ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

והמשכיל בעת ההיא ידום-ליום השואה

ע"י: הרב שי פירון

יש להניח שביום השואה וביום הזיכרון תפאר את מהדורת החדשות כתבה קבועה. מצלמת הערוץ תצא לאחד מריכוזי החרדים ותצלם כמה מהם זזים בשעת הצפירה.הרב שי על הצפירה והיחס ההלכתי אליה


יש להניח שביום השואה וביום הזיכרון תפאר את מהדורת החדשות כתבה קבועה. מצלמת הערוץ תצא לאחד מריכוזי החרדים ותצלם כמה מהם זזים בשעת הצפירה. הקריין ידגיש עד כמה האירוע מכאיב לכלל הציבור, עד כמה הוא מבטא ניכור ושחיקה של הסולידאריות בעם, ומשם - נמתין לדיווח הבא, בשנה הבאה.


 


•א.      יחסם של הפוסקים לצפירה:


 


מה צריך להיות יחסנו לצפירה? האומנם יש להסתייג ממנה? ולו, היתה ניתנת לי הזכות לעצב את דפוסי האבל ביום השואה, האם הייתי עושה זאת אחרת?


בפתח הדברים אני מבקש לעיין  בשתי תשובות הלכתיות. האחת מאת הרב יעקב אריאל, רבה הראשי של רמת גן (שו"ת 'אוהלה של תורה", סי' כ"ג) והשניה מהרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה הראשי של ת"א  (שו"ת 'עשה לך רב', חלק ד', סימן ד'). על אף העובדה ששני הפוסקים מתירים לעמוד בזמן הצפירה, ניכר שיש פער גדול בין שתי התשובות. השואלים, עמדו על שני עניינים מרכזיים:


 


  1. האם  אין בעמידה בזמן הצפירה משום איסור 'בחוקותיהם לא תלכו'?

  2. מה צריך להיות היחס לעמידה בצפירה כשהדבר כרוך בביטול תורה?

  3. בהנחה, שיש בעיה כל שהיא בעמידה בצפירה, מה משקלה של האיבה הכרוכה בהמנעות מעמידה בעיצוב הפסק ההלכתי?


תשובתו של הרב אריאל  מתייחסת בעיקר לשאלה הראשונה והשלישית ואילו תשובתו של הרב הלוי מתמקדת בשאלה השניה.


הרב אריאל פותח בציטוט דברי השו"ע:  


כתב הרמ"א בשם המהרי"ק (שורש פ"ח): "וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות... או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר... ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד...מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר"(יו"ד סי' קע"ח סעי' א').


מכאן מסיק הרב אריאל שאין בעמידה בצפירה משום איסור בחוקותיהם  על אף העובדה שהוא מביע הסתייגות ממנהג זה:


"ואדרבה, יש טעם לפגם בכך שאין אנו מסתפקים במנהגי ישראל המקובלים מדור דור, ויוצרים לנו מנהגים חדשים אשר לא שערום אבותינו".


אולם, לנוכח המצב בישראל נראה שפתרון הצפירה הוא היחיד שיכול לאחד את כל העם:


ומ"מ גם אנחנו אם היינו רוצים לשתף במעמד ציבורי את כל הציבור, כולל את אלו בתוכו שאינם מסוגלים להתפלל וללמוד, כגון הדיוטות וילדים, ואלו שלא למדו ואינם מסוגלים ללמוד יתכן שבעצמנו היינו מגיעים לרעיון שעמידה בזמן הצפירה לכבוד הנופלים היא הדרך הנאותה. ומה בכך שלמדנו את הדרך הזאת מהגויים? הרי עמידה לכבוד אינה דבר מיוחד לגויים, היא יחס אנושי כללי! וגם אנחנו היינו נוהגים כך במצב בו אנו נתונים בבואנו לחפש דרך הולמת לכבד את הנופלים, שתהיה מקובלת על כל הציבור! (ובפרט שיש בכך רושם גדול, שכל המדינה נעצרת לכמה דקות דומיה בעצם היום לזכרם של הקדושים הי"ד).


עמדה גומה מביע הרב הלוי. גם לשיטתו אין בעמידה בצפירה משום איסור בחוקותיהם:


"אם יש בזה משום חוקות הגויים, וכבר כתבתי בזה (ב"עשה לך רב" חלק ראשון סימן מ"ד) בדין פרחים בהלויה ולבישת שחורים, והוכחתי שם שאין איסור הליכה בחוקות הגוים נוהג אלא בדבר שנהגו בו העכו"ם לשם פריצות, או שהוא מנהג ללא שום טעם, שיתכן שיש בו משום חשש ע"ז, אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון לבושי שרד וכדומה או לכבוד, או לסבה אחרת מותר (שו"ע יו"ד סי קע"ח).


מעתה ברור שעמידת דום לדקה לזכרם של נופלים, וכן יריות כבוד לזכרם, או לכבוד אישים חשובים וכדומה, הם ענין שנתקבלו בכל העולם כמחוות של כבוד, ואין אני רואה כל איסור".


אולם, מהבחינה העקרונית מתייחס הרב הלוי למנהג זה בספקנות יתירה:


"ואין אני רואה כל איסור אם גם אנו מסגלים אותם, אף כי יתכן שהיה טוב יותר לו נמנעה חברתנו מדברים אלה מכל וכל, כי אחרי הכל הם דברים שבעיקרם תפלים וחסרי טעם. לו היתה חברתנו דתית או רובה דתית, היה מן הראוי שבאותה דקה של התיחדות, יעמדו כל העם על רגליהם ויקראו פרק תהלים אחד לנשמתם וזכרם של הנופלים, ואז היה גם טעם לעמידתם, שכן כל עת שמזכירים נפטר, יורדת נפשו באותה שעה למטה לארץ ולכן נהגו לעמוד בשעת אזכרת נשמות דרך כבוד (כ"כ בספר אמת ליעקב אלגזי בשם מוהרד"ך ששמע מפי מוהר"י מולכו שאמר כן מפי חכם גדול בקי בסתרי תורה). אלא שכיון שכבר נהגו והנהיגו כך גם במדינתנו, אין שום צד איסור אם ינהג אדם כן, כיון שכבר נתקבל שזו הדרך לחלוק כבוד לנופלים. והנמנע תתפרש כונתו שלא כהלכה".


עמדת הרב הלוי היא שיש להשלים עם המנהג אך אין לקבלו כמנהג אידאלי. אילו יכולנו לכונן מנהגים אחרים, היינו קובעים שבשעות אלה יש להעדיף אמירת תהילים משותפת.


והנה, הרב אריאל, מבקש להוסיף שני טיעונים מרכזיים. האחד, עקרוני והשני עובדתי.


ראשית, הרב אריאל מבקש לטעון שהעמידה כביטוי לכבוד הינה מנהג יהודי קדום, ושורשיו בתורה, באומרה: "מפני שיבה  תקום". הרב מרחיב בדוגמאות שונות המביאות לידי ביטוי את מהותה של העמידה כביטוי לכבוד ולהערכה. במישור העובדתי, מבקש הרב לציין שעל פי עדויות שקיבל, לא מצא אף מקום בעולם בו נוהגים לעמוד בשעת הצפירה, כך שהנחת היסוד של השאלה כאילו מדובר במנהג גויים, מחייבת בירור יסודי.


הרב אריאל מרחיב גם בענייני איבה. לטענתו המנעות מעמידה בצפירה יכולה להוביל  לסכנת נפשות:


"ועוד, אמנם כולנו בני איש אחד נחנו. אבל המצב הנוכחי, בו חלק מהעם משרת בצבא ומקריב קרבנות יוצר מתיחות בינו לבין חלקים אחרים בעם. אמנם יש הצדקה לדחיית גיוסם של בני ישיבות שתורתם אומנותם (עי' לקמן סי' צ"ו בתשובה), אך הציבור הרחב אינו מבין בכמה עמל התורה נקנית. וכתוצאה מכך נוצר מצב מוזר, שבו רוב הציבור אינו מבין מדוע רק הוא מסכן את עצמו למען הכלל; והמינימום שהוא מצפה לו הוא יחס של כבוד לנופלים. ואם הצד השני לא יגלה יחס של כבוד, האיבה עלולה להגיע לסכנת נפשות ממש, וד"ל".


עיון בשתי התשובות מגלה שיש הבחנה יסודית בין עמדת הרב אריאל לעמדת הרב הלוי. לדעת הרב אריאל העמידה בצפירה היא המעשה הנכון ביותר לנוכח המצב הרוחני בעם.  העמידה בצפירה היא מעדה מאחד, שראוי  לימים מיוחדים אלה. זאת ועוד: לדעתו, סכנת האיבה,] ודווקא מסביב לאירועים לאומיים אלה תופסת מקום מרכזי בשיקול ההלכתי.


לעומתו, הרב הלוי מאפשר עמידה בצפירה אף שאין הוא רואה בה מעשה נכון גם בנתונים הקיימים. הדברים מתבררים לנוכח השאלה מה על  האדם לעשות בעת הצפירה.


"באותה דקת - עמידה ניתן להמשיך ולהגות באותם דברי תורה שעסק בהם לפני כן. וגם טבע הדברים הוא כך, שאין אפשרות לאדם להנתק מהגיגיו ומחשבותיו בפתאומיות"


כלומר, יעמוד האדם, יטול חלק במעשה החיצוני, אף שתודעתו האישית אינה חלק מהאירוע הלאומי הכולל. הרב הלוי מרחיב את הפער שבין שתי הגישות באומרו:


"אבל פשוט לי ביותר שאדם היושב בביתו הפרטי ואין איש רואהו באותה שעה, אינו רשאי להתבטל מתלמודו השוטף ולהסתפק בהרהור בלבד, ויהיה זה מן הטעם הפשוט ביותר שכל העמידה הזאת היא ענין של כבוד מדומה שנהגו בו, וכל כבוד אינו אלא לעיני הרואים בלבד".


כלומר, לדעתו, מי שנמצא בביתו ואין מי שרואה אותו (וממילא נתבטל איסור איבה), לא יתבטל מלימודו ולא יעמוד בשעת הצפירה כיוון שמדובר ב'כבוד מדומה'.


כאן, ניכר הפער הגדול שבין שתי התשובות. הרב אריאל רואה בעמידה בצפירה אירוע של כבוד, מוצא לו סימוכין ממקורות קדומים, ולא מתמודד עם שאלת ביטול התורה. לעומתו, ניכר בו ברב הלוי, שעיקר פסקו בה מתוך רצון להשלים עם המציאות הקיימת ולהצביע שאין בה איסור[1].


 


ב. טעם אחר לחיוניותה של הצפירה:


בפתח הדברים אני מבקש להביא מדבריו של הרב שלום נח ברזובסקי,  האדמו"ר מסלונים, בעל "נתיבות שלום". האדמו"ר עלה לארץ ב - 1935 וכיהן כאדמו"ר משנת תשמ"א ועד שנת תשס"א. בשנת תש"ך נשא האדמו"ר דברים בישיבת סלונים. הדברים ראו אור בחוברת 'זכרון קדוש' שיצאה לאור בשנת תשמ"ה בירושלים. בפתח דבריו מציג האדמו"ר את דברי התלמוד הבבלי "שתוק, כך עלה במחשבה לפני!"(מנחות כ"ט(. מעמדה יסודית זו מבקש הרב לגזור את יחסנו העקרוני לסוגיה זו:


"בבואנו להתעמק ולהרהר בכל הנוגע להשמדה הנאצית, אין אנו מוצאים שום ביטוי והגדרה הולמת למציאות זו, האיומה מכל איום. ההיקף והעומק של הטרגדיה הנוראה הם מעבר לכל דמיון ומחשבה אנושית. כל התיאורים המזעזעים והשחורים מני שחור, מחוירים למול המציאות האכזרית כשהיא לעצמה. כל פגעי העולם-הזה יש מהם קטנים, יש גדולים ויש המגיעים לשיא, יש רשעות, יש אכזריות ויש התעללות שטנית עד לשיא - ואולם כל מה שהתרחש בתקופת השואה הוא ענין שלמעלה מכל מציאות, מיום ברוא אלקים אדם בצלמו.


וכאז - כן עתה. כשם שבימים ההם, כאשר פרצה התבערה הענקית מתוככי ארץ הדמים הארורה ולשונות-האש התפשטו והשתוללו כמעט בכל מדינות אירופה וביחוד בארץ פולין, ושרפו והשמידו את כל בית ישראל, כשם שהיינו אז מוכי-תדהמה והמוח האנשי לא היה מסוגל לתפוס איך מתחולל חזיון-אימים כזה לעין השמש, כיצד נהפכה מדינה שלמה בת מיליוני אנשים למאורה של חיות טרף משתוללות הצמאות לדם יהודי וידיהם המסואבות מבעירות את כבשני-המוות הענקיים של טרבלינקה אושביץ ובלזיץ, בהם שרפו יומם ולילה את גופותיהם של מיליוני הקדושים ואפרם פוזר לכל רוח ועצמותיהם נטחנו ושימשו כדשן לסבון וכזבל לשדות, איך יתכן שכל זה ייעשה על-פני כדור הארץ בריש גלי ובאין מפריע ליצורים המזוהמים הללו - כך גם עתה, אחרי שחלפה כבר מאז תקופה של כ"ה שנים והתרחקנו מרחק רב מאימי הימים ההם, עדיין התדהמה במקומה עומדת ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, אפסה מאתנו נקודת-אור שתפזר קמעא את חשכת המחשבה העוטפת סוגיא זו ותבהיר מעט את מאורעות השואה. מרבית הספרים והסופרים שכתבו על נושא זה החטיאו את המטרה ולא נגעו אפילו באפס קצהו. ובכגון דא נאמר "המשכיל בעת ההיא ידום" (עמוס, ד'), כי רק הדממה המעיקה של המשכיל היא הביטוי היחיד ההולם את העת ההיא".


עמדתו של האדמו"ר ברורה. על אף הניסיונות הרבים להסביר ולבאר את השואה, את סיבותיה, את הגורמים לה, אין ביטוי נכון וראוי לאימי ונוראות השואה כמו השתיקה.  


קדושת הנספים מחייבת הבנה שכל צמצום של האסון הנורא פוגעת בזכרם. הפן האנושי ההולך וגובר בחקר השואה הדתי וההיסטורי גם יחד, פוגע ביכולת להבין את ערך האירוע הנוראי. הפיכתו לבר השגה, מובילה, בהכרח לזילותו. נתינת ק"נ טעמים על מה ולמה בה הסער הגדול הזה הופכת את השואה לעוד אירוע היסטורי.


יש רגעים בהם השתיקה, היא הביטוי העמוק ביותר למאמין. ענווה גדולה, הרכנת ראש ודממה מוחלטת, הן הכלים הראויים להתמודד עם קטסטרופה לאומית, אנושית ומוסרית כמו השואה.


אני רואה בצפירה אירוע מופלא.


עם שלם דומם.


עם של מילים, של ספרים,


עם של טעמים והסברים,


עם של נימוקים וויכוחים,


עם של שלשה בתי כנסת לשתי קהילות - עומד יחד ודומם.


אנו מתקנאים באנשים שיודעים מה לומר בכל רגע. והנה, מלמד אותנו ה'נתיבות שלום' שיש רגעים של שתיקה. אילו רגעים של טהרה גדולה. לא מצאתי מעשה נכון יותר, מעשה שכל כולו תורה ועבודה, כמו דממה לאומית בעת צפירה.


בכל שנה, כשאנו קוראים בפרשת שמיני, אנו עסוקים  בבירור חטאם של בני אהרון. כל כך הרבה חטאים: הורו הלכה בפני רבם, הקריבו אש זרה, לא חלקו כבוד למשה ואהרון, לא נשאו נשים, ועוד. ואעפ"כ בחרה התורה שלא להביא בפנינו את החטא, להסתיר אותו. מדוע?


אולי, כי בסיפור הזה מה שחשוב זו התגובה של משה ואהרון:


וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"




[1] כשלעצמי, אינני יכול להימנע, ביודעי, מכירי ומוקירי לומדי תורה רבים, מתחושה קשה לנוכח הדיון מסביב לדקת ביטול תורה בדיוק בשעת הצפירה, ואכמ"ל.

 

 

בית המדרש