ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

כשרות ספרי תורה בצה"ל

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו נשאל לגבי עמדתו על פסקו של הרב יוסף לגבי כשרות ס"ת בצה"ל ושיחרור לשמיעת זכור,להלן תשובתו

 


שאלה:


 כשהייתי בסדיר, הטרידה אותי העובדה שישנה חותמת של הרבנות על גבי גליונות ספר התורה מבחינת ההשלכה של זה על כשרות הספר. אמנם היה לי ברור שאם הרבנות עושה את זה, אין בכך בעיה, אבל עכשיו ראיתי שהרב יוסף אסר. אני מניח שמדובר בפסיקה מחמירה המשולבת בייחודה של קריאת התורה בפרשת עמלק, אבל בכל מקרה הייתי שמח לשמוע מהרב את פרטי הסוגיה, ואת דעתו בעניין.


 


התשובה:


תשובה:


שלום וברכה ,אני להדגיש שני דברי הקדמה:
א. בשאלות הנוגעות לכלל הצבא, הרב הצבאי הראשי הוא פוסק ההלכה, כאשר הוא תלמיד חכם. זכינו שעומד בראש הרבנות בצבא רב המסוגל לפסוק לכלל הצבא, ועל כן הוא הפוסק של הצבא, ולא פוסקים מחוץ לצבא כלל.
ב. אני מסתמך על הדברים כפי שפורסמו בעלון ארץ ישראל http://www.sos-israel.com/11533.html. זה המקור המוסמך לדברים שהפנית אותי אליהם.
ולעצם העניין (אקצר מאוד, אך הדברים יהיו חדים וברורים):
א. דברי הרב יוסף כאבו לי מאוד מאוד. עוד לפני הדיון ההלכתי הפרטני מדובר בפסק הלכה שלא ניתן להבינו. תפקידו של פוסק הלכה במצבים כאלה הוא למצוא את כל הסיבות לקולא, ולאפשרות קיומה של המצווה הזו בצבא, כפי שרוב מוחלט של החיילים נאלץ לעשות. במקום זה ממש נראה כי מחפשים מתחת לאדמה סיבות לפסול ולפסוק פסק הלכה שהוא בלתי אפשרי כלל וכלל. במקרה הזה, כלל אין צורך להתאמץ כדי להוכיח את העובדה שפסק הלכה זה אינו עומד בנושאים כה רבים בהלכה, ועל כן לא ברורה לי כלל המגמה.
ב. הבה נניח לרגע שספרי התורה פסולים - על סמך מה בכלל יש מקום לבקש להשתחרר כדי לשמוע פרשת זכור: ראשית, גם אם נניח שלא ניתן לקיים מצוות עשה זאת בתורה, היעלה על הדעת לשחרר את כל החיילים כדי לקיים את המצווה ? הבה נניח שיש יחידות שלמות שהן דתיות - היעלה על הדעת שהגיזרה שהם מופקדים עליה תופקר בשל העובדה שצריך לקרוא פרשת זכור ? וכי אין זה מקרה מובהק של הלכות צבא, של הלכות העוסק במצווה, של הלכות מלחמה ועוד ועוד - איך בכלל ניתן לפסוק פסק הלכה המבוסס על כך ? ובכלל, גם אם יש מעט חיילים דתיים ביחידה - האם זו דרכה של הלכה לפסוק הלכה על בסיס השמחה על כך שב"ה יש חילוניים ולכן הדתיים יכולים לצאת הביתה ? הזו דרך הפסיקה בצבא ?
ג. מעבר לכך, כידוע, אין שיעור מן התורה למצוות זכירת עמלק. הפסיקה נבנתה משני שלבים: בשלב הראשון נקבע לאור הכלל שזמן השכחה הוא י"ב חודש (ראה ברכות נח ע"ב, ושו"ת חתם סופר אבה"ע קיט: " ונ"ל מזה מה שאנו קורין פרשת זכור פ"א בשנה ולרוב הפוסקים הוא דאוריית' או סמך מן התורה דכתיב לא תשכח ושיעור שכחה היא שנה ..."), ועל כן צריך לקרוא פעם בשנה וכן מדיני ייאוש בעלים. לאחר מכן קבעו זמן מסוים כדי להסמיך המן לעמלק. ברם, ברור שגם לו לא היה ניתן לקרוא בתורה פרשת עמלק ולקיים את הדין בצבא הייתה הפסיקה צריכה להיות שהם צריכים לקרוא בשבוע הבא או בחופשה הראשונה וכדו'.
ד. ברם, הפסק עצמו נפסק על דבר מה לא ברור כלל. מה שנפסק לגבי ספר תורה שיש בו תוספות הוא כאשר מדובר בתוספות בין אות לאות ובתוך הדברים, או בסוף שיטה וכדו'. אולם החותמות אינן דיו (אף על פי שמתשובת הריב"ש רפו נראה שזה גם פוסל), אינן בצורת כתיבה, אינן תוספת על ספר התורה, אינן ליד הכתוב, ועוד כהנה וכהנה, עד שאין הנידון דומה כלל לראיה. ועיין בכל המקומות בהם יש דיון על הנושא (המקור המרכזי במסכת סופרים; תשובות המיוחסות לרמב"ן רלח; ב"י יו"ד סוף סימן רעד, ועוד ועוד) שכלל אינם מדברים על תוספת מעין זו שבחותמת, ובכלל אין הנידון דומה לראיה.חפשתי בכל דברי הרב עובדיה יוסף הי"ו ובתשובה שהפנו במאמר הזה אליה (יחווה דעת ו, נד), וכאמור, כלל אין מדובר שם בחותמות שנועדו לשמירה על ספר התורה וכלל אינם חלק מהכתוב, אלא בתוספות של טעמים פיסוקים וסימנים נוספים בגוף הכתוב.
ה. כללו של דבר, הדבר אינו ברור כלל וכלל, וכאמור בתחילת הדברים, גם מגוף ההלכה עצמה של תוספת לספר תורה, וגם מכיוונים אחרים, ניתן לצאת בשופי במצוות זכירת מחיית עמלק בספרי התורה של הצבא, וכאמור - גם אם לא, אין כל מקום לבקשת חופשה מיוחדת לצורך זה.
כל טוב


 


 

 

 

בית המדרש