ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ספרי הלכה בימינו ונטייתם להחמיר

ע"י: הרב יובל שרלו

הרב שרלו נשאל על נטייתם של ספרי ההלכה בימינו להחמיר ולא להכריע בין דיעות הלכתיות, וכיצד הוא חושב שההלכה צריכה להיות מוכרעת ומה מחייב בסופו של דבר,להלן תשובתו

א. אני מעריך, ושמעתי שגם אחרים, כי בתולדות הספרות ההלכתית בישראל יוגדר הדור שלנו כדור ה"מלקטים". ואכן, רוב ספרי ההלכה יוצאים עתה לאור הינם ספרי ליקוט, בה המחבר אוסף כעמיר גורנה את כל מה שנכתב על הנושא, ובסופו של דבר מנסח ספר שלמעלה המסקנות ולמטה המקורות.
ב. תופעה זו לעצמה חייבת באופן מהותי לגרום להלכה להיות מחמירה יותר ויותר, ולמעשה כמעט ואין דרך אחרת. וזאת, בשל העובדה שרבנים לא כותבים את הדברים המותרים, אלא כותבים את הדברים האסורים. מה יעשה אפוא מחבר ספר שיפגוש עמדת רב אחד שהחמיר בנושא מסוים, ומאה רבנים אחרים שלא כתבו שום דבר על הנושא ? בדרך כלל הוא יכתוב למעלה: "יש אומרים כי יש לעשות כך כך (לחומרא)", ומכאן הדרך להלכה מחמירה הופכת להיות כמעט אוטומאטית.
ג. לא זו בלבד, אלא שבעיקר מימות המשנה ברורה התקבלה השיטה שאנו רוצים לצאת ידי חובת כולם, ולא מכריעים. לפיכך, מדובר באוסף ההולך וגדל של חומרות, שכן אין מושג של לצאת ידי חובת כולם לקולא !
ד. לא זו בלבד, אלא שבכלל עמדת המכריע היום להלכה נתפסת כשחצנות וכגאווה ולא כתפקידו של הפוסק. על כן, מחברי הספרים מתגאים בעיקר בכך שהם לא הכריעו ורק אספו את כל מה שקיים - דבר ששוב מחייב את החומרא יותר ויותר.
ה. תופעה זו היא עצמה מביאה להתמוטטות ההלכה. ראשית, פשוט לא פוסקים הלכה נכון, אלא מגבבים חומרות, ומתקרבים ל"לא תוסיפו על דבר אשר אנכי מצווה אתכם". אני מכיר את ההסברים השונים בראשונים לגבי ההבדל בין חומרות לבין הוספה, אולם מדובר בחציית הגבול של הראשונים עצמם; שנית, התוספתא מגדירה את המלקט כחומרות כ"כסיל בחושך הולך"; שלישית, פעמים רבות מדובר בחומרות הסותרות האחת את השניה.
ו. ברם, הנזקים הגדולים הם הרבה יותר מערכתיים. מבחינה מערכתית, ההלכה מפסיקה להיות הלכה של כלל ישראל, והמיועדת לכלל ישראל, והיא הופכת לבלתי אפשרית לגבי חלק גדול מעם ישראל; מבחינה מערכתית, הרבה מאוד דברים פשוטים של דרך ארץ נפגעים, וההלכה גם נעשית מרוחקת יותר ויותר מדרך הארץ הטבעית והנורמאלית של העולם. והדבר החמור מכולם: חומרות אלו מביאות פעמים רבות לידי קולות.
ז. בקשת דוגמאות לספרים: כמעט כל ספר הוא כזה. קשה למצוא אחד יוצא מן הכלל (אולי מנוחת אהבה על הלכות שבת, שפעמים רבות כתבתי בשבחו).
ח. איך אפוא מתייחסים לספרים אלה ? באופן פרדוכסלי, צריך להיות תלמיד חכם כדי לנצל את הספרים האלה כמראה מקום מצוין, וכדרך המאפשרת להכיר את המקורות כולם. תלמיד חכם אינו אוסף חומרות, אלא בוחן ושוקל אותן במבחן ההלכה, ועל ידי כך הוא יודע מה לאמץ ומה לדחות. ברם, זה אינו פיתרון לכלל עם ישראל.
ט. לכלל עם ישראל ניתן לומר שלושה דברים. ראשית, פעמים רבות מסורת המשפחה די בה כדי להיות כלי בו נבחן האוסף ההלכתי. אדגיש כי בשום פנים ואופן אין לטעון כי אם המשפחה נוהגת כך הדבר מותר מבחינה הלכתית (ולשון הרע יוכיח), אולם אם יש עימות תהומי בין מנהג המשפחה לבין ספר ההלכה הדבר מהווה סיבה לבדיקה מחודשת ולשאלת רב ספציפית; שנית, פעמים רבות שמענו מרשז"א זצ"ל "ראשית חכמה יראת ד' - שכל טוב", לאמור: מתוך יראת שמיים צריך להפעיל שכל ישר, והסברא היא יסוד גדול בהלכה, ואולי אפילו דאורייתא; שלישית, ללמוד עוד ועוד תורה, ועל ידי כך לדעת מה חומרא ומה הלכה.
י. קשה לענות על השאלה מהו הדבר הסופי המחייב מבחינה הלכתית. ההלכה אינה נעצרת, אלא הולכת ומתעלה מדור לדור, והדבר תלוי בכל נושא לגופו.
יא. לסיום, אני מבקש להדגיש כי הדבר גם נכון ביחס לקולות מופלגות, שפעמים התקבלו והתקבעו כדבר מובן מאליו, או שאין עליו ספר הלכה (גם בגלל הפחד של הפוסקים להתמודד באופן אמיץ עם שאלות חדשות), והדבר חמור ביותר. דוגמאות לדבר לא חסרות, ואזכיר רק את נושא השימוש בקבצים לא חוקיים וכדו'.

 

 

בית המדרש