ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חקיקה דתית - טוב או רע או לא נורא?

ע"י: הרב יובל שרלו

האם החקיקה הדתית העצימה את הזהות היהודית?האם הגיעה העת לבחינה מחודשת של סוגיה זו?על כך במאמר הבא

 


זהות אישית היא מושג חמקמק. בשל היותה מושג מופשט קשה מאוד להגדיר, לנסח ולכמת את מושגי הזהות. בעיקר כיום, כשאנו מודעים לריבוי הזהויות של האדם נעשית משימה זו כמעט בלתי אפשרית, ואנו מצליחים אך לגרד מאפייני זהות מסוימת של עצמנו ושל הסובבים אותנו. על אחת כמה וכמה החמקמקות בולטת כאשר אנו מבקשים לעסוק בזהותה של מדינה - על אף השימוש הנרחב במונח "זהותה היהודית של מדינת ישראל" כמעט ולא ניתן להגדירו.


הדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא דרך ספר החוקים. החוקים לכאורה מגדירים זהות, ובשל כך ראו קודמינו בתחילת שנות המדינה את המשימה העיקרית בקיבוע זהות זו בספר החוקים של המדינה. הצלחתם בסוגיה זו הייתה חלקית בלבד. הדבר נובע  בראש ובראשונה מבעיה שורשית שהיא בלתי ניתנת לפיתרון - : היכולת להכניס לספר החוקים של מדינה אזרחית זהות דתית היא מוגבלת לכתחילה, ועל כן קיים צורך למיין את המצוות השונות, ולקבוע מהו מגדיר זהות ומהו פחות חשוב. על כן, נאלצנו להגדיר את השבת כמאפיין זהות אך לא את איסור הריבית, את הכשרות כמאפיין זהות אך לא את איסור שעטנז וכדו'. מעבר לכך, כלל לא ברור הערך הדתי של ביסוס זהות יהודית על חוקי מדינה חילונית. לא זו בלבד, אלא שכשמדובר במערכת פוליטית, מדובר במשא ומתן מתמיד - בסיפוח זוחל מחד גיסא ובנסיגות מתמידות מה"סטאטוס קוו" מאידך גיסא - מהלך שמעצם מהותו מנוגד לזהות פנימית ואמיתית.


האם החקיקה הדתית העצימה את הזהות היהודית של מדינת ישראל ? במידה רבה - כן. היא יצרה נורמות בסיס של השלטון (כשרות במוסדות ממלכתיים; שבת ציבורית; נישואין וגירושין על פי ההלכה), והיא גם ביטאה ויצרה את הקונצנזוס הלאומי, שכן רוב מוחלט של אזרחי מדינת ישראל היהודים רואים בחוקי המדינה כמעצב זרם מרכזי. על כן הזרם המרכזי במדינת ישראל מקבל את עקרונות הכשרות של הצבא, את השבת כיום איסור עבודה (לא מלאכה), ומי כמונו (רבני צהר) יודע שכעיקרון הוא מבקש להינשא כדת משה וישראל.


אם כל כך טוב - מדוע אפוא עולה השאלה האם הגיעה עת לבחינה מחודשת של סוגיה זו. דומה שהכרח לדון מחדש בשאלה בשל שתי סיבות עיקריות. ראשית - מתברר כי החוק הוא מעצב זהות חלש ביותר במדינת ישראל. כאשר ישנה התנגדות אזרחית ציבורית לחוק מסוים הוא נעקף בדרכים שונות: המערכת הממלכתית אינה משקיעה באכיפתו (כמה פקחים מועסקים בניסיון למנוע עבודה בשבת ?); אזרחי המדינה מוצאים דרכים לעקוף את החקיקה (נישואי קפריסין, ובעבר אפילו ביריחו); בית המשפט העליון מתעלם מהחקיקה ומנסח דרך לעצמו (היתר שידור תוכניות בשבת על אף שהדתיים שהשתתפו בהם ביקשו שלא); הגדרות מחודשות למושג יהדות (סוגיית "מיהו יהודי") ועוד תרגילים מעין אלה. עובדה היא כי החקיקה הדתית בצורתה הנוכחית אינה מחזיקה מעמד בחיים בפועל. שנית  - לחקיקה הדתית ישנו מחיר כבד. העידן בו אנו חיים מתאפיין בהתנגדות להתערבות ציבורית וקהילתית בחיים הפרטיים, בבחירה חופשית של האדם, בריבוי זהויות וכדו' - ועל כן החקיקה יוצרת פעמים רבות עוינות גוברת והולכת. החלום כאילו הגברת החקיקה (שינוי נוסח חוק החמץ לדוגמה) תביא ליותר שמירת יהדות ואהבתה, ולזהות יהודית עמוקה יותר של המדינה מתנפץ לנגד עינינו כמו כל החוקים האלה.


בימינו עידן החקיקה הדתית צריך לפנות את מקומו לאמנות חברתיות שלאחר מכן תעוגנה בחקיקה. לא תוצאה של מאבק פוליטי, אלא תוצאה של הסכמה, המבוססת על ההנחה כי רוב מוחלט של אזרחי מדינת ישראל היהודים מעוניינים ברמה מסוימת של זהות יהודית של המדינה, אף שאינם מסוגלים אפילו לאפיין מרכיבי זהות אלה. תהא זאת אמנת כנרת, הצעות החוק של ח"כ לשעבר נחום לנגלנטל, אמנת גביזון מדן או דרכים אחרות - עולמות הנבנים מחוץ למערכת הפוליטית, מתוך דיאלוג אמיתי וכן, ויתורים ופשרות, ולאחר מכן הופכים לשפת החוק. הדבר יביא לשני שינויים מרכזיים: המאבק על הזהות יהיה פחות כוחני ויותר דיאלוגי, פחות ניסיון לנצח ויותר ניסיון ללבן, פחות כפוי ויותר מוסכם. הדבר גם יביא שינוי לעולם הרבנות הקשור בפוליטיקה: קל לו להסתתר מאחורי החקיקה, ולסבור כי אם הושג חוק מסוים הדבר אכן מעצים את הזהות היהודית. קשה להתרגל לעידן בו אנו חיים, שהמציאות מלמדת על אווירת "שוק חופשי" של דעות ואמונות, והצורך של נושאי דברה של היהדות הוא לשכנע ולא לכפות, למשוך ולא לחוקק. זהותה היהודית של המדינה תיקבע הרבה מאוד גם לאור תדמיתם ומעמדם של נושאי דבריה בציבור, וכשאנו נהיה מופת מוסרי ובעלי בשורה רוחנית - ההסכמה לזהות היהודית של המדינה תלך ותגבר, ועימה גם הזהות האמיתית של כלל ישראל.

 

 

בית המדרש