ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אמונה על סדר התורה שבכתב (7):מבוא לשאלת שני פרקי הבריאה שבספר בראשית

ע"י: הרב יובל שרלו

בשיעורים הקודמים עסקנו בדמות האדם כפי שהיא עולה מפרשת בריאת העולם שבפרק א של ספר בראשית. ברם, עובדה היא כי לאחר פרק א של ספר בראשית אנו מוצאים פרק שני - פרק ב - בו מתוארים דברים שונים מאוד על האדם.הבדלים אלה מחייבים דיון מקדים - מהו היחס בין שני פרקי הבריאה.בכך יעסוק שיעור זה


מבוא:


בשיעורים הקודמים עסקנו בדמות האדם כפי שהיא עולה מפרשת בריאת העולם שבפרק א של ספר בראשית. טענתנו הסמויה והגלויה כאחת הייתה כי לימוד אמונה צריך להתחיל באדם, ורק לאחר מכן לעסוק באלוקים, שכן האדם הוא האדם המאמין, והוא זה הדבק באלוקים. על כן הרחבנו במשמעויות השונות של "צלם אלוקים".


ברם, עובדה היא כי לאחר פרק א של ספר בראשית אנו מוצאים פרק שני - פרק ב - בו מתוארים דברים שונים מאוד על האדם: למן צורת בריאתו, דרך מעמד הזכר והנקבה, מעמדו בעולם, היחס בינו ובין ריבונו של עולם ועוד ועוד. הבדלים אלה מחייבים דיון מקדים - מהו היחס בין שני פרקי הבריאה. בלי לדון בכך יהיה זה בלתי אפשרי להסיק מסקנות מפרק זה. לא זו בלבד, אלא שדיון זה גם יעמיד את כל שלמדנו עד כה באור אחר.


 


הדרכים השונות לקביעת היחס בין הפרקים:


כאמור לעיל, גם בפרק ב המספר את סיפור הבריאה בשם "הויה א-לוהים" נברא האדם בהפחת נשמת חיים א-לוהיים בקרבו. תיאור הבריאה שונה בצורה משמעותית עד שהוא מעורר דיון בדבר היחס בין שני הפרקים: האם מדובר בפרקים המתחוללים בסדר כרונולוגי, והמתואר בפרק ב אירע לאחר פרק א? האם מדובר בסגנון ספרותי של כלל בפרק א ופרטיו בפרק ב? האם ישנה אפשרות אחרת?


חלק גדול מהפרשנים ראה את שני הפרקים כמספרים את אותו הסיפור - פרק א בלשון כללית, ופרק ב בפירוט. כך לדוגמה הגדיר הרשב"א:


תחילת כל דבר אני אומר כי פרשיות מעשה בראשית נכתבו דרך כלל ופרט. תחילה כלל הכתוב את הכל וסדר כל המעשים כמו שעמדו לבסוף, ואחר כך נכתבו דרך פרט. שתחילה כתוב בבריאת היום השלישי ויאמר א-להים תדשא הארץ דשא וגומר. ותוצא הארץ דשא וגומר. ובפרשה שלאחר מנין הימים פרט כיצד יצאו וצמחו, דכתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל שיח השדה טרם יצמח, כי לא המטיר וגומר. וכן בבריאת אדם וחוה כתוב בבריאת יום ששי ויברא א-להים את האדם בצלמו, בצלם א-להים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם. ובפרשה שלאחר מנין הימים פרט יצירתו כיצד ומה הייתה הסבה בבריאת הנקבה והייתה מצלעותיו... (שו"ת הרשב"א א, ס).


עמדה זו, שכאמור ראשונים רבים הלכו לאורה, מעלה שאלות קשות מאוד בפשוטו של מקרא. השאלות נוגעות לקושי ליישב את האמור בפרק א מול האמור בפרק ב מבחינה תוכנית, ולטעון כי מדובר בכלל ולאחר מכן בפרט. למעלה מכך, ההבחנות הסגנוניות הבולטות שבין שני הפרקים, אינן מתבארות די הצורך בטיעון כי פרק א הוא פרק ה"כללים" ופרק ב הוא פרק ה"פרטים". אם אכן מדובר בסיפור כלל שלאחר מכן פרטיו לא ברור מפני מה שונה סגנון שני הפרקים בנושאים כה מהותיים.


אפשרות שניה היא לראות את פרק ב כפרק עוקב. קודם התרחש פרק א, ולאחר מכן התרחש פרק ב. אפשרות זו עולה מפירושים שונים של רש"י (אין פירוש עקיב ושיטתי של רש"י לכל היחס בין שני הפרקים). הבה נראה לדוגמה את דבריו:


(ה) טרם יהיה בארץ - כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא ואינו לשון קודם ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים וזה מוכיח ועוד אחר (שמות ט) כי טרם תיראון עדיין לא תיראון. ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם וכל עשב השדה עדיין לא צמח ובג' שכתוב ותוצא לא יצאו אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ו'.ולמה ? כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר ? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים.


מדבריו עולה אפוא כי חלקים שונים בפרק א היו בריאה "בכוח", ואילו הופעתם בפועל הייתה מאוחרת יותר והיא המתוארת בפרק ב.


בעשרות השנים האחרונות למדנו לקרוא את שני הפרקים בדרך שלישית שלימדנו מורנו הגדול הרב מרדכי ברויאר זצ"ל, וכונתה לימים "תורת הבחינות". בקריאה זו אנו רואים את שני פרקי הבריאה כפרקים מקבילים, לאמור: שניהם מספרים את סיפור הבריאה בשתי צורות שונות לחלוטין. כביכול נבראה הבריאה פעמיים, ובכל פעם בדרך אחרת. דרך קריאה זו יוצרת שאלות למכביר, בעיקר בתחום התיאולוגיה ושאלות ביקורת המקרא, אולם אין מקום להאריך כאן בשאלות אלו. המטרה היא רק להפנות את תשומת לב הלומד את פרקי הבריאה לדרכים השונות בהן ניתן לקרוא את שני הפרקים, ולעובדה כי אנו קוראים אותם במקביל.


קודם שנעסוק בהבדלים הפרטניים הבה נציג אותם באופן כללי: בפרק ב אנו למדים שהאדם נברא משני מרכיבים והפך ליסוד שלישי. ריבונו של עולם ברא אותו "עפר מן האדמה" ונפח בו "נשמת חיים", ובסוף התהליך היה האדם ל"נפש חיה". הפחת נשמת החיים באפו של האדם מעצבת את ראשית היווצרותו כמי שהא-לוהים חי בתוכו, והאדם נושא בחובו את חוויית ההופעה הא-לוהית. אולם בפרק זה מודגש ההיבט ההפוך של המפגש בין א-לוהים ואדם. אין האדם מחקה את הא-לוהים, ואין הוא מקבל את סמכויותיו ואחריותו. בפרק השני של הבריאה אין האדם מתייצב לבדו מול האתגרים הגדולים שהעולם מזמן. להפך, האדם נתבע לסגת מפני הא-לוהים ולהניח לו לעצב את דמות העולם. אפילו במקום העיקרי הקובע את טיב יחסיו עם הסובב אותו ואת המשך הקיום האנושי, לא האדם הוא שבחר את בת זוגו. בורא העולם הוא שעשה זאת, ויצר לאדם את האישה בה הוא דבק והפך לבשר אחד. הקב"ה הוא שעמד על "לא טוב היות האדם לבדו", והוא שפתר את הבעיה והביא את האישה אל האיש.


לעולם יש להזכיר כי בד בבד עם נשמת החיים שבאדם שמקורה בא-לוהות ממש הוא נוצר גם מעפר מן האדמה, המסמל את תחתיות הארץ שבנשמתו. היבט זה של הבריאה בא לידי ביטוי ביום מותו של האדם. בשעת מותו של האדם נפרדים שני המרכיבים. נשמתו עולה אל הא-לוהים אשר נתנה, ואילו גופו חוזר למקום ממנו נוצר. מהות החיים היא הצירוף של שני המרכיבים כאחד עד שלא ניכר ההבדל ביניהם, והאדם מופיע כנפש חיה. מהות המוות היא פירוקם מחדש ושיבת כל אחד למקומו. מכאן החשיבות העליונה שמייחסת תורת ישראל לאמונה בשיבת הנפש למקורה הא-לוהי; מכאן החשיבות העליונה שמייחסת התורה לחשיבות הקבורה של האדם וטמינתו בעפר.


ההרכבה המיוחדת הזו מצמיחה גם צדדים נמוכים באישיות האדם. דומה כי כל פעם שהאדם מברך את הברכה השנייה הפותחת במילים "אשר יצר" (הברכה אשר מברכים בשעה שיוצאים מהשירותים), מזכירים לו מהו אחד המאפיינים של הווייתו ומונעים ממנו לטפח את הגאווה המאוסה מול עצמו. שתי הברכות - זו המצוטטת בראש חיבור זה וברכת אשר יצר הנאמרת לאחר עשיית צרכים - הן שני צידי המטבע של מהות האדם. אשר על כן, על אף ההכרה העמוקה כי אין האדם נושא על כתפיו חטא קדמון הנעוץ בו משחר בריאתו, הוא מזומן לחטא ונפילה. אלו משבשים את עולמו, ולא זו בלבד שהם עצמם מפרקים וחוסמים את זרימת הבירור הפנימי העמוק, הם מביאים בכנפיהם סחרור פנימי מתסכל הנובע מהפקרת העולם הפנימי לרשויות החטא.


למעלה מכך, בפרק השני של הבריאה אנו מוצאים כי ריבונו של עולם מצווה על האדם. הקב"ה הוא שנטע את הגן בעדן מקדם ושם בו את האדם אשר יצר, והוא שקבע לאדם מה עליו לעשות בגן העדן. אין האדם אדון לעצמו, ואין הוא המכריע מה ראוי ומה לא. האדם מבטל את זהותו מול הקב"ה ועושה רצונו כרצונו של מקום. אין הוא רשאי לסטות מן הדבר אשר יגיד לו ד' ימין ושמאל, ואין הוא רשאי להכריע לבדו כי דווקא כן יאכל מעץ הדעת. על המשמעויות השונות של הבדלים אלה נדון בשיעור הבא.


 

 

 

בית המדרש