ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

לא תחמוד

ע"י: הרב יובל שרלו

מה הקשר בין ´לא תחמוד´ לבעיות המים במדינה?מה מלמדת התורה ב´לא תחמוד´? על כך במאמר הבא


העמידה מול עצירת גשמים, גם אם ירדו השבוע מעט, היא מתסכלת מאוד. ברוב הדברים בהם אנו נתקלים במצוקה ובאסון אנו חשים כי המציאות היא גם תוצאה של מעשינו. הדבר נכון בין אם אנו חשים כי יש ביכולת בני אדם לתרום להתמודדות עם המציאות הקשה הזו - דוגמת הרפואה הנאבקת על חיי האדם עד הרגע האחרון, או למצער אם אנו יכולים לתלות לפחות את המציאות במעשים שעשינו בעבר, כגון תאונת דרכים שברוב המוחלט של המקרים היה ביד בני אדם להתמודד אתם ולשנות את ההתרחשות. בכלל אנו חיים בעולם בו אנו מעצימים את מעמדו של האדם - עקרות היא שדה בו רופאים מתמודדים עימו; עוני הוא שדה בו אנשי חברה וכלכלה מסוגלים להעניק מענה; וכו'. מבחינה זו חל שינוי עצום בתודעה האנושית. שינוי זה יש בו כדי להרחיק את האדם מן האלוקים, שהרי בשעה שפונה אדם לרופא חל פיחות פסיכולוגי בעוצמת הפניה שלו אל האלוקים, אף אם הוא מצהיר שפילוסופית הוא רואה את הרופא כשליח. הדברים נכונים גם במישור הביטחוני: כשאנו חשים מצוקה ביטחונית טענות בני אדם, גם המאמינים שבהם, מופנות אל הממשלה והצבא, ולא אל קריעת הלב מול הקב"ה.


אמת הדבר, שגם כאשר מדובר בתופעות אקלימיות, כגון עצירת הגשמים, אנו יודעים היום כי יש בידינו לעשות הרבה. אפשר שהשנים השחונות הבאות עלינו הן גם תוצאה של זיהום כלל עולמי, המסת הקרחונים, אפקט החממה, ועוד עניינים רבים שביד בני אדם להתמודד עמם. אלא שבני אדם מתרשלים בפעולתם, מנצלים את המשאבים עד תום ומשחיתים את עולמו של הקב"ה. ניתן לומר בגדול כי אנו כאנושות עוברים על "לא תחמוד" אוניברסלי, המקיף את כל המציאות. על בשרנו למדנו את המחיר הכלכלי של "לא תחמוד", ואנו לומדים עתה את המחיר הנורא בתחום המים. במידה מסוימת, תוצאות הבחירות מתגמדות מול הבעיה האמיתית של העולם, היא שאלת עצם קיומו, וחלק מהדברים שאנו נלחמים עליהם מאבדים בכלל מחשיבותם בשעה שפשוט אין מספיק גשם.


מה עושים אנשי אמונה ? אנשי אמונה רגילים לפעול בשני מישורים. מישור אחד הוא המישור המעשי. בשעה שמצווה התורה "לא תחמוד" ועוד בספר הברית עם הקב"ה, היא קוראת לאנושות כולה לנתב את החמדה האנושית למקומה. לא ניתן להתעלם מתפקידה החשובה של החמדה, שהיא מניעה בני אדם להתפתח ולעשות דברים רבים חיוביים; ברם, התורה מצווה לא להתמכר לחמדה, וכאמור אנו למדים על בשרנו שאין מדובר בציווי אישי בלבד, הנוגע למוסר של האדם הפרטי, כי אם לצו אלוקי רחב ממדים הפונה להתוויית הדרך הכללית של האנושות כולה - החמדה האנושית מכריתה אותנו, ואם אנו לא נצמצם את עצמנו, נחיה בענווה עמוקה יותר מול המציאות וניטול על עצמנו את האחריות לקיום עולמו של הקב"ה, אפשר שכלל וכלל לא נהיה קיימים עוד במסגרת הזו שאנו מכירים.


לאחר שנטל על עצמו איש האמונה את האחריות על מה שהוא יכול לעשות, הוא פונה לריבונו של עולם. הפניה לריבונו של עולם אינה נעשית מעמדת ייאוש או זריקת המשימות מעל כתפינו, אלא מתוך הכרה שלא עלינו המלאכה לגמור, ואין אנו מסוגלים להתמודד עם כל בעיות העולם. לא זו בלבד, אלא שאמונתנו מטמיעה את ההכרה שהעולם הזה מתנהל גם במישורים נוספים, הם המישורים האלוקיים  הנובעים מההשגחה הפרטית האלוקית המיוחדת. ברם, זה סדר הדברים: מוטל עלינו לפתוח בצמצום החמדה הכלל-אנושית ומיצוי נכון של משאבי הבריאה האלוקית, ולאחר מכן לקרוע את הלב מול הקב"ה שירווה את העולם הזה מטובו, ושנזכה עדיין בגשם רב שיאפשר לנו להפריח את עצמנו ואת הארץ המיוחדת הזו.


המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת יתרו

 

 

בית המדרש