ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כיצד להתמודד בקהילות עם המשבר הכלכלי?

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו סבור שהמצב הכלכלי מחייב ערבות הדדית בקהילות ובבתי הכנסת ושלא הכל מוטל על הממשלה

 


המצב הכלכלי מחייב גם את הקהילות שלנו. בתוכנו חיים יותר ויותר אנשים שמפוטרים מעבודתם, שמשכורתם קוצצה, שהוצאותיהם גדלו, שניכויי המס שלהם פחתו, שנזקקים לעזרה. הדבר מחייב את הקהילות שלנו. עניי עירך קודמים, ונצטווינו בתורה "ומבשרך לא תתעלם". הדבר כמובן אינו פותר אותנו מלהרחיב את תחומי העיסוק והסיוע לציבור כולו, שהרי עלינו להשתחרר ש"אנחנו" משמעו "אנשי שלומנו". "אנחנו" הינו מושג רחב בהרבה, ולמעשה כולל את כל עם ישראל. אולם התורה מצווה להתחיל במבנה הקהילתי, והדברים הבאים מכוונים לקהילה. 


קל לפתור את הבעיה בעזרת הכרעה כי מי שיכול מגדיל את תרומתו לצדקה, לגמ"ח הקהילתי, לדרכי מתן בסתר, לארגוני שונים וכדו'. לא ניתן כמובן שלא להעריך את העובדה הזו, ואכן ראוי לאדם להגדיל את תרומותיו למקומות אלה. אף אל פי כן, יש לזכור כי אלה רמות נמוכות יותר של הצדקה, כיוון שביסודו של דבר מדובר בסוג מסוים של מתנת חינם, שאדם בדרך כלל מתבייש לקבל. רבים בקהילות שלנו שנזקקים לעזרה  לא יסכימו לקבל שום סוג של מתנת חנם.


ברם, הקהילה יכולה לעשות הרבה מאוד דברים שיקלו על כולם, ושהם נכונים גם מצד עצמם. הדבר העיקרי שהקהילה חייבת לעשות הוא להוריד סטנדרטים בתחום הכלכלי, בכל הנושאים הקשורים לקהילה. אין זה מוסרי, צודק וראוי לערוך חתונות מפוארות, עם הפילהרמונית המוקטנת, מזון בסדר גודל של ליל הסדר ומתנות. חתונות אלה גם מפעילות לחץ כבד על שאר חברי הקהילה, ופעמים רבות דווקא אלה שאינם מסוגלים באמת תובעים מעצמם לעשות הרבה מעבר ליכולתם כדי שלא יתביישו. לא זו בלבד, אלא שאפילו לבוא כמוזמנים לא נעים, בשל התמורה הכספית הקשורה בכך. הדברים חמורים הרבה יותר במסיבות בת מצווה ובר מצווה. מסיבות אלה, שביסודו של דבר הן מיותרות לחלוטין, וכניסה לעולם המצוות צריכה להיעשות בדרך שונה לחלוטין, הפכו לאירועים מופקים ומוקפדים, שהם עצמם בעיה חברתית עמוקה ביותר.


הגמרא (מועד קטן כז ע"ב)מספרת כי רבן גמליאל נהג קלות ראש בעצמו ופסק כי התכריכים בהם יובל למנוחות יהיו תכריכים זולים, בדיוק מסיבות אלו: "בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו, ויצא בכלי פשתן ונהגו העם אחריו לצאת בכלי פשתן". זו הדרך בה צריך כל אחד בקהילה לנהוג.


סטנדרטים שיש להוריד אינם מצטמצמים בכך. במקומות בהם נוהגים "למכור" עליות ופתיחת ארון במחירים גבוהים מאוד, המחייבים את הציבור לתשלומים שאין הוא מסוגל לעמוד בהם; לעתים דמי חבר בבתי הכנסת אינם אפשריים לחלק מהמשפחות; הבעיה הכאובה של מחירי החינוך אינם יכולים להיפתר על נקלה, וודאי שלא במסגרת זו או בהצהרות פופוליסטיות (לא לחינם זהו נושא שכל מפלגה הפונה לציבור הדתי עוסקת בו), אולם לפחות ניתן להדריך את וועדי ההורים להנמיך ככל האפשר את ההוצאות העודפות ואת הפעילויות המחייבות גיוס כסף נוסף; מותר לומר לילדים "לא" כאשר הם מבקשים מותגים שונים, וזאת גם על רקע האחריות שיש כלפי הילדים האחרים בחברה; המעסיקים השונים שהם חלק מהקהילה צריכים לבחון האם הם יכולים לתת עבודה לאלה שאין להם ועוד ועוד.


זו אינה משימה של הממשלה; זו המשימה הגדולה של הקהילה, המחפשת את הדרכים בהם היא יכולה להקל על כל חבריה, כדי שיוכלו לעבור את התקופה הקשה העומדת בפנינו. זו הדרך שלמעשה מקבילה למעלה השמינית של הרמב"ם" כיוון שאין היא עוסקת במתן ישיר של צדקה המביישת לעתים את מקבליה, כי אם בעיצוב דמות החברה בדרך בה היא מעניקה לכולם את התחושה השווה. על כך דיברו נביאי ישראל לאורך כל הדרך, ומימוש דבריהם צריך שייעשה באופן הזה.


המאמר יתפרסם השבת פרשת בא בעלון 'שבתון'

 

 

בית המדרש