ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

איפה הבעל שלי?

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו נשאל על ידי אישה שמרגישה שבעלה לא מקדיש לה זמן ורק עסוק בעבודה ובלימוד תורה מה לעשות, להלן תשובתו


שאלה:
לי ולבעלי יש בעיות של שלום בית בשל פער בהשקפות. אני בת למשפחה מסורתית והוא בן למשפחה חרדית. אנו נשואים כבר שלוש שנים ויש לנו ילד אחד. הבעיה היא שאני חזרתי בתשובה לפני חמש שנים בכוחות עצמי. ובעלי הוא חרדי מבטן ומלידה. אני מודה ומתוודה שכיום ישנה ירידה מצידי ברמה הרוחנית. קשה לי לתת לו ללכת לשיעורי תורה והרבה פעמים אני מרגישה שהוא מתמסר לדת ושוכח ממני. הוא עובד עד השעות המאוחרות ובמקום להגיע אלי הביתה הוא הולך לשיעור. ניסיתי לדבר איתו על כך מספר פעמים אך בכל פעם אני מצטיירת לא טוב כשאני מבקשת ממנו כי יקדיש לי זמן, על חשבון השיעור. לאחר השיעור אני כבר עייפה ולעיתים לא מעטות נרדמת, וכך חולף לו יום ללא תקשורת בכלל. בעלי יוצא את הבית בעודי ישנה וחוזר כשאני ישנה. אני סטודנטית ולומדת עד ארבע כל יום. אני במצוקה נוראית. אני מרגישה שאין לי בעל ומוצאת את עצמי מחייכת לגברים אחרים.מה לא בסדר אתי? אנא עזור לי להבין מה עובר עלי! ואיך זה שנשים אחרות מצליחות להתמודד עם מצבים כאלה ואני לא?



תשובה:


שלום וברכה. ענייני שלום בית הם עניינים שמטבע הדברים אינם מתאימים לרשת האינטרנט. צריך לשבת עם בני הזוג, לשמוע אותם, לדבר איתם, בדרך כלל אתה לומד כי הרבה פעמים מדובר ברצון טוב שלא מצא את ביטויו, ולא מצא את הדרך ללב הרעים האהובים וכן הלאה. אף על פי כן, טוב מאוד שכתבת את המציאות המסובכת שאת נמצאת בה, כדי שאוכל לכתוב כמה יסודות עקרוניים שהם נכונים בכל מקרה ובכל מצב:


א. עצם הביטוי "מה לא בסדר אתי" מלמד כי קודם כל, לפני שאת פונה להתמודד עם בעלך, את צריכה לדבר עם עצמך. את לא לא בסדר. את בסדר!! את התחתנת עם רצון גדול - גם להקים בית בישראל ושיהיה לך בעל, וגם שהוא יהיה בית של תורה, שבו בעלך לומד תורה. שני הדברים גם יחד חשובים לך, וכיוון שלא שניהם באים לידי ביטוי את ממורמרת ובצדק מוחלט. אסור לך להפנות את האצבע המאשימה כלפי עצמך, ובוודאי שאין לך להתקנא באחרות: ראשית, אין את יודעת לאשורו מה קורה אצלן, ורבות הנשים המזדהות איתך במלוא העוצמה; שנית - כל אחת שונה, וכל אחת זקוקה למשהו אחר; שלישית - אולי דווקא הן דיכאו את טבעיות החיים ואת הנורמליות, ואילו את הצודקת. על כן, קחי שיחה עם עצמך ובארי לעצמך כי לא אשמה יש כאן, כי אם מציאות שיש לפתור, ושתחושותייך הן התחושות הטבעיות והראויות. את לא מצטיירת לא טוב, כי אם להיפך - נורמלית, טבעית, ורוצה חיי נישואין בריאים. האשם בסיפור, כפי שאת מציגה אותו, הוא בעלך.


ב. בניין רוחני לא בונה כל אחד מבני הזוג לבדו. הנישואין מזמנים חובה וזכות לבנות ביחד. אין זו ירידה אם את ממורמרת שבעלך הולך לתלמוד תורה. את לא שותפה בתלמוד תורה זה, ואת לא שותפה בהתקדמות הרוחנית, ואיך תתעלי מבחינה רוחנית? הציעי לו ללמוד ביחד, הציעי לו לשמוע דברים ביחד, דברי עימו על רצונך להתקדם גם כן יחד עימו - לא בכעס, כי אם באהבה; לא כדי לקשור אותו הביתה כי אם באמת כדי להיות שותפים בכל.


ג. רמזתי כבר למעלה כי אני מניח שלכל אחד הסיפור שלו. נסי להיכנס לנעליו של בעלך, לא כדי להצדיק אותו, כי אם כדי להבין היכן הוא מצוי ומה הוא חושב ועל ידי כך תוכלי להתמודד טוב יותר עם הבעיה. הוא בוודאי רוצה להתקדם מבחינה רוחנית, וכשהוא יראה בך מאור פנים לכוונה זו הוא ישמח; הוא בוודאי אינו רגיש למצבך, ואולי מפרש לא נכון - אז צריך להסביר. שיחה אינה מתחילה בהטחת אשמות או בתביעות ודרישות. שיחה מתחילה בציור עולמך, תחושותייך וכד', ואולי קודם לכן בהקשבה. כאשר כל אחד פורש את עולמו בפני השני, לא כתלונה כי אם כתהליך היכרות, הדבר הוא התרופה המתחילה את הדרך למצוא כיצד תתקדמו ביחד, כיצד תהיו קשורים זה בזה גם מבחינה נפשית ואהבתית וגם מבחינה רוחנית.


קשה לך עכשיו, והדברים שכתבתי בוודאי נראים כדברים השואבים הרבה כוחות שאולי את חשה שאין לך אותם. מניסיוני למדתי כי לעיתים, למען שלום בית, צריך אדם שלישי - שיתווך, אולם הטוב ביותר הוא לדבר האחד עם השני. בקשי ממנו ערב אחד לצאת ביחד למקום רגוע, ולדבר - כדי שתמצאו את הדרך לעשות את הדברים טוב יותר. אם תדברו לא כתלונות האחד כנגד השני כי אם כניסיון לבניין (ואם הוא יתלונן עלייך בקשי ממנו להבין כי השיחה שאתם מנהלים הולכת להיות שיחה אחרת) בוודאי תמצאו את הדרך להמשיך, ואז תוכלי לראות את האהבה הגדולה ביניכם ולא תרגישי מתוסכלת. כל טוב ובצלחה.
פורסם בספר רשו"ת היחיד בהוצאת הישיבה

 

 

בית המדרש