ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

והעיקר:לא לפחד כלל

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו קורא להיות שותפים גם במפעלים כלל ישראליים למרות הסכנות שיש בשיתופי פעולה מבחינה דתית


והעיקר לא לפחד כלל - כמו כל מרכיב רוחני, הפחד הוא כלי שצדיקים ילכו בו ופושעים ייכשלו בו. תפקידו העיקרי של הפחד הוא להזהיר ולהתריע, ולהפנות את תשומת לב האדם לסיכון העומד בפניו. הפחד מחייב אותו להשקיע מחשבה כיצד להתמודד עם הדברים, לשקול את האפשרויות השונות, להכין דרכי מילוט ואפשרויות התקדמות, ולמנוע מצב בו הוא נכנס למצבים מאתגרים ללא כל הכנה. ברם, הפחד אינו הכלי המכתיב את המדיניות ואת הדרך הראויה. פחד לא נועד כדי שייכנעו לו ויאפשרו לו לקבוע את סדר היום, והוא מוגבל רק לחיוב ההתחשבות בגורמים המפחידים השונים. זו גם המשמעות של הקביעה שאין לפחד כלל. ביטוי זה אינו מתעלם מהצורך להתחשב בסיכונים, אך הוא מסרב לראות בפחד גורם מכתיב של דרך ההתקדמות. הדרך הראויה ביותר להתמודד עם פחדים היא להכיר בהם, להציע מענה למה שניתן להציע, ובעיקר - להסתער קדימה.


חלק ממשנה זו צריכה להכתיב גם את השותפות של ילדינו במפעלים כלל- ישראליים רבים, יחד עם כל מרכיבי החברה הישראלית. אנחנו נרתעים פעמים רבות מלאפשר להם שותפות מעין זה, בשל פחד: פחד מפני החשיפה לבני נוער חילוניים (כאילו מה שמתרחש בטלוויזיה ובאינטרנט אינו גרוע יותר); פחד מפני התאהבות שאינה ראויה בגיל הנעורים; פחד מפני הסתנוורות מכוח הקסם שיש בחיים חופשיים יחסית וכדו'. בשל כך אנו נותנים לפחד להכתיב את המדיניות שלנו, ומה שמצטייר הוא חברה בלתי רלוונטית המזיקה לעצמה פעמיים. מחד גיסא היא משדרת לבניה ובנותיה חוסר אמון מתמיד, ולמעשה מטמיעה בהם את ההכרה כי אין בכוחם לעמוד מול אתגרי העולם, ושהם חלשים ורפוים. מאידך גיסא, היא אינה ממלאת את שליחותה הציבורית כלפי כלל הנוער במדינת ישראל, ולאחר מכן תמהה על הבורות, העוינות, ועל כך שלא סופרים אותה.


האם זה בטוח מבחינה רוחנית ליטול חלק במפעלים חברתיים של החברה כולה בעלי רמה גבוהה  ? ניתן לענות על כך בשאלה הפוכה - האם מישהו מכיר דרך חינוכית בטוחה מבחינה רוחנית ? חינוך אינו חברת ביטוח, ולצערנו חלק מבניהם של אבותינו הקדושים - אברהם יצחק ויעקב, ולמעשה רוב מוחלט של גדולי המקרא - מלמדים אותנו  שגם צמיחה בבית עליון אינו מבטיח דבר. לו היה יסוד להנחה כי הגבהת החומות היא שמביאה וודאות בהמשך הדרך, לא הייתה היסחפות כה גדולה אחר תנועת ההשכלה, ולא היינו מוצאים עצמנו בעולם כה מחולן. מה שאנו חייבים לעשות הוא כמיטב יכולתנו, ולא עלינו המלאכה לגמור בד בבד עם ההכרה שאין אנו רשאים ליבטל ממנה.


יכולתנו הגדולה היא קודם כל לחנך את ילדינו לאהבת תורה ויראת שמיים, לדביקות במצוות ולחיפוש מתמיד אחר דרכי התקרבות לריבונו של עולם. זה נעשה מכוח הטמעת יכולת הבחירה הטוב בטוב ומאיסת הרע. זו לא רק הדרך החינוכית אלא גם מטרתה - לגדל ילדים טובים וישרים, נאמנים למצוות וחיים חיי תורה ועבודה, הרואים עצמם חלק מכלל ישראל. דרך זו אינה דרך פחדנית ואינה חששנית. היא דרך שלכתחילה, שיש לה הכרזה לכל באי עולם, וחזון שמציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים.


כאשר כל זה מלווה בהקרנת אמון ובאי-כניעה לפחד, בניסיון לצאת מן החומות מתוך עוצמה ולא בהקפת עצמנו במבצרים המלווה באמונה המוטעית שכך מגרשים חששות, אנו מגדלים ילדים עם עוצמה, אמון פנימי, דביקות בדרכם, ובעלי תודעת שליחות. אז ההיפתחות אינה מאיימת עליהם, כיוון שהם באים אליה לא כעלה נידף ברוח, כי אם כגזע יצוק המאמין בדרכו ורואה חשיבות לשאת דרך זו ברמה. הקרנת עוצמה זו היא עצמה מעשה חינוכי, והיא עצמה מטמיעה את ההכרה כי זו למעשה מהות חייו של האדם בעולם - לעשות צדקה ומשפט, לקדש את שמו של ריבונו של עולם, ולעמוד בניסיונות ובאתגרים שהעולם הזה מציב בפניו. 


המאמר מתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת 'כי תשא'

 

 

בית המדרש