ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

עוד על רחל אמנו ו´נס עזה´

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו מעלה את הסוגיות השונות ואת הכרעותיו בשאלת היחס לסיפור התגלותה של רחל במלחמה בעזה


א. תפקידו של הרב בחינוך תלמידיו:


שמא יאמר אדם: הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין היאך אני לומד תורה מעתה ?ת"ל 'נתנו מרועה אחד', אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ב"ה, שנאמר 'וידבר אלהים את כל הדברים האלה'.אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב שומע את דברי המטמאין ואת דברי המטהרין את דברי האוסרין ואת דברי המתירין את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין (מדרש רבה)


עמדתי היסודית בתפקידו של הרב היא שהוא מופקד על שני תחומים. ראשון שבהם הוא לפרוש ביושר המקסימאלי האפשרי את השיטות כולן בכל סוגיית יסוד העומדת בפני התלמידים. תפקידו הוא להעשיר את עולם רוחם, לאתגר אותם, ובעיקר לעשות כל מאמץ להנחות אותם ללכת בדרכם של חכמים, ולעשות אזניהם כאפרכסת כדי להיחשף לאמיתות הנמצאות בכל השיטות כולן. יסוד גדול זה אומץ באופן מלא על ידי הרב קוק זצ"ל, והוא מהווה לנו מורה דרך. אני מרגיש מצוקה של ממש מדרך חינוכית שאינה פורשת את האמת כולה על כל היבטיה בפני בחורי ישיבה, אלא מראש מאמצת גישה אחת בלבד.


ברם, הישיבה אינה אוניברסיטה, והרב אינו מרצה באקדמיה, השומר מרחק ואובייקטיביות, ומסתפק בחשיפת השיטות כולן. בשלב השני על הרב לפרוש בפני תלמידיו את תפישת עולמו, את הסיבות שמכוחן הוא הכריע לשיטה זו או אחרת, את עולמו הרוחני וכדו'. כמובן שהוא חייב להדגיש בפניהם שאין הם חייבים לציית לו ולאמץ דווקא את שיטתו שלו. הם בעלי "צלם אלוקים" משלהם, ועל כן אין הם רשאים להפקיר את עמדותיהם לעמדותיו של הרב, אלא הם חייבים (לא רק רשאים) לחשוב לבד על עולמם.


מטרת שיעור זה אפוא היא כפולה: מחד גיסא, לפרוש את העמדות השונות ואת השורשים הרוחניים של כל עמדה, וזאת בצורה הישרה ביותר והעמוקה ביותר האפשרית. מאידך גיסא, ללמד את מה שאני חושב בעוניי כדרך הנכונה.


 


ב. סיפור התגלותה של רחל אמנו במבצע בעזה:


בימים שמאז סיום המלחמה בעזה, נפוצו בציבור גרסאות רבות של סיפור על רחל אמנו, שנגלתה לקבוצת חיילים והצילה אותם מכניסה לבתים ממולכדים. סיפורים דומים נשמעו בעבר בהזדמנויות מקבילות (במלחמת ששת הימים דובר על האבות). סיפור זה מעלה לדיון מספר שאלות כבדות משקל ומשמעותיות, שחשיבותם עולה על הסיפור עצמו. על כן, אני רואה חשיבות לעסוק בדבר, גם אם מדובר בנושא שהוא שולי יחסי, בשל העובדה שהוא מקפל לתוכו עניינים כבדי משקל.


 


ג. מבוא לדיון:


יש לדון באופן כללי ביחס הנכון אל העל טבעי. התורה רוויה באיסורים הקשורים לבעל אוב, ידעוני, דורש אל המתים ודומיהם. הראשונים נחלקו האם לאלו כוחות אמיתיים או לא.


כותב האבן עזרא (ויקרא יט,לא): "וריקי מוח אמרו: לולי שהאובות אמת גם כן דרך הכישוף, לא אסרם הכתוב. ואני אומר היפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת רק השקר, והעד האלילים והפסילים. ולולי שאין רצוני להאריך, הייתי מבאר דבר בעלת אוב בראיות גמורות". החולקים על האבן עזרא טוענים שאם התורה אסרה משהו, סימן שהוא אמת. ראב"ע עצמו טוען להיפך: אילו היה בכך אמת, התורה לא הייתה אוסרת אותו. הוכחה לשיטתו היא איסור התורה על אלילים, שהם ודאי הבל, וקשה עליו מהסיפור המפורש של בעלת האוב (שמ"א כח), שהוא לא ביאר.


הרמב"ן (דברים יח,ב) מייצג גישה שונה. בקישור מבריק הוא משווה כלאיים וכשפים - דברים שאפשר להגיע איתם להישגים טכנולוגיים (לייצר זנים חדשים ולהגיע לאמיתות באמצעות כשף), ונאסרו בכל זאת. "תמים תהיה עם ה' א-להיך", ה' קבע את המסגרת ואין לחרוג ממנה. גישת הרמב"ן מעוררת שאלה בקשר לגבולות - האם נאסור גם ייצור לחמניה (בפרפראזה על ויכוחם הנודע של ר' עקיבא וטורנוסרופוס, האם גדולים מעשי שמים או מעשי בשר ודם).


פירוש זה של הרמב"ן הוא מקור בסיסי בכל הנוגע לגישה היהודית לאתיקה רפואית, והיה מי שאסר על פיו כל הפרייה חוץ גופית, כהתערבות מוגזמת במסגרת שקבע הקב"ה.


למחלוקת זו השלכות רבות. האם מהאיסור שהטילה התורה על הומוסקסואליות משמע שהיא לא קיימת ? כך יכולים לומר רבים על פי גישת הראב"ע - אם תופעה כזו ישנה, היא טירוף בלבד. לפי גישת הרמב"ן אפשר לומר שהתורה לא אמרה שאין הומוסקסואליות, אלא שהיא אסורה.


נושא זה הוא מרתק ביותר ויש לו השלכות רחבות מאוד. ברם, אנו נתמקד בנושא העומד לפנינו. מעמדת הרמב"ן למדנו שביחס ל'על טבעי' חובה לשאול שתי שאלות נפרדות: שאלה אחת היא השאלה העובדתית - האם הכוחות האלה קיימים, והאם הוכח מבחינה עובדתית שהם פועלים. שאלה שניה היא שאלת האיסור וההיתר, לאמור: גם אם יוכח שדברים אלה קיימים, יש לשאול האם מותר להשתמש בהם ? להתייחס אליהם וכדו'.


למשל: האם יש מקום לשאול שאלה באגרות הקודש (לפי הנוהג החב"דניקי לקבל מהן תשובות)? שאלה ראשונה היא האם יש בכך אמת, והאם אכן התשובות באגרות הקודש משכנעות שזה באמת פועל. יש לי ספק גדול בדבר, שכן אני מעריך שאפשר למצוא קשר בכל ספר על כל נושא נשאל. העובדה שיש סיפורים שאנשים מצאו 'בדיוק' תשובות לשאלות שלהם אינה עובדה שניתן לבסס עליה עמדה מדעית. ברם, גם אם יוכח כי הדבר פועל מבחינה עובדתית עדיין לא ברור שמותר להתעסק באגרות הקודש, מצד דרישה אל המתים. הרב וולפא כתב מאמר ארוך על כך, והוכיח באותות ומופתים שהדבר מותר מבחינה הלכתית. אפשר להתווכח על הראיות שהביא.


בהקשר שלנו, דברי הרמב"ן מלמדים שיש להפריד בין הדיונים השונים. בין הדיון האם סיפור רחל אמנו התקיים או לא; שאלה שניה היא שאלת היחס לסיפורים מעין אלה אם אכן התרחשו. שאלה שלישית היא השימוש בסיפורים אלה לאור מבחן התוצאה.


 


ד. הדיון על סיפור התגלותה של "רחל אמנו":


בדיונים מורכבים קשה להפריד בין מרכיבים שונים. אף על פי כן, ההפרדה הזו היא הפרדה חיונית, ואנו ננסה לעשות זאת בדיון על סיפור ההתגלות. הדיון בסיפור רחל אימנו מתנקז לשלושה מישורים עצמאיים, כאשר אין התאמה הכרחית בין העמדה בכל אחד מהם, ואדם יכול בכל שאלה לבחור עמדה אחרת.


 


ה. הנושא הראשון: השאלה העובדתית- האם הסיפור התרחש במציאות?


אין לאדם כמוני כלים לדעת האם הסיפור הזה התרחש. כמוני כן כל הציבור. זהו סיפור שמופץ, והשאלה היא כיצד לקבוע את העמדה ביחס לעובדות. עד כה, עוד לא התייצב איש מאחורי השמועה, אך לאמתו של דבר - גם אם יעיד מישהו שהוא פגש את רחל אמנו והיא הצילה אותו מבית ממולכד, קשה יהיה לקבל את דבריו כעובדה ללא דרישה וחקירה.


על כן, אפשר לראות ארבע אפשרויות להתייחסות עובדתית לסיפור זה. שתי הראשונות הן בקצוות, והמעניינות הן אלה שבאמצע:


  • א. קביעה חד משמעית שאין סיפורים כאלה, והדבר לא אפשרי. אין מושג כזה כלל וכלל שמתים מתגלים כבני אדם, ואמונה בכך היא כפירה בעיקרי היהדות. אבותינו הקדושים והאמהות הם יסודות קיומנו, אך הם נפטרו, וכל פעולתם נמצאת בשמיים ממעל ולא על הארץ מתחת. עמדה זו מתבססת על יסודות ההלכה ועל יסודות רבים במשנת חז"ל. מאידך גיסא היא תצטרך להתמודד עם אלפי סיפורי התגלות - גילויי אליהו, חז"ל, סיפורי התגלויות לאורך הדורות וכדו', ולטעון שהכל התקיים בתודעת האדם ולא במציאות.

  • ב. קביעה חד משמעית שהסיפור היה. די לנו כי רבנים גדולים העידו שהוא היה קיים. עמדה זו לדעתי אסורה על פי ההלכה. הגמרא בשבועות אומרת " תלמיד שאמר לו רבו יודע אתה שאם נותנין לי כל ממון העולם איני משקר מנה יש לי אצל פלוני ויש לי עליו עד אחד לך והצטרף עמו, אם נצטרף הרי זה עד שקר" (עדות יז, ה). יש לי "חולשה" לצדיקים, ואני שומע בצמא את דבריהם, אולם האמת חשובה יותר, ואסור לאדם לקבל הכרעה עובדתית כי מעשה היה בשל דברי צדיקים. נושא זה הוא נושא עקרוני בתחומים הלכתיים נוספים, כמו בענייני לשון הרע והסתמכות על צדיקים כעובדה שהייתה או לא הייתה. בכל המקרים האלה אני חושב שאמירה מעין זו מנוגדת להלכה בצורה חדה וחריפה, ופוגעת בחותמו של הקב"ה שהיא האמת.


כאמור לעיל, שתי העמדות האלה הן עמדות קצה, שהמשותף להן הוא קביעה עובדתית חד משמעית: הראשונה טוענת שסיפור כזה כלל לא היה והעמדה השניה היא קביעה חד משמעית שהסיפור הזה היה.


שתי העמדות הבאות טוענות כי אין להן כלים לקבוע חד משמעית שהסיפור היה או לא היה. על כן, הן מפעילות את הדרכים בהן מתמודדים עם ספקות. עמדתי היא שיש לאמץ את הגישה הזו, כי היא האמת. לרוב בני האדם אם לא לכולם אין כל דרך לקבוע חד משמעית האם סיפור זה היה אם לאו. אסור לשקר.


מבוא קצר לדיני ספיקות: בעבר כתבתי על כך בהרחבה במאמר הספר לזכר משפחת פל, פרקים ראשונים בהתמודדות עם הספק, ואומר בקיצור: הדבר הראשון שעושה דיין בדיני ממונות (ולמעשה גם באיסור והיתר) הוא לקבוע מי התובע ומי הנתבע. במילים ישיבתיות: "מי המוחזק ?". מובן שטוב יותר להיות הנתבע כיוון שחובת ההוכחה מוטלת על התובע. אדגיש כי יש אפשרות לתובע להוכיח זאת, ואז הוא יזכה בתביעתו. ברם, השאלה היא על מי מוטלת משימת ההוכחה.


את אותה מתודה אני מבקש להפעיל גם כאן. השאלה היא מה נקודת המוצא, ועל מי מוטלת חובת ההוכחה. בשל העובדה שנקודת המוצא נקבעת במקרה זה על פי יסודות פילוסופיים הנוגעים לעיקרי האמונה, המחלוקת הזו היא עקרונית ביותר ומרתקת ביותר.


  • ג. גישה ראשונה טוענת שנקודת המוצא היא שהסיפור לא התרחש, עד שיוכח אחרת. לא מפני שאינו יכול להתרחש, אלא כי חובת ההוכחה לא נתמלאה. נקודת המוצא נובעת משני כיוונים. הכיוון הראשון הוא האמונה העמוקה בדרכי ההנהגה של הקב"ה בעולם. אין הקב"ה מנהיג את העולם בניסים, כי אם "צמצם" את עצמו (בלשון הקבלה) והניח לבני האדם את העולם לאחריותם. דברים מעין זה כתב בעל ספר החינוך בהסברו למצוות מעקה. לטענתו, אם מאמינים בהשגחה פרטית, למה צריך מעקה? מי שראוי ליפול - ייפול, ומי שלא - לא? החינוך מאריך להסביר ש"הא-ל בנה עולמו על יסודות עמודי הטבע... וציווהו לשמור מן המקרה". בעולם שכזה ייתכן שגם מי שלא ראוי ליפול, ייפול. על כן, נקודת המוצא צריכה להיות שסיפורים מעין אלה כלל לא התקיימו עד שיוכח אחרת, כי כך מנהיג הקב"ה את עולמו - בדרך הטבע בלבד.


כיוון שני המביא לאימוץ עמדה זו הוא הפחד ממניפולציות של שרלטנים למיניהם. סיפורים מעין אלה הם "אוכל" לאלה שמבקשים לפאר את עצמם, להראות את כוחותיהם העליונים, לתלות את הסיפורים האלה במעשים המשרתים אותם וכדו'. על כן, גם בשל הסכנה צריך להתרחק כמו מפני אש מפני הנחות מוקדמות שסיפור כזה התקיים, ורק אם יוכח ללא כל ספק שכך היה (ספק בעיני אם ניתן מבחינה מעשית לעשות זאת) - להתייחס אליו.


  • ד. עמדה נגדית גורסת נקודת מוצא הפוכה: המציאות ניסית. אין להתפלא שרחל אמנו הייתה שם, כמעט והיינו מתפלאים אם היא לא הייתה. "כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחנך" (דברים כג,טו). הקב"ה, האבות ורחל אמנו נמצאים ביננו ממש - והפלא הוא רק שכמה חיילים זכו לראות אותה. לפי גישה זו, מי שרוצה לטעון שהסיפור לא היה, יתקשה מאוד להוכיח זאת. אמונה עמוקה היא אמונה בניסים, שהיא הדרך בה מנהל הקב"ה את העולם, ונוכחותה של "רחל אמנו" היא כמעט וטבעית.


מחלוקת עמוקה זו עוסקת בשאלה היסודית כיצד הקב"ה מנהל את המציאות, ויש לה השלכות אמוניות רבות. לפי התפיסה הראשונה, הקב"ה פינה כביכול חלל לבני אדם, הצטמצם, והוא אינו 'שולח את אצבעותיו' כל הזמן. בד"כ העולם מתנהל ללא ניסים. לפי התפיסה השנייה, העולם הוא נס גדול ורצוף, ועלינו מוטלת רק חובת השתדלות, כמעט סמלית.


עמדתי בסוגיה זו היא העמדה השלישית. סיפורי התגלות רבים מופיעים בחז"ל ובכל הספרים שלאחר מכן, ועל כן איני מבין כיצד ניתן לשלול אותם. ההסבר כי מדובר בחוויה סובייקטיבית בלבד אינה מתיישבת עם חלק מהסיפורים. ברם, נקודת המוצא האמונית שלי היא שריבונו של עולם אינו מנהיג כך את העולם, ועל כן נקודת המוצא חייבת להיות שסיפורים אלה לא היו, ופתי יאמין לכל דבר. עד שיוכח אחרת, ולא הוכח !


בימים האחרונים ביקרו רבים עמדה זו בטענה שחוסר אמונה בסיפור זה מחייב חוסר אמונה בסיפורי יציאת מצרים ובשאר הניסים הכתובים בתורה, או שנחגגו על ידי חז"ל כמו חנוכה. ביקורת זו נובעת מחוסר הבנת המונח "נקודת המוצא". נקודת מוצא שלא כך הקב"ה מנהל בדרך כלל את עולמו, אינה קובעת כי זו גם נקודת הסיום, וכי אין הקב"ה עושה זאת אף פעם. במקום בו הוכח שכך ריבונו של עולם נהג, כמו בסיפורי התורה, מדובר באחד מעיקרי אמונה שכל אדם מאמין מאמץ. ברם, לא זה המצב בסיפור זה, וסביר יותר להניח כי לא הייתה חריגה מההנהגה הרגילה של הקב"ה, ושמדובר בסיפור הזוי חסר כל בסיס.


 


ו. הנושא השני: משקלו של סיפור זה.


מישור שני הוא בשאלה מה המשקל של הסיפור הזה. לו יצוייר שאכן התגלתה רחל אמנו, והצילה קבוצת חיילים מלהכנס לבית ממולכד. האם בכך צריך להתמקד אדם מאמין וירא שמים?ישנם שלוש דעות יסודיות ביחס למשקלו האמוני של סיפור זה:


1. הגישה הממעיטה: גישה ראשונה טוענת שלנס כזה משקל קטן. סיפורים מעין אלו מסיתים את תשומת הלב האמונית מהמרכז. במסכת שבת (נג:) מובא סיפור נפלא


ת"ר: מעשה באחד שמתה אשתו, והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן. ונעשה לו נס, ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה, והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה. א"ל אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו לו סדרי בראשית".


יישום עמדת אביי בנושא שלנו: אביי מלמד כי העובדה שנעשו לנו ניסים אינה דבר שיש להתמקד בו. להפך, הוא בעייתי מאוד. המשמעות של כך היא שתשומת הלב שלנו צריכה להיות כלפי גבורת החיילים ומסירות הנפש שגילו, נכונותם לחפות זה על זה, הקצינים שהלכו בראש, הלקחים שהופקו ממלחמת לבנון. אם נזדקקנו לנס - זו בעיה. התמסרות לסיפור הנס יוצרת אדישות כלפי סיפורי הגבורה של החיילים, של המח"טים, המ"פים, הקמ"נים והקמב"צים.


אין להעניק לסיפור זה (אף אם היה) משקל גדול, אלא לציין אותו בלבד. תשומת הלב צריכה להיות לבחירה החופשית של האדם, לגבורת החיילים, לטכניקות ההתמודדות עם בתים ממולכדים ולעמדות המוסריות.


 


2. הגישה המעצימה: גישה נגדית טוענת שזה סיפור ענק. דווקא סיפור כזה מדגים את גדולתו, צדיקותו וקדושתו של העם. הקב"ה הופיע במלחמה וסייע בעדנו. גבורת החיילים ומעשיהם באמת אינם המוקד.


למעלה מכך, יש בסיפור הזה פיתרון בעיה מאוד קשה שאנו מתמודדים עימה. ראשוני ספרד (בהמשך לתרגום אונקלוס) פעלו נמרצות כדי להעמיק ולהציל את האמונה מפגניות ומהגשמה. על כן, הם הרחיקו את הקב"ה לשמי מעלה, ופעלו עוד ועוד כדי להרחיק אותו מכל הגשמה. אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, קדמון לכל דבר אשר נברא, מעל הזמן, מעל המקום, מעל כל דבר, "לעילא לעילא מכל ברכתא ושירתא".


ברם, לפעולתם המבורכת הזו הייתה השלכה בעייתית בכיוון ההפוך. הקב"ה כל כך הורחק מאתנו, עד שכל הקשר האינטימי, ההתגלותי, החוויתי, הדבקותי - הומעט מאוד וכמעט נעלם מדבריהם. מצוקה זו מציקה לנו מאוד. אנו מבקשים לא רק את האמונה הטהורה בנקיון הפילוסופי שלה, כי אם גם בקשר האינטימי עם הקב"ה.


סיפורי התגלות מעין אלה הם סיפורים מתווכים. הם ניצבים כחוליות ביניים בינינו ובין השכינה האין-סופית. רחל אמנו נשלחה מעולם הנשמות לעולמנו שלנו, והיא מהווה לנו חוליית גשר בינינו ובין הקב"ה. על כן, לסיפור זה חשיבות עליונה, והוא מהווה כוח אמוני מיוחד לרבבות בני אדם.


 


3. שיטה אמצעית טוענת טענה מציאותית: אין סתירה בין ההתייחסות לסיפור הנס לבין הערכת גבורת החיילים. הטענה שהתמקדות בצד אחד פוגעת בתשומת הלב כלפי השני אינה נכונה. אדרבא - דווקא עוז רוחם של החיילים מקבל נופך מיוחד מרחל אמנו, ודווקא סיפור רחל גדל לנוכח גבורת החילים. על כן, לסיפור יש חשיבות גדולה מאוד והוא אינו גורם נזק.


עמדתי בשאלה זו: אני נוטה לעמדה הראשונה. נטייתי זו אינה נובעת מחוסר החיפוש המתמיד אחר הקשר המתמיד עם "מאמע רחל", ואינטימיות בקשר עם הקב"ה. אני מודע לה היטב, ומהווה חלק ממנה. אף על פי כן, סיפורים מעין אלה מאפילים לדעתי על היחס הראוי למעשה בני אדם, לאחריות שלהם על העולם, לבחירה החופשית שלהם, למסירות הנפש ולדביקות, וגם להודאה להם ושיבוח מעשיהם על מה שהם עשו. אני רואה בה סטייה מהדרך ההלכתית הראויה ומהדרך האמונית הראויה, והיא ממקדת את תשומת הלב בשמיים ולא בארץ.על כן, גם אם הסיפור הזה היה אני חושב שאין להעניק לו משמעות גדולה. צריך להתמקד בבחירת בני אדם ובמעשיהם, ולא בהתגלויות של רוחות.


 


ז. הנושא השלישי: מבחן התוצאה


מישור שלישי לדיון, בשולי השאלות הקודמות, הוא האם שאלת נכונותו ההסטורית של הסיפור רלוונטית בכלל.


גישה ראשונה טוענת שלא. למעשה, במבט פוסטמודרני (אם כי רוב המחזיקים בעמדה זו אינה מייחסים את עמדתם לכך) השאלה שלאורה יש לבחון את הסיפור היא מהן תוצאות סיפורו. כל עוד התוצאה היא, שהסיפור הזה מחזק את הקשר עם רחל ועם האבות, את ראיית החיילים כצדיקים ואת האמונה, אין כל חשיבות לשאלה האם היה במציאות או לא. על כן, בשל העובדה כי סיפור זה מחזק את האמונה, את הדביקות, את הקדושה, את הקשר לאבות ולאמהות וכדו', אין להיכנס לכל הדיונים דלעיל, אלא להתחבר אליו ולהתקשר בו. סיפור לא חייב להיות אמיתי כדי להיות משפיע מבחינה אמונית.


על עמדה זו ניתן לחלוק משני כיוונים, ואלו הגישות השניה והשלישית:


הגישה השניה: חולקת על ההנחה העובדתית- בעומק, הסיפור הזה מחליש. לא את האמונה והדבקות, אלא את צלם א-להים שבאדם, את הבחירה החופשית ואת אחריותנו אנו להתמודד עם הבעיות שבעולם. לא זו בלבד אלא שהוא מחליש בשאלות אמוניות רבות אחרות, כמו למה רחל אמנו הצילה חיילים אלה ולא את אחרים ? מה ניתן ללמוד על מי שרחל אמנו לא הצילה ? ועוד ועוד


הגישה השלישית: חולקת עקרונית על הדיון. השאלה היחידה היא האם מדובר באמת או בשקר, והיא קריטית. המבחן אינו רק מבחן התוצאה. לא משיגים הישגים רוחניים על סמך שקר. ראש דברך אמת! במסכת ב"ק (לח.) מסופר: "ת"ר: וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל. "למדונו תורתכם!". קראו, ושנו, ושלשו. בשעת פטירתן אמרו להם: "דקדקנו בכל תורתכם, ואמת הוא; חוץ מדבר זה, שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם... ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות". לדעת אותם הסרדיוטות הלכה זו אינה מוסרית, ואילו היו מספרים אותה למלכות היו הורגים את כל היהודים. המהרש"ל על אתר מקשה: מדוע לימדו אותם הלכה זו? לא היה אפשר ללמדם משהו אחר? מכאן הוא מסיק שיש איסור ללמד תורה באופן לא נכון, ברמת יהרג ואל יעבור.


דיון זה בא לידי ביטוי בשאלות נוספות. האם מותר להציג מצג שוא כדי להחזיר אנשים בתשובה? אפשר לספר, למשל, איזה בניין רוחני עצום בונה ההלכה היהודית עבור המשפחה, שזו אמת גמורה, ולהסתיר את העובדה שהיא גורמת להרבה טרגדיות. לדעת רבים, ואולי אפילו הרוב, כאשר עוסקים בקירוב והחזרה בתשובה לא נצמדים לאמת אלא למבחן התוצאה.


שאלה דומה ומקבילה לשאלה זו (מבחן התוצאה) האם לספר לחולה הנוטה למות על מצבו ? חלק מפוסקי ההלכה טוענים שהאמת עשויה להחליש את החולה, ולכן אסור לספר עד הסוף. לפי פוסקים אחרים, ידיעת האמת דווקא מחזקת, ולכן מותר. אחרים טוענים שאין מקום לשאלה זו - אדם צריך להתייצב מול האמת.


עמדתי בשאלה זו היא העמדה השלישית. אני טוען בפסקים הלכתיים רבים ובהקשרים רבים רבים כי על האדם להתייצב מול האמת, בלי להתייחס כלל וכלל לשאלת מבחן התוצאה. על כן, השאלה האם סיפורים אלה מחזקים את האמונה או לא - אינה רלוונטית כלל וכלל לדיון. השאלה היא רק האם יש לנו כלים לקבוע כי הסיפור אמיתי. אם כן - יש לעסוק בו גם אם הוא גורם נזק לאמונה; אם לא - אין לעסוק בו גם אם הוא גורם להתעלות אמונית.


 


ח. דברי סיכום


סיפור רחל אמנו, ככל הנראה, יגווע עד למלחמה הבאה. אך השאלות שהוא מציף הן כבדות משקל ורציניות. יש להתייחס לכל הסיפור בכובד ראש, גם אם מניחים שהוא לא היה, כיוון שהמעיין בנושאים השונים אותם למדנו בשיעור זה יראה כי הם עוסקים ביסודות האמונה, בדרכי ההנהגה של הקב"ה בעולם, ביחס בין נס לטבע, בשאלת האמת, ובעוד עניינים רבים אחרים.


* סיכום מעובד שיעורים שניתנו בנושא זה בישיבת "הר עציו" ומדרשת "מגדל עז". השיעור בהר עציון תומלל על ידי משה אוסטר, ותודתי נתונה לו על כך. השיעור כפי שהוא מפורסם כאן עבר עיבוד רחב על ידי.

 

 

בית המדרש