעויות של הברכה שניתנה לאדם. ברכה זו נחלקת לשני חלקים:


החלק הראשון:


(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:


החלק השני:


(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:


ההצדקה לראות זאת כשני חלקים היא בשל הפתיחה המיותרת לכאורה בתחילת פסוק כט "ויאמר אלוקים" - הלוא גם בפסוק הקודם (כח) דיבר האלוקים אל האדם. פתיחה "מיותרת" זו מלמדת אפוא שיש לחלק את שני הדיבורים האלוקיים.


ואכן, גם מבחינת תוכנם שני הדיבורים שונים זה מזה. הדיבור הראשון עוסק בייחודו של האדם, ובהבחנה בינו ובין בעלי החיים. האדם רודה בדגת הים ובעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ; לעומת זאת, הדיבור השני מדבר על כך שיש דמיון ואולי אפילו זהות בין האדם ובין הבהמה, ושניהם "אוכלים מאבוס אחד". לניתוח כפילות זו מיועד שיעור הזה.


 


הדיבור הראשון - ההבחנה בין אדם לבהמה:


האדם מבורך בכך שיפרה וירבה וימלא את הארץ, וירדה בכל החי במציאות כולה. השאלה העיקרית הקשורה לדברים אלה היא האם לראות את הפסוקים במובן המצומצם של הדברים - אחריות לקיום הפיזי של העולם, או שמדובר בדבר מה רחב בהרבה: בשל היותו של האדם "צלם אלוקים" הוא מופקד למעשה על מיצוי כל מה שניתן למצות מהעולם הזה.


מיצוי זה קשור בכל הכשרונות האנושיים: הוא מופקד על מיצוי יכולתו המדעית, והפקת כל מה שניתן להפיק מהעולם הזה; הוא מופקד על מיצוי הכישרונות האומנותיים שבו, שזהו חלק בלתי נפרד ממהותו בעולם; הוא מופקד על בניית כל המערכות החברתיות בדרך הראויה, שכן זהו חלק בלתי נפרד מצלם אלוקים שבו, וכן הלאה.


כך אמנם ראה זאת הרב סולובייצי'ק:


יש שפירשו את הפסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו במובן שותפותו של האדם עם בוראו כביכול, בעיצובו ובגיבושו של צלם אלוקים שבאישיות הרוחנית של האדם... (ימי זיכרון עמ' 110)


הבורא ברא את האדם זכר ונקבה, וציווה אותם לכבוש את העולם - ורדו בארץ וכבשוה. איך אפשר לאנוש לכבוש את העולם, ואפילו משהו ממנו, אם לא על ידי תפיסת חוקי הטבע וניצולם לטובת האדם ? התקדמות מדעית היא חלק מתעודת האדם בעולמו, שהתווה בעדו בורא עולם...(ובקשתם משם, עמ' 155).


הקב"ה בירך לא רק את האדם הגשמי אלא אף את האישיות הרוחנית בברכת פרו ורבו ומלאו את הארץ. כלומר: עלו והתפתחו במעלות הרוח, עלו לפסגות הגבוהות של המחשבה והרוח (ימי זיכרון עמ' 32).


תפיסת עולם זו יוצרת אפוא תשתית משמעותית מאוד לדרכו של אדם לאור תורת ישראל. ההתלבטויות בדבר מקומם של לימודי החול, יצירות האומנות, הישגים מדעיים וכדו' נעלמות. אין האדם צריך לחפש הצדקה לעיסוק בכל אלה, ואין הוא נאלץ לטעון כי למעשה אין להם משמעות העומדת בפני עצמה, אלא רק כאשר היא מהווה כלי שרת לקיום מצוות או לתלמוד תורה. לא זו בלבד שאין צורך בהצדקה, אלא להפך: דווקא מי שאינו עוסק בכל אלה הוא החייב להצדיק את עצמו, ולבאר מפני מה הוא מתחמק ממילוי תעודת האדם. בשעה שברא ריבונו של עולם את עולמו "לא תהו בראה - לשבת יצרה", ומשמעותה של "לשבת" אינה מצטמצמת בלידת ילדים בלבד, ובקיום של "פרו ורבו" אלא גם בהמשכו של פסוק זה. ישובו של עולם הוא אחד היעדים המהותיים המוצבים בפני האדם, ועליו לפעול בדרך זו ככל שיוכל. כמובן שייעוד זה הוא אחד הייעודים ולא היחיד, ועל כן יש ליישבו עם עניינים אחרים, בנוסח "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", אולם עצם קיומו אינו מוטל בספק. לפיכך, בשעה שאנו עוסקים באדם על פי תפישת היהדות, אנו למדים את המשמעות העמוקה של קיומו מאותן ברכות שהקב"ה העניק לו בשעת הבריאה.


 


הדיבור השני - השותפות בין אדם לבהמה:


החלק השני של דברי אלוקים לאדם מדבר על השותפות הקיימת בין אדם ובין הבהמה - שניהם צריכים לאכול. על אף העובדה שהאדם הוא צלם אלוקים, זה רק פן אחד בלבד באישיותו. לאישיותו יש צד שני: הוא זקוק לאוכל. האוכל מבטא כמובן לא רק את פעולת האכילה לבדה, אלא מהווה סמל לכל צרכיו הגופניים של האדם.


התורה מזכירה צרכים אלה יחד עם הזכרת צרכי הבהמות. ניתן לקרוא הפסוקים כמבחינים בין הצרכים של האדם ובין מאכל הבהמה (פסוק כט - צרכי האדם; פסוק ל - מאכלי הבהמה), וניתן לקרוא אותם גם כפסוקים העוסקים במאכלי האדם והבהמה גם יחד, כשאין הבדל ביניהם. בין כך ובין כך ישנה השוואה בין האדם ובין הבהמה, שכן שניהם זקוקים למאכלים כדי להתקיים, והשאלה היא רק מה היקפה.


בדברנו על ההשוואה בין אדם לבהמה אין התורה אומרת כי עובדת ההשוואה מלמדת על נחיתות מסוימת. וודאי הוא שזו ההבחנה בין צלם אלוקים לבין האלוקים - בעוד על הקב"ה נאמר "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה" (תהילים נ), הרי שהאדם כן נזקק למאכל ומשתה. זהו הפלא הגדול ביצירת האדם - יש בו צד אלוקי המבחין בינו ובין כל חלקי הבריאה, ויש בו צד השווה בין כל חלקי הבריאה. ברם, הצד הבהמי אינו מוזכר בהקשר ביקורתי או כדבר מה שיש להתנכר לו, כי אם כחלק אינטגראלי של הבריאה. לפיכך, אין אנו מוצאים רמז לכך שיש לצמצם את העיסוק בו, ויש להעדיף את הצד המבחין בין האדם ובין הבהמה על הצד שבו הם שווים. שניהם מרכיבים של דמות האדם וייעודו, ועל כן שניהם ראויים לעיסוק ולטיפוח.


ניתן אפוא לומר כך: משעה שנוצר האדם הוא חי חיים כפולים - יש בו צד אלוקי עליון, ומכוחו הוא מופקד על העולם ופיתוחו, והוא קרוא להוציא מן הכוח אל הפועל את כל הקיים בו; יש בו צד שותף לבהמות והוא קרוא לאכול לשתות וליהנות. שניהם מרכיבי דמות האדם. זהו הבסיס לכל הדיון בדבר דרכו של האדם והתנהלותו בעולם הזה, וכל סוגיית יחסו של האדם לעצמו, לגופו, להווייתו נעוצה בעובדה זו. בעוד למעלה מאלפיים שנה תינתן תורה לישראל, ונתינתה תעלה את השאלה האם היא משנה דבר מה מהותי ביחס הכפול הזה, או שאמנם היא מוסיפה לו נדבכים משמעותיים ביותר, אולם אין היא משנה את היחס הכפול העקרוני.


כאן אנו מסיימים את שיעורי האמונה מפרק א לבדו. אנו עושים זאת בשל העובדה שלא ניתן ללמוד על דמות האדם מפרק א לבדו, שהרי בפרק ב ישנו אחר הדן בבריאתו של האדם, בבריאת זכר ונקבה, בייעודו של האדם וכדו'. על כן אנו חייבים ללמוד את פרק ב של ספר בראשית, קודם להסקת מסקנות רחבות יותר. בכך נתחיל בשיעור הבא.


 


 


 

 

 

בית המדרש