ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אמונה על סדר התורה שבכתב (10):סוגיות היסוד המושפעות מכפילות סיפורי הבריאה (ג)

ע"י: הרב יובל שרלו

זהו השיעור השלישי הדן בסוגיות היסוד המושפעות מכפילות סיפורי הבריאה. אנו נעסוק כאן בשאלת מקומו של האדם בעולם מול הקב"ה.


הצגת השאלה:


אחת משאלות הקיום העמוקות ביותר בחייו של האדם המאמין היא השאלה כיצד עליו להתמודד עם אתגרי העולם. האם עליו להניח כי לאמתו של דבר מי שקובע את מה שקורה בעולם הוא ריבונו של עולם, המתערב בכל פרט ופרט הנעשה בבריאה, או שריבונו של עולם הטיל את האחריות לקיומו של העולם והתנהלותו על האדם.


לשאלה זו השלכות מעשיות עצומות. היא שתכריע האם האדם מתמודד בדרך הטבע עם אתגרי העולם, או שהוא יפנה לריבונו של עולם כי הוא יעשה זאת; היא שתכריע את השאלה המתמדת הקיימת בעולמו של האדם בין ביטחון להשתדלות; היא שתכריע האם מלכתחילה הכיוון שהעולם הולך אליו הוכרע כבר, והאדם אינו יכול אלא לתמרן מעט במסגרת זו, או שהכל פתוח, ואין העולם מתקיים בדטרמיניסטיות מוכרעת מראש; היא שתכריע האם בשעה שהאדם חולה הוא פונה לרופא המומחה ביותר בתחום, או שהוא פונה לרב הצדיק ביותר שיציע בפניו דרך תיקון; היא שתכריע עד כמה הוא תולה את מה שאירע בעולם בעוונותיו ובמצוותיו, ועד כמה הוא מנתח את הדברים בדרך בה בני אדם בודקים כשלונות והצלחות, ועוד ועוד.


למעשה יכולים היינו למלא שיעורים שלמים רק בהצגת הנפקא מינות. אמנם, רוב אנשי האמונה יטענו כי התשובה המובנת מאליה היא "גם וגם", אולם יתקשו לא רק לבסס תפיסה כזו, ולפתור את הסתירה הלוגית שבה, אלא גם להתמודד עם הסתירה המעשית הקיימת בין החיפוש אחר הרופא הטוב ביותר (כאילו אין הקב"ה עושה שליחותו אלא לפי מומחיות הרופא) ובין ההליכה עד הקצה לתפילה ולתשובה.


טענתנו בשיעור זה היא שהדברים תלויים אף הם בסתירה שבין פרק א שבספר בראשית לבין העולה מפרק ב.


 


מה עולה מפרק א בספר בראשית לגבי שאלה זו ?


התורה מתארת בתחילה את המשמעויות המעשיות של מעמד האדם. אמירתו הראשונה של הקב"ה מבטאת את מטרת בריאת האדם בצלם א-לוהים: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". אמירה זו הפכה אף למציאות: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".


עולה מהדברים כי בפרק א של ספר בראשית ממנה הקב"ה את האדם ומפקיד אותו על העולם. ריבונו של עולם כילה את מלאכתו בעולם, ולאחר בריאת האדם ראה אותו כי טוב הוא וברך וקידש את היום השביעי. מעתה והלאה ניתן העולם ביד מרכיביו - לחלקי בריאה שונים תפקידים שונים, ומעל כולם ניצב האדם. לא רק האדם מופקד על העולם. הקב"ה מינה ברואים אחרים על עניינים שונים. לחיות המים אמר הקב"ה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ"; ייתכן וכוח הצמיחה הוטמע באדמה, והיא מצמיחה באופן אוטומטי את העצים; למאורות תפקיד משל עצמם. ברם, אינו דומה מעמד אלו למעמד האדם. האדם הוא היחיד שהינו בעל צלם א-לוהים, והוא הרודה וממלא את הארץ.


מפרק א של ספר בראשית עולה גם שריבונו של עולם הותיר את ניהול העולם בידי האדם. בולטת מאוד העובדה שהקב"ה לא ציווה על האדם דבר, ולא אסר עליו דבר. הוא בירך אותו בברכת "פרו ורבו" (שלפי פשוטו של מקרא אינה ציווי כי אם ברכה), והפקידו על העולם כולו. לפיכך אין כביכול גם צורך בא-לוהים המלווה את העולם, וגומל לאיש חסד כמפעלו ונותן לרשע רע כרשעתו. העולם ניתן ביד האדם, והאדם הוא זה שיקבע את גורלו. בבחירתו הטובה יתעלה העולם ויפיק את כל שניתן להפיק ממנו, ובבחירתו הרעה ישמיד העולם את עצמו.


ואכן, בתורת הסוד מבטא שם "א-לוהים" את מידת הדין והגניזה האלוהית, ואת העובדה שהעולם כביכול ניתן ביד הטבע בלבד. האדם הוא בכיר ברואי הטבע והוא העומד בראש העולם. האדם כצלם א-לוהים הוא מי שקיום העולם תלוי בו. לקביעה זו רבדים רבים. בראש ובראשונה הרובד הטבעי הפשוט - האדם הוא היכול למצות את משאבי העולם ולהביא עליו כיליון; הוא המסוגל לגרום נזק סביבתי לעולם, להביא להפשרת הקרחונים ולהצפת העולם כולו; הוא יכול לזהם את משאבי המים ושטחים נוספים של העולם ייהפכו לצחיחים; יש בכוחו להמציא חיסונים ולגאול את העולם ממגפות ובד בבד לפתח זנים חדשים של וירוסים העמידים בפני החיסונים שהוא פיתח; המצאותיו של האדם מאפשרות הקמת חברת מופת וחלוקת משאבים הוגנת, בד בבד עם יכולתו להתאכזר לבריות ולהביא שואה לעולם; יש בכוחו של האדם לפתח אנרגיית גרעין שתהווה מקור אנרגיה חלופי ונקי ויש בכוחו לרתום אנרגיה זו להרס העולם והשמדתו במובן הפשוט של המילה; האדם יכול לכלות מינים שונים של בעלי חיים בצייד בלתי מבוקר והאדם יכול לפתח מינים שונים על ידי הכלאה מותרת או פיתוחים מדעיים שונים; כל אלה נוגעים למשמעות היסודית של אחריות לעולם.


ברם, קיום העולם אינו נוגע לשאלת השרידות בלבד, ואף לא לשאלות הנוגעות לפיתוח העולם. כשאנו עוסקים במילה "עולם" אין אנו מצטמצמים לשרידות הפיזית בלבד. קיומו של עולם מתבטא גם בהוצאה מהכוח אל הפועל של כל המשמעות של קיום העולם, וגם זאת ברובד האנושי היסודי. אין העולם מתקיים במשמעותו המלאה אם אין מממשים את כישרונותיו של האדם עד לקצה האופק. מה טעם בקיום העולם אם הכוחות האומנותיים באדם אינם באים לידי ביטוי, ואינם יוצרים קומות נוספות של משמעות לחיים; איך ניתן לתאר את העולם בלי תרבות, בלי כללי מוסר, בלי יכולת פילוסופית ובלי כישרון ספורטיבי ממומשים במידה הראויה; כיצד ניתן לדבר על קיום העולם במציאות בה המוזיקה אינה פורצת ומסעירה את הנפש; עולם ללא פיתוח כוחות נפשיים ורוחניים, בלא אסתטיקה ויופי, בלא הומור ודרמה הוא עולם שאינו "קיים". מדובר אפוא בשתי משמעויות של קיום העולם: ראשונה בהן נוגעת גם לקיום הפיזי, שכן בשעה שלא ימצא האדם משמעות לקיומו ועונג במימוש עולמו הפנימי, ויחיה בעולם דומה לזה של בעלי החיים שעניינם הוא לשרוד בלבד, אין זה ודאי כי יצליח לשאוב מנשמתו את המוטיבציה להמשיך ולפעול בעולם. המשמעות השנייה עוסקת בהגדרה מחודשת של המונח "קיום העולם", שכן העולם קיים לא רק בממדים הפיזיים שלו כי אם גם בקיומן של הקומות הגבוהות הבנויות מעל למישור זה.


צלם א-לוהים שהוענק לאדם כלל אפוא בתוכו גם את האחריות לפיתוחם של כל אלה. הוא מעמיד את האדם במרכז הבריאה, ושאר הבריאה סובבת אותו. יחסי האדם והבריאה כוללים בתוכם מהויות המתבארות בכיוונים שונים. האדם אינו רק אחראי לקיומה של הבריאה. הוא גם רשאי לרתום אותה לצרכיו, ובשל כך הותר לו בתחילה לאכול את הצומח, ומאוחר יותר (לאחר המבול) אף מן החי. יחסי האדם והבריאה הם אפוא יחסים דו כיווניים - פעולת האדם למען הבריאה וניצול הבריאה כדי להביא את דמות האדם לפסגה הראויה לה. למעלה מכך, יש לזכור כי אף האדם עצמו הוא חלק מהבריאה. הוא ממלא תפקיד פרדוכסלי - מחד גיסא הוא אבר בבריאה, ומאידך גיסא הוא אחראי עליה. בשל כך, חלק מתפקידו הוא גם להביא את עולמו הפנימי לידי מיצוי מלא. עולם העונג והחושניות, עולם ההנאה והרגש, עולם ההתמודדות עם האכזריות שבתוכו ובלימת כוחות הגאווה המאוסה - כל אלה הם חלק בלתי נפרד מייעודיו ותפקידיו של האדם.


בשל כך הדגישו חכמים בדבריהם כי הרשות הנתונה לאדם לנצל את הבריאה היא רשות מותנית: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חַיָּה וָעוֹף שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֻמָּנוּת, וְהֵן מִתְפַּרְנְסִין שֶׁלֹּא בְצַעַר, וַהֲלֹא לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְצַעַר, אֶלָּא שֶׁהֲרֵעוֹתִי מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי (קידושין פ"ד מי"ד). יכולתו להשתמש בבריאה מותנית במילוי ייעודו.


צריך לשים לב לעובדה חשובה מאוד: בפרק א של ספר בראשית אין כל ציווי על האדם. ניתנת לו ברכה "ויברך אותם אלוקים", ומכאן ואילך יעשה האדם את אשר יעשה. ומה תהיה תורת הגמול ? תורת הגמול תהיה כנראה תורת גמול טבעית. אם הוא יעמוד באתגרי הבריאה הרי שהבריאה תשיב לו טובה, והוא יתקיים בעולם על הצד היותר טוב; אם הוא יהרוס אותה, בין אם הרס אקולוגי או הרס חברתי, היא תהרוס אותו חס ושלום בחזרה. כל זה ללא התערבות אלוקית ועל פי חוקי הטבע בלבד.


 


ומה עולה מפרק ב לגבי שאלה זו ?


פרק ב מהווה תמונת ראי לעמדה רוחנית זו. בפרק ב אנו רואים את הקב"ה מעורב בכל שלב ובכל הכרעה. העולם שברא ריבונו של עולם אינו מושלם, ועל כן הוא בורא את האדם כחלק מתיקון העולם על ידי הקב"ה. לא זו בלבד אלא שהדבר מביא להבאת הגשם וכדו'. בשעה שלאדם לא נמצא עזר כנגדו מתערב הקב"ה במהלך העולם ומביא לאדם את פתרון הבעיה.


יתרה מזו, בעולם זה הקב"ה מצווה על האדם לעובדה ולשומרה. משעה שקיים ציווי בעולם יש אפוא צורך מהותי להשגיח על עולם זה, לראות האם האדם עומד במשימות הציווי, לגמול עמו חסד אם עשה זאת ולהעניש אותו אם פעל שלא כשורה. מערכת של ציוויים מחייבת אפוא את הקב"ה להיות צמוד לעולם, וללוות אותו בכל דרך ובכל שלב.


הדבר מלמד אפוא כי יחסי הקב"ה והעולם שונים לחלוטין. "טביעות האצבע" של הקב"ה מלוות את האדם בכל עת, והוא משגיח, מלווה, פותר, מקדם, מעניש, מעניק - כל אותם יסודות שלמעשה בונים את מידת הביטחון, את האמונה העמוקה בהשגחה ואת ראיית הקב"ה כמקור כל הפתרונות. למעשה האדם פועל במסגרת מצומצמת מאוד, ונאמנת באופן מוחלט לתפקידו ולמהותו כברוא אלוקים.


 


המשמעויות המעשיות של הכפילות:


כאמור לעיל, שאלת הביטחון וההשתדלות היא יסוד שאלות האמונה המעשיות, ומקומו של האדם בעולם. העולה מתוך הדברים דלעיל הוא שלאמתו של דבר לא ניתן ליישב בין שני התחומים. האדם המאמין חי בסתירה מהותית הבאה לידי ביטוי בכפילות זו. אנו חיים בעולם כאילו הכל תלוי בנו, וצריכים ליטול אחריות ולעשות את כל הנדרש מאתנו. לא זו בלבד, אלא שבבחינה זו של העולם אין לו סוף ידוע מראש, ו"מדינת המשיח" יכולה ללבוש צורות שונות - הכל תלוי במעשי בני אדם. אנו עצמנו יכולים להביא לבנייננו הגדול, ואנו אלה שיכולים להביא לחורבננו. בשעה שאנו נכשלים אין אנו אומרים "הכל משמיים", כי אם מחפשים היכן טעינו - ומתקנים; אנו הולכים לרופא כדי להתרפא ולשר הביטחון כדי שיפעיל את צה"ל וכדו'.


לעומת זאת, אנו חיים בעולם אחר לחלוטין, בו הכל מתנהל בכלים אלוקיים, והפנייה היא אל האלוקים כדי שהוא יפתור את בעיות העולם ואת אתגריו. אין צורך להאריך בדוגמאות כדי לבסס עמדה זו.


ניסיון להתמודדות עם כפילות זו נמצא בדברי ספר החינוך במצווה המחייבת לבנות מעקה בגג ביתו של אדם:


משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם ובל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [הולין ז' ע"ב] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע שאם תפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם הנפש וגופה בתוך גלגל היסודות והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו:ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחלתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא שיהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו בכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא ושער ראשיהון לא איתחרך. ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה [תורת כהנים אמור פרשתא ח'] שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ה' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב יודה בזה:


אנחנו מזכירים שהרב ישמח מאוד לתגובות לשיעורים,ושאלות וישתדל להגיב גם הוא בתגובות באתר

 

 

בית המדרש