ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם אנו ראויים ?

ע"י: הרב יובל שרלו

עם ישראל מאס בניסיונות הפתטיים של כניעה והתרפסות, של הליכה בדרך אוסלו וההתנתקות, והוא מבקש דבר מה אחר. המניפולציות הפוליטיות המיותרות של שאלת מיהי המפלגה הגדולה ביותר אינה יכולה להעלים את העובדה כי ישנו רצון חד משמעי של הציבור במדינת ישראל, לבחור בדרך אחרת. אם ננכה מתוצאות הבחירות את המפלגות המתנגדות בכלל לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, התוצאות הן הרבה יותר חדות וברורות.הרב שרלו על תוצאות הבחירות


ההכרעה הרוחנית בבחירות אלה היא חד משמעית. עם ישראל מאס בניסיונות הפתטיים של כניעה והתרפסות, של הליכה בדרך אוסלו וההתנתקות, והוא מבקש דבר מה אחר. המניפולציות הפוליטיות המיותרות של שאלת מיהי המפלגה הגדולה ביותר אינה יכולה להעלים את העובדה כי ישנו רצון חד משמעי של הציבור במדינת ישראל, לבחור בדרך אחרת. אם ננכה מתוצאות הבחירות את המפלגות המתנגדות בכלל לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, התוצאות הן הרבה יותר חדות וברורות.


זו ההזדמנות אפוא לממש דרך אחרת בהנהגת עם ישראל. אין צורך בלגיטימציה יותר לדרך זו יותר מזו שהעניק לה עם ישראל. בשאלה הפוליטית כיצד לעשות זאת יעסקו הפוליטיקאים, והם שיקבעו אם טוב יותר בממשלה רחבה (כנראה שכן) או בממשלה צרה. כך או כך, הוענקה הזדמנות נדירה להציע דרך אחרת, ומוטל עלינו להציע אותה, לממש אותה, ולהצליח בה. לא זו בלבד, אלא שהציבור הנפלא של הציונות הדתית ראוי להיות חלק מהובלת מדינת ישראל בדרכה המתחדשת.


העמדה בה זכינו מחייבת אותנו בתמורה משמעותית ביותר בדרכי המחשבה. אנחנו היינו אלה שהפלנו את הממשלות הקודמות הקרובות יותר לעמדתנו. הפלנו אותם כי הן לא מימשו בדיוק את מה שאנו מאמינים בו. לא הבנו ששלטון שונה מעמדה אופוזיציונית. באופוזיציה אתה זוכה בפריבילגיה הגדולה לומר את האמת שלך עד הסוף, ללא צורך להתפשר, לוותר, לעשות סדרי עדיפויות ולהתחשב באילוצים. זו זכות עצומה ועונג גדול לבטא את האידיאלים עד תומם, אולם אליה וקוץ גדול בה - אין לעמדה אופוזיציונית משמעות של ממש, ואין היא גורם מעצב של מדינת ישראל.


בשלטון - זו כבר מציאות שונה לחלוטין. כאשר נמצאים בשלטון בעמדת מיעוט - על אחת כמה וכמה. אנחנו מיעוט נהדר, אך מיעוט. כאן נדרשת עמדה רוחנית אחרת לחלוטין. האידיאלים הגדולים נפגשים עם המציאות, לא את הכל ניתן להגשים ולא את הכל ניתן לממש; יש צורך להתחשב ברצונות הכלליים של עם ישראל, ולא לסבור כי  ניתן לצעוק "אחרי" וכולם יצעדו בסך; יש צורך להבין כי המערכת הפוליטית שונה מזו של בית המדרש, בכך שפוליטיקה היא אומנות האפשר ולא אומנות המוחלט. מי שלא יסגל לעצמו את ההכרה העמוקה הזו ימשיך להביא לחורבן.


עד היום מדיניות "הכל או לא כלום" השיגה דבר אחד והפסידה דברים הרבה. היא השיגה את התחושה העמוקה ונשיאת הדגל של חזון מקיף וכולל. היא הפסידה דברים הרבה. בכל המאבקים של "הכל או לא כלום" - נכשלנו. הפצע המדמם שלנו, גוש קטיף, הוא רק דוגמה לדבר: לא הצלחנו להגן על גרגיר של ארץ ישראל; לא הצלחנו לדאוג לרווחת התושבים ובניית עתידם; לא הצלחנו להשיג תמורה אידיאולוגית כלשהי לחורבן זה. חלק מאתנו אימץ מאז את שפת "עמונה" בהנחה שהיא תוביל להישגים רבים יותר. את זה אפשר לעשות כאופוזיציה, ושם גם ניתן להתווכח האם ניתן או לא ניתן לממש חזון בדרך זו. את זה לא ניתן לעשות כחלק מגוף שלטוני.


השפה הדתית ובעיקר הרבנית מתקשה מאוד לקבל מושגים מעין אלה. אנו רגילים לדבר בשפה המציבה חזון ורואה במילים אלה מילים גסות. בשל כך, אנו פורשים, מפרקים, מפלגים, מחרימים, בזים ומתקיפים, ולא מצליחים כבר זמן רב להתגבש ביחד בשפה של הסכמות משותפות. תחושתנו הטבעית של האדם המאמין היא שאין הוא יכול לוותר על עמדותיו, שכן הוא לא "בעל הבית" עליהם, אלא השכינה היא זו שמנחה אותו בדרכו. שפה זו אינה יכולה להיות שפת השלטון. כאן צריך להגדיר את היעד המרכזי ולדבוק בו, אף במחיר תשלום בתחומים אחרים; כאן צריך להגדיר את היעד המרכזי גם לאור ההערכה מה ממנו ניתן לממש, ולא לדפוק את הראש בקיר ולהחריב שוב; כאן צריך לנסות להרחיב את המגעלים ולא לדבוק ב"טיהור אידיאולוגי"; כאן צריך לדבר בשפה מכילה ולא מבדלת.


למעלה מכך, בשלטון נדרש מאתנו גם להציע דרך להתמודדות עם הבעיות. שלטון לא נועד רק כדי להתנגד לדברים. את זה עושים באופוזיציה. שלטון נועד כדי לממש דרך, ועד היום רק מעטים מתוכנו הציעו דרך מעין זו, שמציעה לעם ישראל מה לעשות עם הפלשתינאים, כיצד לנהל יחסי דת ומדינה כאשר רוב מוחלט של העם מתנגד להתערבות המדינה בחיי הדת, ולאן אנו מבקשים להוליך את המערכת החברתית. הרבה יותר קשה להציג עמדה של "מה כן" מאשר להתנגד להכל. כשמציגים מה כן מגלים שאין ברירה אלא לדבר בשפה עגולה יותר, רכה יותר, מכילה יותר, שהיא גם רחוקה יותר מהאידיאל השלם והמוחלט. אנו מסוגלים לעשות את כל זה אם נקבל על עצמנו את השפה הזו. אם לא - שמיכת האפשרויות תיקרע, ואנו נמצא את עצמנו שוב כורתים את הענף עליו אנו יושבים.


הפוליטיקאים שלנו צריכים לקבל מהעולם התורני הרבני את הכיוון העקרוני. כיוון זה צריך להכריע כי יש לשאוף להיות חלק מהשלטון כדי לממש את מה שניתן לממש. תפקידה של הרבנות הוא להתוות דרך כללית. באמירה זו אנחנו צריכים גם להטמיע בעצמנו כי יהיו דברים שלא ניתן יהיה להביא לידי ביטוי; שלוחי הציבור שלנו ייאלצו לקבל הכרעות קשות בתחום המעשי. העיסוק המעשי בהכרעות אלה צריך להיות עיסוק פוליטי, מכוח אותם רעיונות רוחניים כלליים. מכאן ואילך זהו תפקידה של הפוליטיקה ולא של ההתערבות הרבנית או הביקורת האידיאולוגית. אם נמשיך בציפייה כי הפוליטיקה תממש את האידיאולוגיה, ולא נבין כי זה גדול עליה, והיא צריכה לחתור יותר ל"הסדר ההוגן" בין הכוחות השונים לאור הכיוון העקרוני שהוכרע בבחירות - אנו שוב נביא חורבן לעצמנו, ושוב נהיה גאים כי "לא בגדנו" ואמרנו את דברינו עד הסוף, ואז נתפלא שוב למה לא סופרים אותנו.


אין פרשת שבוע מתאימה יותר מאשר זו הבאה עלינו. משה רבינו שאף אל האידיאל המוחלט של בוא כל העם אליו לדרוש אלוקים; יתרו הציב בפניו את הריאליה: "נבול תיבול". בסופו של דבר התקבלה עמדת יתרו להלכה, והאידיאל הגדול הלך ונפרט לשרי אלפים ושרי מאות. אם לא נהיה תלמידים של משה רבינו שקיבל את הצעתו של איוב - ניבול כולנו, כששפתינו מדברות בשפת האידיאל המוחלט אך אנו מושלים לצידי ההיסטוריה, ושוב נמצא עצמנו במצב בו אף אחד לא סופר אותנו, ובצדק.

 

 

בית המדרש