ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

איך ללמד את נושא השואה?

ע"י: הרב יובל שרלו

במכתב זה מנסח הרב שרלו את העקרונות שצרכים להנחות את מי שרוצה ללמד את נושא השואה

 


לשאלתכם כיצד ללמד את השואה וכיצד להתמודד עימה מבחינה רוחנית, אנסה להציב מהלך חינוכי בן ארבעה פרקים:


 


א.  אין אנו יודעים:


לימוד זה אינו ייחודי לשואה, ויש להכניס אותו כיסוד גדול בכל תחומי האמונה, ובכל תחומי השאלות על הקב"ה. זו התשובה הראשונה לשאלות נוספות באמונה, ויש להפוך אותה לשיגרת הלשון שלנו. הפער בין אלוקים לאדם הוא בלתי ניתן לגישור, וכל אימת שאנו עוסקים בשאלות יסוד אנו צריכים להקדים הקדמה זו. דוגמה לדבר: טעמי מצוות. בכל עת בה אנו נשאלים בדבר טעמה של מצווה מסוימת, מלותינו הראשונות חייבות להיות "אין אנו יודעים". אין אנו מעמידים עצמנו במקומו של ריבונו של עולם, ואין אנו פולשים לרשות גבוה. הדבר נכון גם ביחס לשאלות נוספות על הנהגת ד' - מדוע הביא את הגאולה וישועה דווקא במהלכי כפירה בו או מדוע גלגל את גלות מצרים או כל עניין אחר. רק במקומות בהם פתח ריבונו של עולם בפנינו שערי שמיים, ושלח לנו בידי נביאיו הסברים וביאורים למעשיו אנו יודעים להצביע על הסיבות.


ענווה בסיסית זו היא הכרח לנו בכל עת בה אנו עוסקים בענייני שמיים. כל דברי צידוק הדין, וכל דברי הנבואה, מתחילים במילים אלו. אברהם אבינו ראש האומה, בשעה שהתייצב לפני הקב"ה וטען את טענותיו הקדים לדבריו דברי ריצוי ושבח, ואף אמר כי אינו ראוי לעמוד בפני ריבונו של עולם. אם ארזים כאבותינו אמרו "ואנכי עפר ואפר" מה נענה אנו, אזובי הקיר. עיקרון זה הוכנס אף להלכה: פסוקי דזמרא ניתקנו בתפילה כדברי מבוא והקדמה, שאם לא כן לא היינו רשאים לעמוד בפני ד' ולהתפלל אליו.


לפיכך, גם בבואנו לבוא ולעסוק בשואה מבחינה אמונית אנו אומרים לעצמנו כי אין אנו יודעים. כל אימת שמאן דהו מציע הסבר לתקופה נוראה זו, אנו אוטמים את אזננו משמוע, בשל העובדה כי לא ייתכן שהוא יודע את המקורות לשואה ואת הנהגת ריבונו של עולם. זוהי תפישה קטגורית שיש להטמיעה בתלמידים, כי היא מהות עבודת ד'. יראת שמיים ואהבתם היא קבלה מראש של כל מה שריבונו של עולם עושה, ללא סייג וללא שיור. העמידה הענוותנית מול ד', וההכרה העמוקה המחלחלת לעומקי הנשמה היא שאף שנשמה אלוקית בנו, אנו יודעים היטב את הגבולות שבין אלוקים ואדם.


 


ב. יכולת העמידה לפני ד':


על אף הדברים החד-משמעיים דלעיל, אנו יודעים כי גדולי האומה ומורי דרכנו שאלו שאלות. אבותינו הקדושים, הנביאים, המלכים, התייצבו ושאלו שאלות בתפילותיהם ובדבריהם. לאורך התורה כולה אנו למדים דרך זו. אברהם אבינו עמד והתווכח, משה רבינו טען "האיש אחד יחטא ועל על העדה תקצוף", יהושע ודוד, חבקוק ויונה, ועוד נביאי ישראל ומנהיגיהם לאורך הדורות. לאחר דברי ההצנעה והענווה, אין אנו מנועים מלחוש כאב עצום ולבקש מריבונו של עולם כי ישלח ויאיר את עינינו בסוגיה שאינה נותנת לנו מנוח. שאלות אלו אינן מתירות לנו ח"ו שלא לציית לדבר ד' או לכפור בו. קו זה נלמד מנבואת יונה.  רק לאחר ששמע את דבר ד' במלואו וציית לו, יכול היה לשאול ואף להטיח דברים כלפי מעלה "היטב חרה לי עד מוות", ולזכות לקבל את תשובת ד'. ניסיונו להימלט משליחתו ברדתו להירדם בירכתי הספיה לא צלח, שהרי אין אדם יכול להתכחש לשליחותו האלוקית. ברם, לאחר שמילא את דבר ד' במלואו והכריז כי עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, נענה הקב"ה לשאלותיו, ואף ענה לו עליהן בדברים ובסיפור הקיקיון. אלו קווי הגבול שאנו למדים - מתוך קבלה מוחלטת של דבר ד' אנו שואלים שאלות קשות.


דומה כי איוב הוא המלמד אותנו את ארבעת היסודות של עמדה זו. בעיצומו של הויכוח עם רעיו אמר איוב את הפסוק הבא.


"הן יקטלני לו אייחל, אך דרכי אל פניו אוכיח.


גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבוא".


פסוק זה מתמצת את עמדתו של איוב לאורך הספר כולו, וניתן לראות בדברי איוב מפתח להתמודדות עמוקה עם שאלות הקיום האמוניות, ובעיקר עם רע הבא על האדם ואין הוא יודע את פשרו ואת סיבותיו:


וכך הם פני דברים:


``הן יקטלני לו איחל``:


נקודת המוצא הראשונים היא ביטחוננו ואמוננו בד` כי הוא אכן עושה טוב ויודע את כל האמת העילאית. יחס אמון זה נוצר במשך אלפי שנים, בהם ליווה הקב``ה את כנסת ישראל, והוציאה מצרה לישועה ומאבל ליום טוב. אנו מבינים כי אין בידינו להבין את כל דרכי הבריאה ולעמוד על הכל, וכי הוא יושב בשמיים ואנו על הארץ. למעלה מזאת, הקשר עם הקב``ה כל כך יקר וחשוב לנו, ואנו שואבים ממנו את אושרנו ועומק חיינו. הבסיס הזה מביא אותנו לייחל אל שמו הגדול גם אם הוא חס וחלילה קוטל אותנו. כמו שבחיי האהבה ``על כל פשעים תכסה אהבה`` ו``מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה``, כך גם בחיי האמונה ובקש המיוחד שלנו עם ריבונו של עולם. עמדה עמוקה זו, המייחלת אל ריבונו של עולם גם בשעה שהוא מסתיר את פניו מאתנו, ואין אתנו יודע עד מה, היא המאפשרת לאיוב להמשיך ולדבר על יסודות אמונתו.


``אך דרכי אל פניו אוכיח``:


קשר מיוחד זה אינו מבטל את עצמיותנו חס ושלום, בשום דרך ובשום צורה. נאמנים פצעי אוהב, ודרך האמונה המחייבת ביטול העצמיות אינה נכונה. מגדולי ישראל למדנו לאורך הדורות, ובעיקר בתנ``ך, כי דווקא המאמין הגדול שואל שאלות, מתפלל תפילות קשות, וטוען לפני הקב"ה על דרכי הנהגתו. אין אנו נתבעים לוותר על נפשנו ולעשות שקר בעצמנו. להפך, עמדתו של האדם צריכה להיות אפוא כזו (לאחר ההקדמה דלעיל). אני אינני מבין ואינני מסנגר על מעשה ד` בשואה. כל שאני יכול לעשות הוא לשאול שאלות קשות, שאני מתקשה ליישב אותן בעצמי. אינני מוכן לקבל בשום אופן את ההסברים השונים, שאלה אינם מיישבים דבר, והם נראים בפני פעמים רבות כעלילה על הקב``ה, כאילו הוא בעל שיפוט מוסרי נחות ואינו צודק רחמנא ליצלן מהאי דעתא. כל ההסברים על השואה, אינם משקיטים את ההמיה הפנימית הגדולה, ואת הבקשה הקורעת מחסומי ברזל מאת ריבונו של עולם לאפשר לנו לעמוד בפניו ולהשמיע את בכיינו ואת שברנו על אשר עולל ד' לנו.


``גם הוא לי לישועה``:


אמונתנו היא כי אנו הולכים בדרך זו לא רק בגלל שזו האמת הפנימית שלנו אלא בשל העובדה כי זהו רצונו של ריבונו של עולם. ריבונו של עולם יהיה לישועה דווקא למי שהוא אמיתי עימו. אני מאמין באמונה שלמה כי יש תשובה ויש הסבר לדרכי ד`, אך איני יכול להבינו. אני מאמין כי אין ריבונו של עולם תובע ממני לומר לעצמי שיש להאמין בו ולא לשאול שאלות. להפך ריבונו של עולם יהי לישועה דווקא למי שמחפש צדק והאמת, חסד ומוסר בדרכו, וכשאלה אינם נמצאים לו הוא אינו נכנע ואינו מקבל.


המאמין הגדול איש אמת הוא, ואין הוא חי לאור יסודות שאינם מתיישבים באמת בנפשו ובנשמתו. ריבונו של עולם מושיע את אנשי האמת העומדים בפניו, אף עם עמידתם זו רצופה שאלות וקשיים.


"כי לא לפניו חנף יבוא``:


אין ריבונו של עולם חפץ בחנפים, ואין הוא מבקש כי מאמיניו יהיו אלה אשר מקבלים כל דבר סתם כך, ומאמינים בו בכל דרך ובכל צורה. אלה הנם מאמינים קטנים, שאיוב מכנה אותם בשם ``חנפים``.
לפיכך, צריך להסתובב עם השאלות, ואף להתקשות לומר ``טוב ד` לכל``. צריך לחיות חיי אמונה בהם אנו עדיין מבקשים מריבונו של עולם לבאר לנו ולחשוף את הסוד הנורא שמאחורי השואה. השילוב של אמונה וחיפוש אמת, של דביקות בריבונו של עולם יחד עם תוכחה, הוא דרך האמונה שכל גדולי ישראל ואנשי התנ``ך והנבואה חיו בדרכם, ואנו הולכים בעקבותם, כי הם חיינו וארך ימינו.


 


ג. מבנים תורתיים להתמודדות עם הרע:


רק לאחר שתי הקדמות אלה אפשר ללמוד מהתקדימים. תקדימים משמעם מקומות בהם היה רע לבני אדם, והם לא הבינו את דבר ד, וקיבלו על כך הסברים שונים מפי נביאים וחכמים. מטרת הלימוד אינה ח"ו לקבוע בשל מה הייתה השואה, שהרי לא זו בלבד שאין בלימוד זה כדי לקבוע זאת, עוד השואה הייתה משהו כה מחוץ לסדר הרגיל עד שאין אנו יכולים כלל להכניס אותו במסגרות קדומות.המקור היחיד המתאים ללימוד ממנו, בו ניתן להתחיל, ולאחר מכן לעסוק ברוב הופעותיו בתנ"ך הוא הביאור לגלות מצרים. שכן, גלות מצרים היא אם כל השואות, והיא מזכירה מאוד במטרותיו של פרעה את השואה. המיוחד בגלות זו, שלמרות היותה ראש לכל דיון בענייני גלות וגאולה, אין אנו יודעים כלל משפוטו של מקרא מפני מה הייתה גלות זו. זו שאלה גדולה עד מאוד, הדומה מבחינה מסוימת לאחותה המצויה בכיוון ההפוך, והיא גזירת אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביים אחד ושללם לבוז. הקושיה על אי-הופעת גלות מצרים היא קושיה גדולה עד מאוד, ומהווה יסוד גדול בלימוד דרכי השגחתו של הקב"ה.


שאלה זו נידונה בהגדה של פסח של האברבנאל, ובה הוא בוחן שמונה (!) הסברים לגלות זו. הוא מביא בתחילה את שלוש הדעות בגמרא במסכת נדרים אשר תולה את הגלות במעשים שעשה אברהם אבינו, את פירוש הרמב"ן הממשיך את דעת חז"ל אך מוצא את המעשה שהביא לגלות מצרים בירידת אברהם למצרים בשנת הרעב, את עמדת הר"ן ועוד שלוש עמדות שהוא מציע מעצמו. מדבריו עולה מבנה מקיף של אפשרויות להסביר את הנהגת ד' בעולם - תוצאה של חטא ועוון, מגמות אלוקיות, ייסורים של אהבה ואף עמדה האומרת כי ריבונו של עולם מסר לבניו של אברהם את העולם, והם הביאו לגלות מצרים במעשיהם. אין ריבונו של עולם מתערב בבחירת האדם באופן תדיר.


דיון מקיף זה בגלות מצריים יוצר כאמור בסיס לדיון ולניסיון להבין את השואה. לאחר כל ההסתייגויות שנכתבו לעיל, יש בידינו אפשרות לבנות ניסיונות צנועים וענוותנים להבין את השואה. אנו מנסים להבין אותה כתוצאה של חטא עם ישראל, אם כי אין אנו יודעים מהו אותו חטא נורא, ואף אנו מתקשים להבין כי קימת מציאות תיאורטית של חטא המצדיקה מהלך כה איום מצידו של הקב"ה. אנו מנסים להבין את השואה כמהלך הבא לשרת את העתיד -אין בו תוצאה של חטא ועוון אלא שורש של גאולה ותחייה, אף שאין קושיותינו ושאלותינו כולן מתורצות. אנו מנסים להבין את השואה כמגמות אלוקיות שאין יד אדם ושכלו יכולים לרדת לשורשן, ואנו מנסים להבין את השואה כתוצאה מהנהגת ד' בעולם, המותיר את העולם לבני אדם, והם יכולים לעשות בו כרצונם - ברצונם יבנו אותו וברצונם יפרצו את שערי ליבותיהם וכל יצר הרע והרשע שבעולם יתפרץ החוצה.


על ידי כך הולכת ונוצרת תפישת עולם מגובשת, שאינה מניחה לרגע לאדם לסבור כי הוא מבין את מעשה ד' ויודע מפני מה עשה ריבונו של עולם את התקופה הנוראה הזו, אך יש לו נקודות אחיזה ואפשרויות לפלס דרך בעולם נבוך.


 


ד. מה אפוא עושים:


משנתו של הרב סולובייצי'ק בהתמודדות עם הרע בעולם, מלמדת אותנו כיסוד גדול במהלך הכללי כולו. מטרת הדיון אינה לעמוד על דרך הנהגת ד', שכן אין אנו יכולים אלא להצדיק עלינו את הדין. השאלה העיקרית והיסודית לאור קיומו של העולם הרע והנורא שלנו היא מהן המסקנות שאנו עצמנו מסיקים כתוצאה ממאורע זה. אין אנו יכולים לקבוע לריבונו של עולם דבר, אולם אנו יכולים בבחירתנו החופשית להגיב למציאות, ולהוביל את כל תחושותינו לעולם של בנייה ותיקון.


בעקבות השואה צריך אדם לשאול את עצמו מה הוא עשוה. עשייתו של האדם בעולם יכולה להיות מושפעת מהשואה בדרכים רבות. הוא צריך לשאול את עצמו כיצד יעצור את הרע המאיים  להתפרץ גם מתוכו; הוא צריך לשאול את עצמו מהן הדרכים בהן הוא יכול לגלות סולידריות עמוקה עם כל נכשל ונופל; הוא יכול להוביל את מסקנותיו להתמודדות עם הרע בעולם, ולניסיון מתמיד ללחום למען זכויות האדם, צלם אלוקים שבו ואי ניצולו ודיכויו; הוא חייב לברר עד כמה הוא יכול ללטף את אלה שנפגעו מן השואה - בדור הראשון והשני לה - ולהביא מזור לפצעיהם.


הגרי"ד סולובייצי'ק למד את כל זה מאיוב. הוא פירש כי מענה ד' לאיוב כלל אינו מופיע בפרקים בהם נאום ד' לאיוב מקשה עליו "איפה הייתי ביוסדי ארץ". נאומים אלה אינם מהווים תשובה לאיוב, אלא ניסיון להסיט את השאלות הגדלות למקומם הנכון. כששאל איוב את השאלה הראויה לאור הרע בעולם - מה אני עושה מול רע זה  - ענה לו ריבונו של עולם כי הוא עצמו צריך להדריך את עצמו בדרך אחרת. אף שעשה צדקה ופרנס אלמנות רבות ליבו לא היה במעשה זה, והוא התנשא והתגאה ודן יחידי. בדברים אלה מלמד הרי"ד סולובייצי'ק כי בעיקרו של דבר צריך אדם לשאול את עצמו את השאלה הראויה מול הרע בעולם.


את התלמידים יש לכוון אפוא כי בערבו של יום, בעת שתתברר להם נוראות השחתת צלם האנוש שבאדם על ידי הגרמנים ימ"ש, יפנו את הכוחות והתמיהות אל ליבם פנימה, וישקיעו את עיקר מאמציהם מכאן ולהבא להפוך את העולם לטוב יותר. לא רק במישורים האישיים שפורטו לעיל, כי אם גם במישורים לאומיים - הזיקה למדינת ישראל ולחוסנה הצבאי, החשיבות המרובה של אחדות האומה, המשקל הגדול שהיה לחיי האמונה ושמירת התורה והמצוות שחזקו את הדבקים בד' אלוקיהם, ואפשר ולהם לעבור את תקופת השואה ולשקם את עצמם מחדש מכוחה של אמונה ועוד ועוד. מהלכים פנימיים אלה הם הפירות האמיתיים של כל הדיון והעיסוק בתקופת השואה, והפיכת האדם מחי חיים של ברית גורל לחיים של ייעוד היא הכיוון הרוחני של דיון בשאלות אלו.

 

 

בית המדרש