ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

האם צריך לנדות את מיידוף?

ע"י: הרב יובל שרלו

בשבוע האחרון התקיים דיון באחת הישיבות המתחדשות בארצות הברית בשאלה האם תינתן למיידוף,הזכות לעלות לתורה בבית הכנסת אם הוא יזכה להגיע למקום כזה. הדעות היו חלוקות בשאלה. הרב שרלו על האיש שהונה אלפי אנשים בארץ ובעולם


בשבוע האחרון התקיים דיון באחת הישיבות המתחדשות בארצות הברית בשאלה האם תינתן למיידוף - האחראי לאונאה שהיא כנראה הגדולה ביותר בהיסטוריה, ולהפלת אלפי אנשים פרטיים וארגונים יהודיים בפח ההפסדים הכבדים - הזכות לעלות לתורה בבית הכנסת אם הוא יזכה להגיע למקום כזה. הדעות היו חלוקות בשאלה.


במבט ראשון דיון זה מנוגד לאינסטינקטים היסודיים של שומרי אמוני ישראל. בראשונה, מדובר בדיון פומבי בעבירות שעשה אדם מסוים, והדבר נראה במבט ראשון מנוגד לאיסורי לשון הרע החמורים ביותר, להלבנת הפנים שלו וכדו'. אמנם, ניתן למצוא היתרים למיניהם, כמו הדיון בדבר ענייני לשון הרע שנאמרו בפני שלושה וכדו', אך עדיין התחושה הראשונית של חוסר נוחות בדיון פומבי ברשעו של אדם אינו עוזבת לכאורה את המבקש ללכת בדרכה של תורה ולהעמיד את המאבק בלשון ברע בראש התקדמותו הרוחנית. עניין שני הוא היחס לבאים לבית הכנסת - בית הכנסת הוא לכאורה מקום מכיל, בו אנו מבקשים לכנוס את כולם, ולא להרחיק אנשים מבית הכנסת או מהתורה. התורה לא ניתנה לאנשים פרטיים, ולכל יהודי חלק בתורה; לא זו בלבד אלא ששערי תשובה ללא ננעלים, ועל כן לכאורה יש להבחין בין המאבק במעילה הגדולה שמעל ובין העליה לתורה.


ברם, נראה כי האמת היא הפוכה, וישנה חשיבות עליונה הן בדיון והן במסקנות ההלכתיות הראויות. דיני לשון הרע ואיסורי הלבנת פנים שהם כאמור החמורים ביותר (הרמב"ם פסק כי יש בהם חומרה העולה על זו של גילוי עריות שפיכות דמים ועבודה זרה), לא באו בשום פנים ואופן למנוע את האפשרות לבער את הרע מקרבנו. הרע היסודי ביותר הוא הרע שבין אדם לחבירו, ובמקום בו התנהגויות כאלה קיימות אין אנו רשאים על פי ההלכה להסתתר מאחורי דיני לשון הרע. מחובתנו הן להילחם נגד כל אלה, הן לבער את הרע מישראל, והן להעמיד שוב ושוב את הסדר ההלכתי שהעמידו לנו הנביאים בדבריהם ושתורגמו לכללים הלכתיים בתורה שבעל פה: עבירות שבין אדם לחבירו אינן מתכפרות עד שיירצה את חבירו. הן החמורות ביותר, ואין בנו הקלת ראש במי שרמס ברגל נחושה את חייהם של אנשים אחרים ושל ארגוני צדקה רבים. אחריות גדולה מוטלת על הבירור ההלכתי - מתי חובה להישמר מכל אמירת דבר רע ומתי חובה שלא לעמוד על דם רענו ולהתמודד עם הרוע, וכשהדברים באים לידי ביטוי בתחומים בהם אנשים אחרים נפגעים הכף ההלכתית נוטה לא אחת לכיוון הבסיס היסודי של התמודדות פומבית עם התופעה.


גם ההכלה שעל בית הכנסת להכיל אינה בלתי מוגבלת. אין קהילה רשאית להכיל בתוכה את מי שפגעו באנשים אחרים, אם לא עברו תהליך משמעותי של תשובה ותיקון. שערי תשובה לא ננעלו למי שמבקש אכן לתקן את אשר עשה, ואז הקהילה ובית הכנסת סלחנים מאוד. ברם, שערי בית הכנסת אינם פתוחים אל עושי העוולה, הבאים בשערי המקום כאנשים המבקשים לאחוז בקרנות המזבח, ולהתקבל בפני האלוקים על אף העוול שעשו. תופעה נפוצה ומגוחכת היא העובדה שגדולי הפושעים חובשים כיפה כאשר הם מובאים לבית המשפט, כאשר יש להם מגמות רבות בעשייה זו, ובינה העובדה שהם רצויים לכאורה בפני האלוקים ועל כן גם על בשר ודם לחמול עליהם. הסנקציה של אי מתן עליה לתורה אינה פשוטה, וצריך להיזהר ממנה, אולם היא מיועדת בדיוק למקום הזה. קהילה המונעת מאנשים שעשו עוולות חמורות בין אדם לחבירו לעלות לתורה מלמדת את עצמה ואת הסביבה את סדר העדיפויות האמיתי של ההלכה היהודית, ואת התביעה המתמדת להיות נקיי כפיים וברי ללב קודם שזוכים לברך את התורה בציבור כשליחי הציבור.


המאמר יתפרסם בעלון 'שבתון' לשבת ויקרא

 

 

בית המדרש